בכל שלב בחיים יש לילה כזה. לילה ראשון בלי אמא.

הלילה הראשון באמת בלי אמא הוא כנראה מסיבת הפיג'מות של מלכת השכבה בכיתה ב'. זו שאין לה אלוהים וממש לא אכפת לה מאמא (או אבא) אז היא מזמינה את כל החבר'ה למסיבת הפיג'מות הראשונה… היא מגניבה כזאת, ורודה כזאת ואת מופתעת כזאת מאיך נראית שגרה של בית אחר באמצע הלילה… מפתיע אותך שאבא שלה הולך עם גופיה ושהכלב שלה ישן עם כולן במיטה (מה קשור? הכלב שלך ישן רק בקומה למטה גם אם הוא כבר בא לבקר יש שער שעוצר אותו מלטפס לחדר השינה…)

לילה לבן כשמו כן הוא, גם כשכולן ישנות את עוד במחשבות על היום שהיה והיום שיהיה ואיפה אמא שלך שמביאה לך כוס תה למיטה בין 10 הבנות האלה שעושות לק ב03:00 בלילה…

לילה ראשון – שני בלי אמא מפתיע בטירונות. הרי כבר היית 100 פעם מחוץ לבית ועדין, זה לילה ראשון בלי אמא. בלי מישהו שיכבה את האור לפני שנרדמים, בלי קולות של טלויזיה, בלי פוך אווזים ומזרון הולנדיה. לילה ראשון – שני בלי אמא…

לילה ראשון שלישי בלי אמא מגיע (מסתבר) כשעוזבים את הבית. אחרי שבועות של הכנה, שלושה ביקורים באיקאה, יומיים של אריזות, שלוש הובלות לתל אביב ומזוזה חדשה שנתקעה בקיר (כולם דרך אגב בניצוחה של אמא) הגיע לילה ראשון בלי אמא…

זה לילה ראשון בלי אמא מסוג אחר, יש בו פינוק וחופש ובגרות אבל יש בו גם טעם שונה. הוא לא זמני כמו הלילות הקודמים… בסוף מסיבת הפיג'מות חזרתי הביתה, גם אחרי ארבע שנים בצבא התייצבתי בבית, אבל פתאום יש תחושה של דרך חדשה שאלא אם רוצים לתקף את מילות השיר "הילד בן שלושים יש לו חום גבוה הוא ישן על הספה בבית הוריו…" כנראה שהלילה הזה כאן כדי להשאר…

לילה ראשון בלי אמא, זה בוקר ראשון בלי סנדביצ'ים מוכנים, שיוביל לצהריים ראשון עם כלים בכיור, שיסתיים בשבוע שמישהו יצטרך לאזור בו אומץ ולזרוק את הפח.

לילה ראשון בלי אמא, הוא לילה ראשון עם מחשבות על אבא ואמא, על בית ועל משפחה, על המקום הכי קרוב שיש שפתאום נמצא במרחק 50 קילומטר…

לילה ראשון בלי אמא מתקצר הודות לטכנולוגיה הפלאית בדמות סקייפ או SMS אבל מזכיר כמה הוריו של אדם חשובים ומשמעותיים בחייו. ויש כאלה שיחלקו עלי ויסבירו לי שלא כולן "בנות יחידות" ולא כולם קשורים להורים שלהם כל כך. צודקים. לא כולם.

אבל לכל אחד בכל מקום, יש מכלול של חוויות שיוצרות 'אמא' בעולם הזה. הם מייצגות את המקום בו הוא מרגיש בבית, את המקום שבו גם בלי להתאמץ יש איזון בחייו.

על כף המאזניים בין תל אביב לירושלים אני עולה לעיר הקודש בשבוע הבא…. שבוע ראשון בלי אמא בעיר האורות עבר בשלום….. אבל אני ממש מתגעגעת לאבא!

העם דורש כל מיני דברים!

הוא דורש דיור במחיר הוגן, ודורש להפחית את מחירי החיתולים,

הוא דורש שהדלק יוזל בהקדם, ודורש להקטין ת'מיסים.

העם דורש שיווין וצדק ועוד כמה מילים ערכיות

לעם הזה נמאס לתת לייק בפייסבוק אז הוא יוצא לצעוד ברחובות.

העם דורש שלום ודורש שגלעד שליט כבר יחזור,

העם דורש חינוך טוב שיביא עתיד עם מעט יותר אור.

העם דורש להפסיק לדבר בסיסמאות ולעבור למעשים,

בכל זאת מדובר בעם של מדינה שחצתה כבר את קו השישים.

העם דורש סדר עדיפויות אחר ונמאס לו קצת לשמוע תמיד "ביטחון"

הוא רוצה איכות של חיים, כאן במזרח התיכון.

העם התייצב מאוחד ובטוח השיל מעליו ענני אדישות,

החליט להפוך מאחד שסופג פה לעם סגולה עם ייחוד.

והוא קם ונטש את הwall  במחשב ויצא ברחוב להזכיר

שנמאס לו, פשוט קצת נמאס לו, לדפוק את הראש שוב באותו הקיר.

קצת כואב לו לעם, הוא עייף ושחוק, כאב דוקרני באזור הלב,

כאב על משא שאותו הוא נושא… נושא על כתפיו… מתלונן… קצת סוחב….

הוא היה בצבא, הוא שירת בקרבי, הוא שילם שכר לימוד כבר ארבע שנים,

הוא מקפיד לשלם מע"מ, וארנונה, הוא עושה בקביעות מילואים…

וזה קצת כבד הוא חייב לציין לסחוב חצי עם על הגב,

חלקם עשירים וחלקם עניים, הם רובצים, רובצים על כתפיו.

העם דורש בדיקה מקיפה, כזאת של רופאים מומחים,

אך אבוי לו לעם שכבר מאה ימים מטפלי מכאוביו עוד שובתים.

עם יקר, אל חשש ואל פחד, אל תשבר לא עכשיו,

כי שירת התקווה של מוצאי השבת היא התרופה למצב.

צא לרחובות, מתח השרירים, צעק ומחא כף בקול

כי גילית פתאום אהבת נעורים כשיצאת לרחוב וזנחת ת'WALL.

דור הלייק הפך דור אוהב,

הוא השאיר מאחור חלומות וירטואלים ופרץ בשירת הלב.

הוא עומד ברחוב טרומפלדור וגם רוטשילד, אבן גבירול עומד דום לצעדיו,

מנהיגי העבר מקרן רחוב מחייכים וגאים בבניו.

זהו דור שמוחא עם סיגריה ביד, בלי לשרוף אף צמיג.

הוא יודע שכלי מחאה בדמות אייפון חזק יותר מכוח המיג.

זהו דור ששרד את האוהל בהודו, זה דור שהיה בלבנון,

זה דור שעם כל הכעס שיש לו הוא עומד ורועד בהמנון.

וכל אלה היושבים מהצד ומזכירים כי "בתי הקפה בתל אביב מלאים"

ישקטו לרגע למראה אותם צעירים.

הסטודנט לרפואה והעובדת הסוציאלית מגישים מגש כסף ועל גבו אספרסו,

הם סטודנטים אך גם מלצרים…