לקח לי 10 שנים להבין שאני הולכת ללמוד כתיבה. אני כותבת כל החיים. החיים התחילו באיזה שיר על שלג בירושלים. המורה בכתה ג' הקריאה את המילים והתרגשה כולה. אני רק רציתי לספר על השלג שראיתי מהחלון הירושלמי שלי.
פעם אחרי שהתבגרתי מהחלום להיות רופאת שיניים (שהחזיק שבועיים) רציתי להיות סופרת. החלום הזה החזיק יומיים (כלומר יומיים באוויר, מאז איכסנתי אותו במגירה). מאז נוספו לאותה מגירה שירים וסיפורים, חלקם מציצים מהמגירה החוצה ממש כאן. לפני שיאיר לפיד הפך לפוליטיקאי הוא קרא את אחד הטקסים בבלוג הזה וכתב לי במייל ש"אנשים לא בוחרים בכתיבה, יש כאלה שהכתיבה בוחרת בהם". אני לא בטוחה אם זו היתה מחמאה או ניסיון לגרוף מחדש את המשוכנעים אבל יש אמת גדולה בדבריו.

מי שהכתיבה בחרה בו יודע שהוא רק כלי בידיה, וכמתוך מעיין פנימי, בלי הרבה מחשבות, נובעים החוצה מילים ורעיונות. זה קורה לכולם. לכל אחד מאיתנו יש איזשהוא תחום שפורץ בו בלי בכלל להתכוון, בלי שום צורך לשאול מדוע. מקום טוב להתחיל לחפש את התחום הזה הוא איפשהו בחלום הילדות, ההוא שהסבירו לנו שיהיה קשה מאד להגשים. זה שנדחק למגירה, וכל כמה שנים מנסה לקפוץ החוצה, וחוזר לאותו מקום.

לקח לי 10 שנים להירשם ללימודי כתיבה ומאז שהתחיל הקורס אני לא כותבת מילה. לקחו 10 שנים להודות שלמרות שיש לי בלוג הגיע הזמן לצאת מהמגירה. אבל קצת כמו שכשאומרים לנו מה לעשות אנחנו תמיד עושים את ההיפך, כך הרעיונות הכריזו שביתה איטלקית וההשראה יצאה לחפש השראה. ובימינו איפה מסתתרת ההשראה? היא יקרה מפז ועטופה בשכבות של השראה מודרנית בדמות פינטרס, אינסטגרם ואין סוף משפטי השראה שמסתובבים בפייס.

כשכווולם מחפשים השראה היא בורחת. השראה אוהבת שקט.

מחסומים מציפים קלישאות. בימים האחרונים פגשתי במנורות שמנצנצות מעל ראש קירח, מחדד שמחדד את הרעיון, מפצח שמפצח אגוזים וגם איזה תפוח שנופל מהעץ. אאוריקה! זועקת בראשי ולא מוצאת מענה.

בינתיים הכותבים כותבים. בעידן שבו כל אחד מאיתנו כותב בעל סט סטטוסים ערוכים היטב בפייסבוק ואין ספור בלוגים שקמים תחת כל עץ רענן, אני שואלה מה (נסגר) וזה? איזה הוא גיבור ואיזהו כותב? אנחנו חיים בעולם בו שולט התוכן, שולט כל כך עד שכתיבה היא מיומנות חובה לכל אדם ולא פריווילגיה של יחידי סגולה עם נוצה וקסת דיו. ובין כל אלה, איפה עובר הגבול בין העתקה ויצירה?

10 שנים לקח לי להודות שרב הנסתר על הגלוי, ושכמו כל דבר בחיים יש יותר ממה שנשאר ללמוד מאשר מה שכבר אפשר לסמן כיודעת. דבר אחד בטוח, חלום אחד שמתחיל להתגשם מפנה את מקומו לחלומות חדשים שמקבלים השראה בימים אלה ממש.

כך בסלון קטן, בלב ליבה של עיר האורות, פעמיים בשבוע.יש לי הרגשה שמוזה בדרך.

משקל. על כפות המאזניים שלושים גרגירי שעורה, מן הצד השני, שלושים נוספים. כדי להטות את הכף חסר רק גרגר אחד קטן. שטויות לא? מה לנו ולגרגירי שעורה?

תחילה מתעסקים במערכת הבחירות קומץ תומכים, חודשים הם מסבירים למה אלמוני או פלוני צריך להיות ראש העיר או המדינה. בארצנו הקטנטונת פלוני אף פעם לא פלוני ואלמוני זה ההוא שסיים איתך קורס מ"כים. הפייסבוק מתמלא דעות והסברים, סטטוסים מצייצים ושאר המצאות וירטואליות שזועקות מהמסך 'דמוקרטיה' ונותנות לנו במה להביע את קולנו. והכל בסוף נמדד בקול שלנו. שהרי כל כך חשוב לנו להעלות סטטוס, לצלם תמונה ולתייג מיד, לעשות צ'ק אין בשיפודי התקוה. אנחנו רק רוצים שישמעו אותנו. יש לנו דעה (או שתיים) על כל מועמד, יש לנו תוכנית פעולה עבורו, שאם הוא רק יואיל להקשיב נפרט בשמחה.

בעידן המודרני כשקל כל כך להשמיע קול, אנחנו שוכחים בבית את יכולת ההשפעה האמיתית שלנו. הבחירות השבוע הפחידו אותי קצת. אז נכון, ירושלים ניצחה, ולכאורה הכל בסדר, אבל בניצחונה שלט הפעם המזל. כששלושים ומשהו אחוזים מצביעים, למעשה מתקיים שלטון המיעוט. המיעוט שהסכים להוציא את עצמו מהבית ביום חמים, לנסוע לקלפי ולקיים את חובתו וזכותו הדמוקרטית. דוקא השנה כשרונן המתלונן שאל ממסכי הטלויזיה 'למה המעטפה צהובה ולא ירוקה' העדפנו לראות פרסומות מאשר ללכת ולקבוע איך תיראה העיר שלנו.
הבעיה שזכויות וחובות לא הולכות בקלות כמו בפייסבוק. בשביל זכות הבחירה צריך תמיד לשלם מחיר. ביום הבחירות את מחיר הנסיעה, ובחיים מחירים אחרים יקרים יותר ופחות שנותנים את הפריבילגיה לבחור בין טוב ורע. לסמן "איתנו" או "נגדינו". אבל התרגלנו להיות עם נבחר. לא בוחר. מהסוג שיושב על הגדר ומחכה לישועה. חבר טוב אמר לי הבוקר שאנחנו קצת סובלים עדיין מתסמין הגלות, שאנחנו יודעים שיבחרו בשבילנו וקצת מפחדים לבחור. אולי.

אבא שלי אומר תמיד שלאדם יש 'בחירה חופשית'. צמד מילים מנצח שבבסיסו האמונה שהכל אפשרי. צמד מילים שנושא עימו זכויות רבות ואחריות כבדה. צמד מילים שהופך אותנו לבני אדם. כשהרבה אנשים מבינים שיש להם 'בחירה חופשית' נוצר עם בוחר. עם בוחר הוא עם קצת אחר, עם ספר, עם של ערכים, עם של ערבות הדדית, קצת כמו העם הנבחר רק בלי אשליית "השמעתי את קולי בפייסבוק".

משקל. שלושים גרגירי שעורה, מן הצד השני, שלושים נוספים. כדי להטות את הכף חסר רק גרגר אחד קטן. שטויות לא? מה לנו ולגרגירי שעורה?

בקטע המצורף רונן המתלונן מפספס, גם אנחנו אזרחי מדינת ישראל קצת פיספסנו הפעם, את היכולת להשפיע על חמש השנים הקרובות. דב נבון משעשע, המצב? קצת פחות…

אלה שהתפזרו בגולה התל אביבית, שמתבשמים מריחו של הים ומסתנוורים מיופיין של השדרות בעיר האורות. אלה שמדברים ירושלמית בנפשם אבל גרים בביצה. אותם האלה שקוראים לעצמם "ירושלמים במקור". החברים שלי, שאומרים בשקט "כן, עזבתי לפני שנתיים". אלה שכשמישהו אומר סביבם שהוא מירושלים הם מרגישים בבית.

ההוא שעבד בלינק וההיא שלמדה משפטים בעברית, והיזמים האלה שפתחו פרש או ארומה, ירושלמים. כמה גאווה נותנת העיר הזו לחיים בה, כמה אהבה וגעגוע היא נותנת לאלה שאינם עוד בין חומותיה. את ירושלים עזבתי לפני שנתיים בדיוק. אחרי שנתיים של נסיעות על כביש מספר 1 רק כדי לא לעזוב את העיר שלי. ירושלים בשנתיים האחרונות מלווה גם בהמון רגשות אשם שבזכותם נכתבות שורות אלה. רגשות אשם על שעקרנו, על שהחבורה מהתיכון נפגשת ליום הולדת על הגבעות שצופות על יפו במקום לשבת ב'שכנה' במחנה יודה.

מחר לראשונה בחיי אני הולכת להצביע בתל אביב, בנזיד חניה חינם ותל אופן מכרתי את זכות ההצבעה שלי בירושלים.
אחי הירושלמים, אלה שיש להם עדיין זכות הצבעה בירושלים, סעו מחר לבירה- אנחנו חיילי המילואים של העיר הזאת, שיום אחד נחזור אליה ונקווה למצוא אותה מתפתחת, מעודדת צעירים, מלאה במבני ספורט ותרבות, בעלת גוון המאפשר חיים פלורליסטיים לאלה הבוחרים בה- גם בעיר הקודש. מי ברכב, מי ברגל ומי בלשכנע את הדודה הירושלמית שעדיין מתלבטת לצאת ולהצביע בשבילנו. שנחזור יום אחד לעיר שלנו.

לפני ארבע שנים, אז בירושלים, התחילה מהפכה. היינו שם חבורה צעירה ונמרצת של אנשים שאוהבים מאד את העיר, חלקם עדיין שם. קמים כל בוקר לעשייה הכל כך חשובה הזו, הם השומרים המודרנים שמופקדים על חומות העיר. בצניעות גדולה ומתוך אמונה אמיתית שדוקא בירושלים. רק בירושלים.
היא קשה העיר הזאת, מקשה על תושביה, קשה כאבניה, קרה לעיתים, אבל כשמחפשים אמת, נטולת מניירות ועטיפות חיצוניות, מהסוג של ריחות הבישול בערב שישי, או הופעה של אמנית אתיופית בימק"א, ירושלים מגלה את יופייה ומסירה את קליפותיה לבאים בשעריה.

ירושלים כמו ירושלים, מציבה עוד מבחן מחר, ושולחת את הבוחר החילוני להצביע. מה הבעיה? הבעיה שאצלנו אין פשקווילים. אם היו כאלה היה צריך לכתוב בהם באותיות קידוש לבנה:

אחיי הירושלמים!
צאו להציל את ירושלים!
קחו את כל מי שאתם מכירים
ולכו לקלפי!
עזבו את האיפון,
תנו עוד כמה שנים של עשייה!

בחברה החרדית יש פסיקה רבנית די ברורה שתזיז מחר הרים וגבעות ותמלא את הרחובות בצו השעה. לנו יש פייסבוק. רבינו ומורינו שיכול כל כך להטעות ולהרדים בימים מסוג זה. מחר לא יספרו לייקים, מחר הוא יום של רגליים. אני עולה בבוקר לירושלים. במסגרת צו 8, ירושלמים אמיתיים (מהסוג שמכיר את מפגש השיח ושמע מההורים על סגירתו של קולנוע אדיסון) מוזמנים להצטרף.
ירושלים תצליח, זה בטוח!

מחשבות של גשם ראשון תמיד מביאות איתן את ירושלים לסלון התל אביבי שלי. אולי זה הקור, או הטיפות הגדולות שמזכירות לי את החורף הירושלמי וסוחפות געגוע קטן עם הרוח. געגוע לפשטות של ירושלים, לאמת מחוסרת העטיפות, לשקט של ערב שבת בירושלים. געגוע לאבן הירושלמית שנראית כל כך רצינית בגשם, למעיל ולמטריה שממעטת לצאת החוצה בתל אביב.
בירושלים יש חורף, אמיתי כזה, קשה כזה. בתל אביב יש חיקוי.

מחשבות של גשם ראשון מכנסות אותך בתוך עצמך, כמו קיפוד שמתקדרר. לפני רגע עוד היתה שמש ופתאום חורף. מה יש לנו עם הסיפור הזה של חורף שגורם לגב להיתפס, לאף לנזול ולמצב רוח להתאפרר?
מחשבות של גשם ראשון תמיד מלוות בשמיכת פוך שיצאה לפני יומיים מהבוידעם, בספר טוב שמחכה קיץ שלם שמישהו ישים אליו לב ובערמות של תכנונים על חורף. מחשבות של גשם ראשון נעים יותר לחשוב בשניים. מחשבות של גשם ראשון אפשר לחשוב רק כשיש גג מעל ראשך וחלון שאפשר לסגור כשרוצים. מחשבות של גשם ראשון נכנסות מהחלון ועוצרות את הנגנים מהקפה מתחת לבית. בירושלים מתנגנת עכשיו הצפירה של כניסת השבת, אותה אפילו הגשם הירושלמי לא יכול לעצור.

מחשבות של גשם ראשון שולחות אותי הביתה. לשכונה הכי קרה בירושלים, להסקה שדולקת ומחממת את הלב ולאדים שמצטברים על החלון ומטשטשים רק לרגע את עיר הקודש. בגשם יש געגועים שעם השנים הולכים ונעשים ברורים וחדים יותר.
קצת מוזר להתגעגע מתל אביב. בין כל ההוא וההא למי יש זמן לגעגועים? אבל יש משהו בגעגוע לאדם אהוב או למקום יקר שגורמים לך להיות קצת יותר אתה. הם מזכירים מאין באת ובשאיפה גם מהווים סמן ימני להמשך הדרך. געגוע מגיע בשקט, הוא לא טיפוס רועש וכשיש שקט, יש אמת.
גשם וגעגוע הולכים טוב יחד, והם בעיקר הולכים ובאים, הם לא נשארים יותר מדי זמן.

מזל שעם הגשם הגיעו גם אמא ואבא מירושלים. הם הביאו איתם כל טוב. עוגה של שבת והרבה אהבה. אבל יותר מהכל הם הכניסו הביתה גם קצת שקט. שקט של ירושלים. שקט שמביא איתו מחשבות של גשם ראשון.

בין כל המחשבות נשארה מחשבה פשוטה כזאת ששמחה שהגיע הגשם. לשטוף בלי שום חשבון את הכל ולנקות את הדרך לסוף השבוע. בינתיים בתל אביב פסק הגשם, המדרכות כאן סופגות מהר יותר את שאריות המים והשמש חוזרת למרכז השמים. מתחת לבית הנגנים בקפה הקטן חזרו לנגן. אין זמן למחשבות על גשם ראשון בתל אביב. אין זמן למחשבות בתל אביב. אין זמן לגשם ראשון. תל אביב.

'מה יהיה אם?' אם השאלה הזו לא היתה צצה מעצמה בכל צעד חדש בחיים היה כאן הרבה יותר קל. הצעד הראשון הזה כל כך מפחיד לפעמים. אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות ולאן אתה רוצה להגיע ועדיין, יש איזה קול פנימי שצועק "מה עם החופש שלי?", "מה יקרה אם משהו ישתבש?"
ומכאן, כל אחד וארכיון הסרטים שלו, שיודע לייצר תסריטים ופסקולים שלא היו מביישים מועמדות לאוסקר. המציאות ממשיכה, היא כלל לא קשורה, אבל הפחד מדבר מבפנים ובמקרים רבים כל כך מקפיא ומשתק.

בשנה האחרונה, התחלתי לדבר עם הפחד. במקום לזרום איתו, אנחנו מדברים. הוא על הא! ואני על דא! מה כבר יש לו לחדש. הסרטים אותם סרטים. קצת כמו מלחמת הכוכבים, אותה הגברת בשינוי אדרת (ולפעמים בלי שום שינוי, סתם שידור חוזר). וברגע שהתחלנו לדבר הוא הפסיק להפחיד. זה סוג של תעודת ביטוח, כשמדברים על זה, גם המקרה הכי גרוע לא כל כך גרוע.

רגע לפני שחשבתי שמדובר בשיגעון, הגיע פול סיימון. (הוא היה כאן תמיד, זו אני שסוף סוף הגעתי אליו) עם השיר הגאוני 50Ways to Leave Your Lover . יש שם שיחה בין בעל ואישה. הבעל רוצה לעזוב, הוא מפחד או חושש או משהו אחר שקורה לכולם לפעמים. אבל היא לא מאבדת את העשתונות, מסבירה לבעל היקר שהכל בראש, עוזרת לו לדבר עם הפחד ומציעה לו 50 דרכים "לברוח", לסיים את הקשר ולצאת לחופשי. אני לא מכירה הרבה נשים שהיו מתנהגות כמוה (כנראה שרק גבר יכול לכתוב כזה שיר ), היא מסבירה לו שהוא יכול לתפוס את האוטובוס הראשון ולעזוב, להמציא תוכנית חדשה, אומרת לו שהוא לא חייב לדבר על זה, ושהוא לא צריך להיות ביישן. וכך אחרי שהיא מפרטת ומאפשרת לו להשתעשע עם החופש שכל כך חסר לו היא מציעה ששניהם ילכו לישון ויקומו מחר ויחליטו.

פול סימון לא המשיך איתם לבוקר אבל לי די ברור שהם עדיין ביחד. הגברת מהשיר של פול סימון הבינה את נבכי נפש האדם והרוויחה את הבעל עד הפחד הבא (ואולי עם הפחד הבא) לכל החיים. כי הרי כולנו רוצים להרגיש שיש לנו את החופש והיכולת לבחור. והכי חשוב לנו לדעת שבמקרה הכי גרוע אפשר לשנות כיוון (גם אם ממש לא נצא לרעות בשדות זרים מחר בבוקר).

פחד כמו חופש הם תחושות. הם חיים בבטן, בראש ובלב. יש להם שפה משלהם. לא צריך 50 דרכים לברוח, מספיקות רק 3-4 אפשרויות כדי להכניס את אומץ. אומץ הוא איש של מעשים. הוא יודע לשתק את הפחד ולקרב את האדם לתחושת החופש המיוחלת. הוא יודע לבטוח בדרכי המילוט ולהתחיל לרוץ לעבר החיים. מה כבר יכול לקרות? מקסימום יצליח לו.
באנגלית כמובן זה נשמע הרבה יותר טוב.

תהנו!

עם ישראל מסיים שלושה חודשי נופש היום. התקופה שהחלה בואכה החופש הגדול, דרך חגי תשרי מרובי הגשרים תמה. אתרי התיירות מלקקים את פצעיהם ממנגלים שנשארו דולקים, הריינג'רים המקומיים משמורות הטבע והגנים יכולים סוף סוף לצאת לחופש, מליוני פרות שנצלו יכולות לנוח עד החג הבא והגברת צימר יוצאת לפגרה. כי כמו כל דבר שאנחנו עושים גם את היציאה לחופש עושה עם ישראל מכל הלב. וכשהלב פוגש את הקופונים של חבר, ההנחות מישראכרט ודיסני על הקרח אז ניתן לדעת שחג ומועד בישראל. שהרי הסוכה היא רק תירוץ והמצווה "בסוכות תשבו שבעת ימים" במשמעותה המודרנית היא "בסוכות תבקרו בכל הפסטיבלים, ההופעות, הצגות הילדים , ארוחות החג, עוד ארוחות החג ויתר ההפעלות שסדרו לכם לשבעה ימים". כשחושבים על זה, היו צריכים להאריך קצת את החג המודרני הזה, שהרי האירועים גדלו ובמדינת ישראל המשפחה הממוצעת שרוצה גם ליהנות מפסטיבל כדורים פורחים בדרום, וגם לעלות לצעדת ירושלים וגם לבקר באיזה פסטיבל ילדים וזה עוד לפני המנגל של סוף הקיץ וארבע ארוחות חג רצוף צריכה או עוד כמה ימים לחוה"מ או מסוק פרטי.

אז גם אנחנו יצאנו לחגוג, והמזדה 2, עמוסה כל טוב מצאה את עצמה בחצבה בסופ"ש האחרון. חצבה על שום מה? על שום כך שלא נותרה מיטה פנויה לאורכה ולרוחבה של הארץ. אז נסענו לחצבה. חצבה, ההיא מהפלפלים והתמרים, שמתחרזת עם ערבה. הוויז מתבלבל בדרך ויודעים שאנחנו בכיוון הנכון כי עם הזמן הכביש מצטמצם, ולאט לאט הדרך גם לא מוארת ואת הפרסום של גינדי מחליף כיתוב "בנגב יבחן העם" שמזכיר איך בונים מדינה (מבלי לחפור את השוק הסיטונאי). ואיפשהוא כשכבר אין אפילו תחנות מסודרות של אגד, יש ארומה. ואתה בטוח לרגע שזה חלק מהפאטה מורגנה ושזה תיכף יעלם, אבל זה נשאר. ובפנים עם ישראל, מקיים את המצווה "בארומה תשבו שבעה ימים, 365 ימים בשנה". התרגלנו, והרגלים, כאמור, קשה לשנות.

הגברת צימר דאגה לכל מחסורינו, שכלל בעיקר תמרים ומנגל. מחסורינו לא הספיק להגיע כי גם אנחנו כמו עם וישראל, הגענו מצויידים בכל טוב הארץ ועוד קצת מחו"ל. בדרך לחצבה עוצרים בטיב טעם והרכב הקטן הופך לחללית שיכולה לאגור מזון וחמישה אנשים בסדר מופתי. שכחנו רק להביא מוזיקה. אבל היא מצאה את עצמה סועדת איתנו בדמות שרית חדד, אייל גולן וקובי פרץ בוליום גבוה בחסות השכנים שלנו לצימר, ג'יפאים מוסמכים מהצפון. איפה אתם ניצנים, כבר שאלתי? רק רצינו להתנתק וכבר העלינו סטטוס בפייס. רק רצינו קצת שקט והופ האינסטגרם שוב מתמלא בחיוכים. ואנחנו, רק רצינו להתנתק.
בירוחם חיפשנו גלידרייה. גם הגלידה מחפשת גלידרייה שם כרגע. העולם הזה סובייקטיבי ולכל אחד יש בועה. בבועה שלנו יש גלידריה בכל רחוב. בבועה של ירוחם אין. גם גינדי עדיין לא שם, אבל אם לסמוך על התחזיות הוא בדרך. יש עוד כמה כאלה שלא שם, הרשתות הגדולות, תוכניות חינוך למצטיינים, טובי המומחים בתחום הרפואה או המדע. ויש עוד כמה כאלה שלא מגיעים כל כך, עם ישראל (זה שפוקד תמיד את מצדה ואגמון החולה) לא ממהר לחצות את הכביש שממשיך אחרי אזור המלונות בים המלח (נו טוב, אם ממש חייבים, אז פסטיבל התמר זה עוד ברדיוס). אז מצאנו כמה רוכבי אופנועים, ועוד טיולית של צוערי בית הספר לקצינים שעוד כמה שנים יספרו איך פעם הם טיילו בנגב.

בבריכה של חצבה הזמן עצר מלכת. השירים שם, הם שירי ארץ ישראל הישנה והטובה שהושמעו שם מאז ומתמיד ויושמעו כנראה כך גם בשנים הקרובות. השכנים שלנו מהצימר הרעידו את הבריכה בזמן שאב מקומי לימד את הילדים הקטנים שלו שחייה. הוא מסביר לקטנטן למה לא צריך להיות תחרותי והשכנים מ'הגברת צימר' הולכים מכות בכדור סל. אנחנו רצינו להתנתק אז קנינו עיתון.
בכל שלושת הימים האחרונים נסעו לצידנו אחוז מהרכבים שפוקדים בבוקר טיפוסי את איילון. היינו תיירים בארצנו לשלושה ימים. שלושה ימים שהזכירו לי שיש כאן כמה וכמה מדינות (ועוד מעטפת כללית שמתעסקת 'אחרי החגים' ברוחאני).

כביש החוף פקוק עכשיו, איתנו בכביש נסעו היום עשרות רכבים, לא יותר. הצפון מדהים, אבל יש גם דרום בארץ הזאת, פראי ובתולי, כזה שרק מחכה יתנו לו קצת תשומת לב. הוא מצידו מספיק חם כדי להחזיר בתוצרת של פלפלים שלא מביישת את השווקים של לונדון, באשלג וברום שמספקים מזון לעולם ובכור אחד קטן שאפילו עיני רוחאני (ההוא מהמעטפת הכללית) נישאות אליו. אה.. היה גם את הזקן ההוא שעמד על הראש וחזה, שבעין חצבה יום אחד ישב עם ישראל ללגום משהו קר בלב מדבר בבית קפה עברי בהיאחזות הנגב. לפעמים, חלומות מתגשמים.

בעשר בלילה הפקק שמשתרך בשער הגיא מעיד שקורה כאן משהו מיוחד היום. אין משחק של בית"ר, גם לא פורמולה 1 (למרות שכמה אופנועים עולים ברעש מנוע רם בין הרים ובין סלעים בדרך לעיר הקדושה). ברדיו מזכירים שהעיר חסומה, ובמכוניות משני צידי הפקק עם ישראל על ילדיו, ערסיו, פרוחתיו, צפוניו, דרומיו והתל אביבים שלו, גם אנחנו עולים לירושלים לבקש סליחה. ואולי, צריכים אנחנו באמת לבקש סליחה מהעיר, על שירדנו תל אביבה, על שרעינו בשדות זרים, על שבחרנו בים במקום בי-ם. ברגעים האלה, שמדברים על הרוח (גם זו שמנשבת בעיר הזאת בנועם אין סופי בלילה של ספטמבר) עולים לירושלים. העלייה מכריחה אותך להשאיר מאחור את היום יום, ואת האתמול, וכך רגע לפני המחר,להיות ולו לרגע או שנים בספרה אחרת, כזו שטוענת את הגוף באנרגיה לשנה חדשה.

למבקרים ששורדים את העליות של שער הגיא מחכה מימין בית הקברות גבעת שאול, שזועק גם בחשיכה "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (המקבילה התל אביבית שלו זה הבניינים של עזריאלי, שמפרסמים: "דע מאין באת וחשוב היטב היכן אתה הולך לחנות"). ובכניסה לעיר הקדושה, שעון. שעון כניסת השבת, כאילו מזמינים אותך לעבור לזמן מקומי, ירושלים. ובזמן המקומי, כל אחד מוצא את מקומו. אלה הממהרים לבין הכנסת לתיקון חצות ואלה הפוקדים את שוק מחנה יהודה המלא בברים וצעירים שלא היו מביישים את לונדון או פריז. מוצאים את מקומם אנשי הסינדרום והסטודנטית מכפר שמריהו, המואזין שמתחיל לחמם מנועים ומוכר הבייגלה.

בדרך לפסטיכותל הביטו בנו תרנגולות מבועתות מחכות לכפר על איזה עוון של פלוני או אלמוני. מוכרי הסחלב והתירס החם צועקים בקול לעוברים והשבים שבאים לבקש סליחה ולסלוח. שהרי רגע לפני שחותמים מן הראוי לצאת מעצמך ולהיכנס לרכב, לנשום אוויר פסגות, לתרום למצעד המרשרשים בסימן 'צדקה תציל ממוות', להחליט על הצטרפות לmeatless Monday אחרי מפגש עיניים צפוף עם תרנגולת מיואשת, להעלות איזו תמונה לפייס+ סטטוס: "אין על העיר הזאת בעולם כולו", להבטיח שבשנה הבאה נהיה טובים יותר, חכמים יותר, אנושיים יותר ולשמוח שמחה אמיתית שירושלים (כפרה עליה) חיה, נושמת ובועטת באמצע הלילה.

הכותל המערבי מלא (אבל לא עד אפס מקום), תמיד יהיה מקום בכותל לכל אדם שעולה לירושלים, הולך בין אבניה ומגיע אל הקיר שעיני כל העולם נשואות אליו. הרחבה הזאת כאילו מחבקת כל אדם שמגיע מכל קצוות תבל, לא שואלת מאין בא ולאן הולך. יש בה משהו מנחם ומרגיע, היא לא משתנה, מאז הצנחנים עם "הכותל בידינו" ועד המהומה האחרונה של נשות הכותל, מה שהיה הוא שיהיה. הקיר אותו הקיר, היונים מרחפות אליו בבטחה, השיחים הירוקים צומחים בלי השקיה כחלק מהפלא. רק הפתקים משתנים, והבקשות משתנות והידיים שנוגעות בקיר מתבגרות, יש כאלה שכבר לא הגיעו השנה, ואת מקומן תפסו ידיים צעירות, אוחזות ילדים קטנים שממשיכים את המסורת ועולים לירושלים.

קול השופר מעיר את עיניהם העייפות של עשרות אלפי אנשים, חלקם אוחזים ספר, חלקם לוחשים תפילה, חלקם מנמנמים בערגה במקום המרגיע והכי נפיץ בעולם. הגברים בזעקות אל נורא עלילה, והנשים ממציאות מחילה. כולם מבקשים מי בלחישת שפתיים ומי בתחינה שבלב, קצת אושר.

אדון הסליחות מביט מלמעלה, והמואזין מצטרף, עוד שעה יקרא התרנגול לשמש לעלות ולהאיר (אם נשאר איזה אחד שהלך כפרה לדרך אחרת).

גמר חתימה טובה.

היא מתחילה בראש. היא נבראת בדמיון. יש בה ניצוץ של רגש, וכשחושבים על זה, גם הרבה הגיון. היא מורכבת מסך הפחדים והחששות, של כל אחיותיה, השנים הקודמות. מכילה את עוצמת ידידיה, חלום ודמיון, מביאה את חבריה השראה וחזון.

היא חולמת להיות יפה ושונה, חולמת להיות מתוקה השנה. והיא, מתחילה בראש. בין האונה השמאלית לרגל ימין, מבקשת לעזור, קצת לגדול, ולהבין. היא נוצרת בין החום של יולי אוגוסט לסתיו, מאתחלת שעון על חלון זמן: עכשיו.

יש לה המון תכנונים, רצונות ושאיפות. היא לא רוצה להיות כמו השנים החולפות. היא רוצה, קצת אחרת, רוצה ריגושים, רוצה להיות שנה שזוכרים. כזאת שנה שבנוסטלגיה נזכרים בה מדי פעם, מהשנים שמשאירות מגע, ריח וטעם. רוצה להיות כזאת שנה מוצלחת שמספרים עליה עוד הרבה שנים, לך תבין, פרסום, כנראה זה קטע של שנים..

יש לה את הזמן שלה, היא דייקנית ומבקשת לא לאחר, כי אחרי הראש שלה כבר בא צום, וזה כבר סיפור אחר. היא מביאה איתה שק מלא כל טוב וגם קצת שאריות, ממריבות, וכעסים, שעוד שנים יקראו "שטויות". והיא נחשקת השנה, סלב בפייסבוק ובפרסומות. כוולם מורידים לכבודה מחירים, ומגדילים ת'הזמנות. כך לדוגמא חנות השוקולד שבקצה הרחוב אורזת כל היום פרלינים ומחזיק מפיות צהוב. ושם יש גם חנות לכלי קרמיקה קטנים שבו מדי יום נארזים עשרות אלפי רימונים.

והיא צוחקת השנה הזו, בין כל החפצים. ואם יכלה לומר היתה אומרת: "למה אתם כל כך מתאמצים", "הגעתי אחרי מסע של 365 ימים, הבאתי מנוחה, שפיות, פרופורציה לחיים. אין צורך בשוקולד, אני שומרת על גזרה, עזבו את הסרוויס, הוא רק העטיפה. הגעתי כדי לאפשר לעצור. להביט קדימה, לזרוק מבט אחור. הבאתי שלל של מתנות, באריזות גדולות. יש ניסיון וזיכרון, יש ים של חוויות. יש אהבה ויש שמחות, נשאר גם קצת כאב, יש חלומות בשלל צבעים ויש אפליקציה מיוחדת שעוזרת להקשיב ללב. יש חברויות על באמת, יש WALL בשביל לבנות בית, ואם אחפש טוב טוב, אולי אמצא איזו יונה, עם עלה זית. יש גם כמה מטרות שצריך להשיג (ממחר כמובן) ויש מצרך נדיר פה בשק, ידידי היקר, הזמן. הוא מביא איתו רגעים ודקות, שעות וימים שרק מחכים להתמלא במחשבות ופעולות ותכנונים. ויש גם תקווה בשק, ההיא שנוטים לפעמים לשכוח, היא החברה הכי טובה של אמונה וכוח".

היא מזמינה למשחק בלי הוראות הפעלה מסודרות, סומכת על המשתמש בעיניים עצומות.  אבל לאט לאט, עם השנים, מתחילים להיאסף הוראות וכיוונים. כמו פיענוח צופן, שמתחיל להתבהר, מתי להאיט ומתי להיזהר, מתי כדי לשיר ומתי לשכוח, ואת מי להאשים ומתי עדיף לסלוח. מתי לומר ומתי לשתוק, מתי רצוי לבכות ומתי עדיף לצחוק. והיא מאד שמחה על כל הברכות בפייסבוק ובמייל, היא מקווה שמהSMSים יום אחד עוד ניגמל, והיא ממליצה, ככה כשיש דקה או שתיים, להגיד שנה טובה ולהסתכל בעיניים. היא אומרת, כך מנסיון, שזה ממש שונה מהלייק באיפון. ואם ממש מהדרים גם מוסיפים חיבוק, או לחיצת יד אם חשוב האיפוק.

כך ברגע הזה, שלפני, ששולט בו הקסם וחוגג בו התום, אאחל שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום!