אז בלי התראה מוקדמת, אחת החברות בהריון, ואחרי תשעה חודשים בהפתעה גמורה היא יולדת. האמת שזה מפתיע. תשעה חודשים שלמים, ופתאום זאת שהיית איתה בחצי הגלובוס הופכת להיות אמא. אז חצי בהתרגשות ובחצי מבוכה, מארגנים עוד חבר רווק (כדי שיהיה עם מי לחלוק את הלחץ הפסיכולוגי המתון של עצמי על עצמי) נוסעים למעוז הבורגנות, העיר וגני השעשועים לילדים – מודיעין. אין מצב לבקר שם חברה, או ידיד, רק זוג צעיר או משפחה של שלושה ילדים+ כלב ותוכי.

ארוחת שישי בערב, המתנה כבר ארוזה ואנחנו בדרך לאחל מזל טוב. אולם מה שהיה אמור להיות ארוחת ערב סימבולית הפך למפגש תחת הכותרת "זוגיות, הורות, לידה – החיים 2012 נעים להכיר". ישבנו לשולחן עמוס במטעמים שכל זוג הכין (ככה זה בהתחלה של חיי נישואין, משקיעים בכל דבר גם בדג ולזניה), הארוחה מלווה מחמאות למכינים ולמגישים, אנחנו "הזוג הרווק" הבאנו בירות, לחיים!

נושא מס' 1: איפה אנחנו בפסח. אני עם ההורים, גם הרווק השני. לזוגות יש סיפורים. אחד עם הסבתא, לשניים אין סבתא, הזוג השלישי לא מבין איך לא ארז את המזוודות והזמין כרטיס לחו"ל, ובפעם הראשונה בחיי אני מבינה שהמערכונים של קטורזה ודומיו אכן מבוססים על סיפור אמיתי.

נושא מס' 2: הוראות הכנה. איך מכינים גלידה ובמה מתבלים טחינה, וקומץ סיפורי מי הכין מה, וכמה ואיפה ואיך. ואנחנו, הזוג הרווק מציעים עוד בירה "לחיים".

נושא מס' 3: פיצוחים. אני מקריית אונו, גם אני, אני לא מאמינה, גם אני לא. הגננת שלך היתה יוכבד? שלי היתה דפנה, די אני בשוק. לא, לא ידעתי שהיא לסבית, לא הגננת, דינה, ההיא מהחוג קראטה, איך אתה לא זוכר?

פיצוחים למתקדמים הם פיצוחי צבא, הרי היינו באותו הגדוד, כבר שכחת? לסמל קראו אלפסי (בכל גדוד קראו לו אלפסי).

נושא מס' 4: טיפת חלב. תינוק קטקטן צווח מחדר ההורים (הורים זו החברה שטיילה איתך לפני שניה וחצי בברצלונה וזה שהיה חבר שלה עד לפני רגע). האבא רץ אל הקטנטן, האם חושפת שד (או יותר נכון עוטפת שד בסינר הנקה מיוחד שנקנה לטובה האמהות המודרניות שצריכות לשבת בבית קפה בזמן שהקטנטן שותה חלב חם).

ארוחת ערב פחות מחודש לפני ליל הסדר הציפה את קושיית "מה נשתנה הלילה הזה?" קצת מוקדם השנה, והשתנו כמה דברים בהחלט. אט אט, כשמביטים סביב החברה הופכת להיות "זוג החברים שלי", מודיעין הופכת להיות יעד שגם עוצרים בו (ולא רק קיצור דרך לירושלים) והמונח "פח שמאל הוא פח אורגני" הופך להיות עדות לעוד משפחה בתחילת דרכה בישראל 2012.

לא השתנה הלילה הזה, כנראה שכך היה תמיד, וכך כמובן גם ימשיך להיות. וטוב שכך.  כנראה שמשהו אצלי פשוט התחיל לשים לזה לב. וכך חודש לפני ליל הסדר הבנתי שגם בלי שתיים או שלוש דודות שישאלו אותי "מה נשתנה" משהו מתחיל להשתנות.

רק בישראל ילד בן שלוש יודע מה זה ממ"ד.

רק בישראל צבע אדום כבר לא מזוהה רק עם אהבה, וקרבה.

רק בישראל יש חצי מדינה שלומדת וחצי מדינה במקלטים.

רק בישראל אנשים עם כיפה מתפללים כשכיפת ברזל מיירטת טיל.

רק בישראל ילד אומר "בום" באותו קצב שהוא מבקש "במבה".

רק בישראל משפחות קמות שלוש פעמים בלילה מנדודי שינה שנקראים 'אזעקה'.

רק בישראל הילד בצה"ל מיירט את כיפת ברזל שמגנה על אבא שלו במכולת באשדוד.

רק בישראל 'רגיעה' כבר לא מסמלת צימר בצפון, ו'הסלמה' היא מילה מעודנת לפחד מוות!

פעם, זה היה רק בעוטף עזה (זה פריפריה). אחר כך הגיע לבאר שבע (זה דרום הארץ), היום הגיעו רקטות לגדרה. זה לא בדרום הארץ, זה לא בפריפריה. יורים טילים גם במיקרוקוסמוס שנקרא 'גדרה- חדרה'.

הלו, העם שדרש צדק חברתי? מה קורה? זה לא במגרש שלנו?

מדינת תל-אביב, אולי עכשיו מישהו יתעורר?

רק בישראל הילרי קלינטון מגנה את מוחמד (א-זהאר) ומקבלת כותרות במקום שמישהו יזעק בקול גדול זעקה של אלפי ילדים שהפסידו יום לימודים. ילדים שבמקום לשחק אנגרי-בירד הסתתרו בעצמם מעוצמת הפיצוץ.

רק בישראל אף אחד לא צועק חמס (!) על המצב (למי יש כוח לצעוק כשכל הזמן צריך להלחם בו?)

בן גוריון  כבר הטיל את האחריות ואמר "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו", בזמן אחר ובהקשר אחר. שעת מבחן מסוג שונה הגיעה.

רק בישראל, כל זה קורה כבר כמה שנים טובות ולא מפסיק. למה?

עם או בלי קשר לפורים, כל השנה כולנו מחליפים כובעים. בין הבית, לעבודה, לחברים או למשפחה, עשרות דמויות שונות ומגוונות חיות בתוך גוף אחד. פורים עוזר להן לצאת החוצה. הוא מוציא את היכולת להשתטות קצת לפעמים ומזכיר שאפשר ורצוי לזנוח ליום או יומיים את הרצינות שנקראת "החיים" וללכת אל ממלכה שביום יום חיים בה רק ילדים.

בממלכת "לעולם לא", נולדות כל מיני אגדות שמתקבצות יחד אל מסיבת פורים אפופת עשן של אלכוהול ואדים אחרים. בכל מסיבה כזאת יש את מלכת הלילה (זאת ששמה כתר ושמלה שחורה וברור לה שכולם בטוחים שהיא מלכת הלילה), יש פיראט (זה החתיך שבטוח שיצא לו בול ג'וני דפ ואף אחד לא טורח לבשר לו שלא), יש את השטן (בחורה בלבוש מינימלי עם קרניים של שטן), יש נמרה (בחורה בלבוש מינימלי עם אוזניים של נמרה), ויש את מינימאוס (בחורה בלבוש מינימלי עם אוזניים של עכבר).

חוץ מהם לכל מסיבה מגיע אדם שרוצה להתעלל בעצמו ולקח תחפושת פרוותית עם ראש ענק (אף אחד לא יודע מי הוא, הוא לא יודע מי הוא, והוא גם לא יודע איפה הוא, כי מה אפשר לראות מאחורי התחפושת הזאת). לכל אלה מצטרפים גם איזה שבט אינדיאנים (שעושים תחרות מי הביא נוצות יותר גדולות שנתקעות לך בפנים) ושתי מלאכיות (שממש בא לך לקצץ להן ת'כנפיים).

בין לבין יש כמה חברים עם תחפושת לא מוגדרת. אלה ששואלים אותם למה הם התחפשו הם אומרים "אביזרים". "אביזרים" הם שם קוד לפאה ורודה, נעליים אדומות, נצנצים על הפנים וסרט אדום בשיער. אם לא היית מכיר אותם היית בטוח שככה הם גם אחרי פורים. אביזרים…

ואז יש כמה זוגות שהתחפשו ביחד (כאילו "ונהפוך הוא" לא עובד על זוגות). רבן עדלידא היה נותן בהם סימנים: שחור- לבן, שטן-מלאך, אלים מהמיתולוגיה היוונית, הנסיכה והצפרדע פיטרפן- טינקרבל, דרדס- דרדסית, שניים סינים, כינור גדול (האמת שזה רעיון לא רע לתחפושת).

ממלכת לעולם לא מאפשרת יום אחד בשנה לשתות רד בול וודקה בדיוק כמו בגיל 16. במסגרת הביקור בממלכה נשלחתי להביא משקה בכוס פלסטיק לחברה מהבר. במסגרת המסע רבע כוס התאדתה, רבע כוס נשפכה על הנמרה והמיני מאוס (שצווחו עלי בקולות שהסגירו שביום יום הן בכובע של החברה הצפצפנית) ומה שנשאר מהול בעשן סיגריות ונוצה (מהאינדיאנית) החליק בגרון של חברתי היקרה והחזיר אותי לשידור חוזר בבר.

בכל מסיבה יש איזו תחפושת אחת מושקעת באמת, אצלנו היה זה הכובען המטורף. שמעבר לכמויות הטלק שנשפכו על פניו ובסיוע כמה חברים טובים עד מאד, עזר לי להבין שאנחנו לא מחליפים כובעים ותחפושות, אלא שכל היופי הזה קיים אצל כל אחד כל השנה. תחלופת התפקידים הזו היא האוצר הגדול של האדם והיכולת שלו להיות בוס מחייב בעבודה, בן ביישן במשפחה ואב אוהב בשעות הערב. כשמורידים את המסכות נשארים עם שחקני תיאטרון ששולטים בדמויות ותפקידים שונים שחג פורים נראה פתאום רק יום אחד קטן ומינורי, חזרה שולית בתיאטרון החיים.

ובתיאטרון החיים מה שחשוב באמת הוא האנשים. ומה צריך הבנאדם חוץ מכמה חברים טובים, ומצווה לשמוח (שהרי משנכנס הדר כבר פה).המבט בעיניים והתחושה שמחממת את הלב שעם ובלי מסכות יש אנשים טובים שמהווים חלק ממשחק החיים שלך.

הערב המשיך עם נהג מונית (שזה חתיכת כובע), שנתן את משנתו לחיים לארבעה צעירים בשעה ארבע בבוקר. "לא לוותר" הוא אמר ו"הכל במידה". אין לי מושג אם הוא התכוון לכך באמת, או שגם הוא כבר היה ברוח שטות של 4 בבוקר, אבל הוא ידע מה הוא אומר. הוא הכניס מוסר השכל אמיתי לערב שכולו חברים טובים, שתייה, שמחה, אנרגיה והמון כובעים. הכל במידה כמובן בלי שום ויתור על הנאות שמחות ומה שביניהם.

פעם בשנתיים שלוש, ירושלים לובשת לבן. תוך כמה שעות הקושי הירושלמי, זה שטומן בחובו שלושת אלפים שנים בערך נמוג אט אט ומפנה את מקומו לירושלים של מעלה שקופצת לבקר בין שכונת קטמון לפסגות הר גילה. משהו בעיר הזו צמא לשלג כל שנתיים או שלוש. הירושלמים צריכים להרגיש לכמה רגעים שהמצור (ההוא שהירושלמים של פעם) סיפרו עליו מגיע שוב לבקר.

זה מתחיל שבוע לפני, כשדני רופ מודיע חגיגית שבסוף השבוע ירד שלג. מה שמוציא את אמא שלי ועוד כמה אמהות משכונת גילה לסניף הקרוב של 'רמי לוי' כדי למלא את המזווה בכל טוב. כולם מדברים על השלג (הרבה לפני שהוא בכלל חושב להגיע). שלג מסמל חדשות טובות, תום וטוהר שבשגרת היום של ירושלים, בין סגירת כבישים בשבת, הדרת נשים ביום חול ואוטובוס שרוף ביום גשום לעיתים קצת נעלמות. חדשות טובות בעיר ירושלים, זו שביום יום עיני כל העולם נשואות אליה ועינייני דיומא משכיחים את יופיה והדרה.

השלג של ירושלים מוציא סופרים, ומשוררים ליצור, נותן השראה לילדים ויוצר פקק תנועה ענק של תל אביבים שעולים לעיר הקודש כדי לראות שלג. יש משהו בשקט הזה, במראה הקר שאוגר כל קול ומקפיא את הזמן שעושה לנו טוב. יופי פלאי שמצליח להוציא את אותו  החיוך בדיוק מילד בן שבע או זקן בן שמונים.

שלג בירושלים הוא סוג של אוקסימורון שמשלב בין קלות וכובד, רוגע והתרחשות, שלווה וסערה ולכן הקסם שלו והציפיה אליו טבועים בליבו של כל ירושלמי. וכשהשלג יורד? יוצאים מהבויעדם בקבוקים חמים, סוודרים ירושלמים, דייסת קוואקר, רדיאטור, כובע צמר, מגפיים ושלל מוצרי יסוד שיש באיזשהוא ארון לכל ירושלמי. הפשטות שיש רק בירושלים, זו שמחברת לבבות ולא רק אנשים.

 הבוקר בו מתעוררים אל ירושלים לבנה ומושלגת הוא יום של חג, שמחה אמיתית שמשתקת ליממה (בערך) את העיר. למרות צי המפלסות, והודעות ההרגעה של הרשות המקומית, כל ירושלמי יודע ששלג מסדר יום חופש אחד, בלתי צפוי (אך מעורר ציפיה) באמצע החורף. ולציפיה הזו שותפים כל תושבי ירושלים על גווניה השונים. ציפיה משותפת אחת שלא גוררת שום חילוקי דעות על טוב ועל רע, על נכון או לא נכון, על אמת ושקר.

 משהו גדול מהחיים שמכסה חומות הפרדה, תווי רישוי שונים, ומעמדות חברתיים, שהרי מתחת לשלג הבית ברחביה ושכונות הפחים של מזרח העיר נראות בדיוק אותו דבר. בלובן חגיגי שמוציא את ילדי כל שכונות העיר להתפעם מהטבע.

 ירושלים יוצאת לחופש, וקשה לעיר כבדה כמו ירושלים, להסיר את צריחי מסגדיה, ופעמוני הכנסיה, ולהתיר להם ולכיפות בתי הכנסת להפוך להיות כאחד (רק ליום אחד כמובן). ואז, השלג מפשיר וירושלים (שכמו הירושלמים לא כל כך אוהבת לצאת מהשגרה) חוזרת אל עמל יומה ואל פעילותה. עם רכבת קלה, וקולות מואזין בבקרים, עם קווי הפרדה ומאבק מתמיד להשאיר כמה צעירים חילונים בירושלים, ועם זיכרון מתוק של שלג שמזכיר כמה יופי, שלווה ורוגע יש לעיר הזו להציע אם רק עוצרים את השעון לרגע קט.

בתור ילדה של שלג 92, אני ממריאה מחר לעיר הקודש, עם ציפיה אמיתית להתעורר לבוקר לבן שיביא איתו הרבה תקוה לירושלים של מטה.

בספורט הלאומי המודרני, תקתוקי המקלדת או הטלפון הנייד מעלים את היכולת לבטא רגשות לרמת אליפות של ממש. התרגלנו לדבר ב 🙂 , לחשוש מ?!?1^%#$%# ולבכות מ:( . שלוש נקודות גורמות לנו להרהר, כששולחים שלושה סימני קריאה אפשר לרגע לשמוע את הצעקות של האדם שמעבר למסך או לאיפון. התקדמנו שנות אור אל עבר הטכנולוגיה המודרנית וחזרנו שנות דור אחורה לשילוב בין יוני דואר לצופן מורס.

העסק מסתבך כשמדובר בנערת חן שיושבת ומחכה שהאביר (רכוב על מאזדה 2 לוחם באיפון 4) יחזיר לה SMS. הצלצול הזה, שבנות מחכות לו שעות, ומועדוני "מחזירות תשובה מוסמכות" חיות בשבילו, הפך להיות חלק בלתי נפרד משגרת היום יום של חיינו.

יש משהו במסר הקצר הזה, התמציתי והמדויק שנוגע לנו בלב לא פחות ממכתב אהבה בן ארבעה עמודים או שיחה טלפונית מהסוג הקונבנציונלי. הוא יכול באותה נשימה להעלות חיוך רחב על השפתיים ("הלכת כבר לישון מותק?") ובאותה מידה להקפיץ את הפיוז ולהצדיק קללה עסיסית ("ערה?"). הוא יכול להיות הכי אישי ואנושי ("יקרה שלי, אני בפגישה כבר מתקשר 🙂 ") והכי קר והמוני ("אתקשר מאוחר יותר"). וכמו בכל אמצעי שיחה, גם כאן יש משוררים ואנשי מילים ("מי אוהב אותך יותר ממני"), יש את המקצרים ("O.K.") ויש את אלה שיוצאים מהקשרם ("לא הבנתי את ההודעה האחרונה").

יש גם את אלה שלא צריכים הרבה מילים ( :-), ;), חחחחחח, ………….) אלה אותם אנשים שבעולם האמיתי פשוט עומדים ומצחקקים מכל דבר שתגיד, תמיד. ולמען האמת, בשביל הקבוצה הזו, אני באמת ובתמים שמחה שהמציאו את הSMS, כך לפחות אפשר בנונשלנטיות פשוט להתעלם.

כשהיינו קטנים לימדו אותנו אנגלית, ונתנו לנו עוד כלי לתקשר עם העולם, אצלי בבית האמינו שגם מוזיקה היא כלי וכך מצאתי את עצמי מנגנת על פסנתר וחליל צד בגיל שש. כתיבת SMS היא מלאכה שבעולם המודרני שווה קורס מזורז לא פחות מאשר השפות המוכרות לנו. גם כאן, יש מאותגרים, יש מגמגמים ויש את אלה שמדברים את השפה על בוריה ומייעצים לחבר'ה (סליחה, מייעצות).

כאשת מילים, אחת ההנאות הגדולות שלי היא "לייעץ" (יעוץ מלומד) מה לענות לו. השאלה 'מה לענות לו' מאפשרת להיכנס לתוך ההתרחשות (כמו לכתוב כרטיס ברכה למישהו שלפני רגע לא הכרנו ופתאום אנחנו מכירים). כל אחד משליך מעצמו על הSMS שהופך להיות שעטנז של המילים של זאת שמכירה את הבחור, עם כמה מילים של החברה שאיתה היא באה להתייעץ ועוד כמה תוספות מההיא שעובדת עם החברה שאיתה היא באה להתייעץ שממש במקרה הכינה מוזלי באותו רגע דרמטי במטבחון של המשרד.

הוא (המסכן שקיבל SMS מתחוכם לאללה) מההיא (שביום יום איך נאמר… לא בדיוק יונה וולך) לא מבין מה קרה, איך קרה, ומה למען ה' הוא אמור לענות ?^$@$#^&**)?!!!!!%^&*)

אז הוא מסתובב סביב עצמו (כי לו אין 5 חברים פנויים רגשית על כל SMS) ועונה "סבבה". היא, עוד רגע קופצת מהמרפסת והוא ממש לא מבין איך מסמיילי מחייך לפני שעה הפכה עלמת החן ל 😦 .

והSMS ממשיך לפייס, ולמערכת המצייצים בכל פלטפורמה בכל העיר. והיא עדיין חושבת איך לנסח במילים, תחושות כל כך פשוטות של אנשים שפעם, כשלא היה SMS הסתכלו אחד לשני בעיניים ואמרו את אשר על ליבם. ועד שהיא תכתוב, הוא יכנס לפגישה, והיא לא תבין למה הוא לא עונה. ואחרי הSMS השני של סימני השאלה היא תסגור עם עצמה סימן קריאה ברור- ותסיים את הסיפור. אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה אם אין בו מילים? פשוטות כאלה, כנות.  וגם אין בו כפתור UNDO שירגיע את העלמה וישאיר קצת חן לפני שהיא זורקת לו את הדברים מהדירה…

בהתכתבות שנקראת החיים בין שורת "מה ניש?" לשורת "ביי'וש" יש כמה תחושות שלא יכולות לעבור דרך מכשירי הפלא הטכנולוגיים. הם טבועים בנו כבני אדם, ועוברים בתקשורת פלאית של מגע, ומבט. מרוב מהירות היום יום, שכחנו מהם קצת. שמישהו ישלח איזה SMS תזכורת בשמם… 🙂

אנשים שמפחדים להביא ילדים ממציאים לעצמם "בייבי" . ה"בייבי" הזה לא אנושי, זה גומר פי 5 יותר שעות מילד ואף פעם הוא לא יקרא לך בשם חיבה. מפחדים , כנראה שזה מתחיל שם , או אולי מזה שהם בטוחים שזה מה שצריך (אחרי שהם מיצו את כל יתר הסופרלטיבים בהגשמת העצמי). הם מסובבים סביבם חמישה אנשי צוות , רותמים אותם למטרה נעלה, קוראים לה בשם , כותבים לה DNA, שבנוי חצי מהגנים של עצמם וחצי ממה שהם תמיד חלמו להיות. בהתחלה חרא. למה חרא? ככה, כי גם לבייבי הזה קשה לצאת לאוויר העולם, לנשום חמצן בכוחות עצמו ולהתנתק מהחבל הזה שמאכיל אותך 24/7. אז הם משכנעים את עצמם שכל ההתחלות קשות, שעוד יהיה בסדר ושכמו לכל "בייבי" גם לבייבי שלך יש המון פוטנציאל. יש רגעים בדרך שאתה כבר כמעט מוותר, שבא לך לתת אותו לאבא אחר, שמישהו אחר יסביר בעיקר לסביבה למה הוא עדיין לא מספיק…

ואז, בלי התראה מוקדמת (ואפילו ביום די גרוע) הוא פתאום מעלה לך חיוך על השפתיים. פתאום הבייבי הזה תופס צורה כזו , שמבדלת אותו מכל שאר הגלמים שמשחקים בארגז החול שלו, הוא מקבל לאט לאט איזו מן זהות ייחודית אופיינית רק לו. והלב שלך מתמלא ברגש עילאי כזה חם, ומציף שאפילו הצחוק שלך נקטע מהתרגשות. ברגע אחד זה מוסיף לביטחון העצמי שלך את כל ה"ידעתי שזה יבוא" , "לזה בדיוק ציפיתי", "אני אמרתי לכם".

 כשהוא בן שנה בערך אתה מאד מזוהה איתו, אתה זה הוא , הוא עוד לא מדבר לבד ולכולם נורא ברור שהכל בגללך (או בזכותך – איך שיבחרו ), כשהוא עושה גראפס כולם מוחאים כפיים, כשהוא מצליח כולם שם כדי להזכיר "הבייבי הזה הוא העתיד שלנו! ", כשהוא נופל הסביבה סולחת, וכשהוא מצחקק כולם בטוחים שהוא הבייבי של כוווווווווווווולם!

הוא גדל היצור הזה, ועם הזמן הוא תופס עצמאות , בייבי בכל רמח אבריו קם בוקר אחד, מחליט כי הוא עם ומתחיל ללכת. הלו? לאן ללכת ? אתה הבייבי. הבייבי שלך תופס תאוצה מזנק מקפץ מסתובב  משתלט מתגלגל מתרומם מזדקף. כמה שהוא מוצלח, אתה כבר לא עומד בקצב. הוא יודע הוא מבין, הוא שלך, הוא של עצמו , הוא שלהם – של כולם. לכל אחד יש עצות חכמות ותורה ומשנה וגמרא שגמרה את הדיון בו , ומי שואל אותך יותר? ואתה עומד בצד קצת מגומגם "אבל זה שלי", "זה הבייבי שלי". ומן הצד עומדים נדהמים כל אותם הקרובים רחוקים בביקורת קרירה מעלים על שולחן המנתחים את הבייבי שלך. בלי כפפות, בלי תנאים סטירילים , בלי סנטימנטים , עם זמן מוגבל , לדיון מוגבל , של אנשים מוגבלים שעומדים לקחת לך את בנך , יחידך אשר אהבת ולהעלות אותו, על קידוש מי ולשם מה?

בצער רב וביגון קודר הם יוצאים מיום דיונים סוער ומודיעים, נפטרת.

נפטרת ממנו, לקחנו לך את הבייבי. הוא עכשיו של מישהו אחר, אנחנו נדאג לו. "תודה… מה עם תודה ?" אתה שואל את משב האוויר שנשאר בלכתם. "מה הלאה?" , "מה יהיה עליו ?" מה יהיה עליך.

ילדים שמפחדים לגדול יוצרים לעצמם בייבי. הם ממציאים איתו את עצמם בכל בוקר מחדש, חולמים דרכו עוד חלומות, לומדים איתו עוד שפות, שרים איתו עוד מנגינות של הילד שיחיה בהם תמיד. וכשהוא הולך, משהו בהם הולך איתו ומשהו חדש נולד. זה דומה קצת לשיר על נורית. זו שלקחה את התפוח , את הפרח זרקה בחצר והלכה לה לשחק- עם בייבי אחר…..

* הקטע הזה נכתב לפני שנתיים בדיוק, בזמן אחר, מקום אחר. הוא ממציא את עצמו מחדש עם סיפורי חיים חדשים, התחדשויות וכמיהה אמיתית של ילדים לדבר הטוב הבא. כנראה שזה בדיוק היופי, להמציא ולמצוא בכל יום מחדש את הפסגה הבאה בלי לשכוח לרגע את הגבעות שמתרחקות מאחור והיו פעם בייבי לתפארת.