יש איזה משהו בשבוע הזה, שתמיד ממלא אותי בכוח. לא ברור לי אם זה הקיץ שהגיע עם השמש ששוקעת מאוחר, והים שהופך מקום בילוי מועדף, או אולי הסיום של רצף החגים פסח, עצמאות, ל"ג ושבועות שמוציא חגיגיות ושמחה מהבוידעם שנקרא שגרה. כך או אחרת, חג שבועות מביא איתו איזה רוח אופטימית כשהכל בלבן והטבע במרכז העניינים (ולאלה שתוהים על איזה אופטימיות היא מדברת כשהמע"מ עלה ל- 18%, סבלנות).

אז מה כל הסיפור עם החג הזה? נשים בעיקר וגם איזה תיקון לילי. אבל בעיקר נשים.

פרק הפתיחה כולל את מחלון וכיליון (מי אמר ספויילר ולא קיבל) שמתחתנים עם רות וערפה (מואביות רחמנא לצלן). עוברות 10 שנים ולא רק שלא נולדים ילדים לזוגות (רחמנא לצלן 2), מחלון וכיליון מתים (דא… מי יכול לחיות עם שמות כאלה?). בחיים נשארות שלוש נשים רות, ערפה והחמות נעמי. ההתחלה לא מבשרת טובות. נעמי (חמות לא טיפוסית כלל) רוצה לשחרר אותן לנפשן, ערפה מפנה עורף והולכת (היא כנראה הקול השפוי בעלילה) אבל רות מחליטה להישאר עם נעמי ולחזור לארץ יהודה. במסגרת פיץ' השכנוע שלה היא מסבירה לה שלא נפרדים כל כך מהר וכנראה טובות השתיים מן האחת כשמדובר בזמן רעב בארץ. (וכאן אני תוהה, ככה בשקט, איך יכלה אישה צעירה וברת דעת לקבל החלטה שכזאת? איזו בת 36 מודרנית שהיתה חייה בחו"ל עם המשפחה היתה חוזרת מרצונה ויוזמתה לגור עם חמותה בארץ???? נס גדול היה שם, כבר אמרתי?) מכאן ועד המנוחה והנחלה יש שדות ענק ומלקטות, חוקי יהדות בלתי אפשריים שהופכים אפשריים בכוח הרצון והסיפור ובועז אחד (הסבא של הבאבא של דוד המלך). ושוב יש את רות, חצי סיפור סינדרלה וחצי ניקול רידמן עם רצון ויכולת שלא מביישים פלוגת טנקים (וזה בלי שדולת הנשים בכנסת).

ולא, אין זה פוסט על העצמה נשית, אלא על עוצמה נשית. עוצמה שהתגלתה כרגיל, כשיש משבר. עוצמה שיצאה החוצה והתגלתה רק כשאחת הנשים החליטה לצאת מעצמה ולראות תמונה רחבה קצת יותר. עוצמה של תקווה ושל אמונה (ספק באלוהים וספק בעצמן – שהרי אלוהי אלוהייך וזה…). אבל יותר מהכל, קיימת כאן עוצמת המעשה. אם רות היתה מלוהקת ל'דלתות מסתובבות' ההאפי אנד של עם ישראל ומדינת ישראל (עם 18% המע"מ) כלל לא היו כאן (ויש יגידו אז אולי עדיף?)

אז זהו שלא.

מהשדות של בועז נשארו חגיגות שבועות בקיבוצים (אלה שלא הפריטו עדיין), המחולות והריקודים בכרמים ובשדות הפכו מסיבות רוויות בירה אל תוך הלילה וגם נוסף הקטע הלבן (בעיקר כדי שתנובה, מחלבות גד ושאר חברים יוכלו להעלות מחירים בלי שיצאו להפגין לנגדם ברחובות).

ויש, או לפחות כדאי שתהיה איזו רות מודרנית אחת לכל אדם. רות המודרנית שלי היתה דודה רותי ז"ל, אישה מופלאה, שהזכירה ותמיד מזכירה לי מהי עוצמה נשית אמיתית, נטולת מניירות ומלאת רגש ותבונה. היא במעשים שלה הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי. היא הממשיכה של סבתא אדל ז"ל, שהיתה אישה שכנגד כל הסיכויים המשיכה את הסיפור המופלא של רות ונעמי. לשתיהן יש קשר לחג הזה, דודה רותי נולדה בשבועות וסבתא אדל נפטרה בשבועות. הן סיפור החג הפרטי והמודרני שלי. בעוצמתן הן הופכות אותו לעוד יותר שמח ומלא תקווה.

ויש עוד איזה קאטש מודרני (מעבר לזה שעוגת גבינה זה 4 נקודות בשומרי משקל), יש תיקון. וזה לא רק של הדוסים, אלא של כל מי שרוצה לשאול את עצמו מה נשתנה הלילה הזה ומה עוד צריך להשתנות. זה המנוע האמיתי של העשייה, אין צורך לחכות ללכתם של מחלון וכיליון, צריך פשוט לצאת לדרך. המפתחות בפנים.

"את לא עייפה?" אני שואלת, "עייפה היא עונה, בגילי כבר קצת עייפה". ובכל זאת, יפי הבלורית והתואר כבר לא בהכרח מביטים בה בהשתאות, מוחותיהם בורחים ומקלטי מס מחזרים אחריהם לא אחת. ופתאום, להוא יש דודה מעבר לים, וההיא, רק לשנתיים 'רילוקיישן'. והיא, רגישה, היא לוקחת ללב, לא רואים עליה ביום יום, אבל מעבר לקוצים יש נשמה גדולה וגעגוע ליורדים.

"לא נמאס לך?" אני תוהה. "אולי קצת. מהטילים בדרום, ומהמורדים בסוריה. אולי קצת, מהקיצוץ בתקציב, והמיסים ומהחום, גלי החום של הגיל הזה, 30 מעלות באפריל, נו שויין. אולי גם קצת נמאס לשלם חנייה בתל אביב, ושסגרו עוד בית קפה בירושלים בשבת. אולי רק קצת, מזה שנעלמו הערכים ושכסף קונה בני אדם במקום לקנות חפצים. אולי קצת" היא מתרווחת לה על שפת החוף קצת לא בנוח, כשהשכנים במלחמה, היא, איך לומר, כמעט לא ישנה. ולמרות שבני הסביר לה 10 פעמים שהם על המשמר, והיא בעיניים, הגן הפולני שולט בה עדיין, דשנה, אך גם קטנה, ולא עוצמת עין.

וכשהיא נים ולא נים, כך לפעמים, עולים מראות של כל אותם בנים. אלה שיצאו אל הקרבות שבזכותם ילדיה מסתובבים בשקט ברחובות. והיא מתגעגעת, ומוחה דמעה, והיא נושאת תפילה "שלא ילכו עוד לצבא, שלא יצאו למלחמות, שיעסקו בלימודים ועבודה במקום בדפאו"ת" ובכל בוקר היא קמה, עם כל שנותיה, ומשאירה את העבר כי יש עתיד כאן לפניה. והיא צועדת, ודוחפת, ושולפת מרפקים והיא עושה שרירים גם מול איראנים ותיקים. והיא… בסך הכל רוצה קצת שקט ושלווה. רוצה שמישהו יחזיר לה אהבה.

אופטימית סך הכל הגברת. צברית כזאת, לא ממש מגונדרת. לא אכפת לה כל כך מה אומרים עליה, היא גונבת כתום ברמזור, היא גרה אצל ההורים וחולמת לעבור. חברים כמעט ואין לה, מקנאים בה לפעמים, ושכניה, איך לומר, לא ממש נאים. אבל היא מסתדרת, אין תלונות. לא על השכנים אולי קצת על השכנות. וכשהיא מתרגזת היא שולחת ת'שייטת, ככה בשקט כדי להזכיר מי פה שולטת.

"יש תוכניות להמשך?" אני שואלת, עיניה בורקות. "יש עוד פלאים, יש ניסים, יש הפתעות. יש המצאות, ואפליקציות, יש נטל ושיוויון, יש תקווה, ואולי אפילו יצטמצם גם הגרעון", "יש חדשנות, והמצאה, יש חוש הומור, ויש בן דוד בארצות הברית, שבכל מקרה, הבטיח לעזור". "ויש, את החופים של תל אביב, והאוויר של ירושלים ואת הקסם של מצפה רמון ועוד חצי מגרש פנוי מאושר לבנייה בגבעתיים". והיא לא מפסיקה, היא מחייכת "ויש את שמעון, שיחיה, עד מאה ועשרים לפחות. למרות פער הגילאים אנחנו עוברים יחד שנים יפות".

"אז מה הסוד שלך? מה כל הסיפור? תני איזה 'תולדות תפארת' בקיצור" והיא, מחייכת חיוך שובב ולוקחת נשימה, עוברת על הביוגרפיה שנקראת מדינה. חלק מהזמן קורנת, בחלק מזילה דמעה, לפעמים מתרגזת וביתר מתרגשת משמחה. היא כבר ראתה הכל מהכל, ריקודים ברחובות, מלחמות ושכול. היא היתה באנטבה ובכור, ככה סתם, זרקה פצצה, כשבאה לביקור. והיא נוסעת כשיש איזה משבר לחו"ל, מחלצת מצונאמי, רעידת אדמה ומבול. בסה"כ היא טובת לב ומלאה בפאשן, והיא קצת מופתעת שהפאלחה של הקיבוצים הופכת סטארט אפ ניישן. יש לה את זה היא יודעת. גם כשנשות הכותל מנסות להוציא אותה מהדעת.

"אז תכלס", אני מבקשת, "תני איזה טיפ לאריכות ימים",  "חיים" היא אומרת. "מתמקדים בחיים. מתעסקים ב'יש' ולא בחוסרים. וה"יש", כך היא אומרת, עוזר ל-65 שנים להראות קצת אחרת.

שבועיים לפני פסח מתחילים ניחוחות מתוקים ממטבחים ברחבי הארץ. דודה מרוקאית רוקחת ריבה. הסיר לגדוד, הסינר עוטף אישה עגלגלה במרבית המקרים, מלאה באהבה. ועם ריח הריבה יוצאים החוצה סיפורים קורעי לב על העלייה לישראל (למרות שבמקרה שלי היא נולדה ממש כאן), זיכרונות מארמון המלך (בו עבדו כל יוצאי קזבלנקה ושכיניהם) ומנגינות מבית אבא. חג הפסח בו יוצאים מעבדות לחירות מגיע למעמד הר סיני בסיומו – חג המימונה. לכל עדה יש את חגיה ומנהגיה, טעמי הבית האופייניים לה והלבוש, אבל העדה המרוקאית (והפעם אני חלק מהחגיגה) הגדילה לעשות ביג טיים והפכה את החג לחג לאומי (חלק מפסטיבל חגי האביב והמנגל בואכה יום העצמאות פינת ל"ג בעומר ושבועות).

מנהגי החג פשוטים: בוא רעב, צא מפוצץ, כיאה ונאה להכנסת האורחים במרוקו (או באשדוד, ירושלים או לוד). עוד ממנהגי החג, במימונה התנהג כמרוקני (אל תהסס ללבוש תרבוש, קפטן, תברך במבטא "תרבחו ותסעדו", והכי חשוב, אל תאמר לא, גם לא למופלטה החמישית משוחה בדבש וחמאה מלוא החופן).

לפי אמא שלי, המימונה היא בכלל חג האביב. במרוקו (כשהם לא היו בחצר המלך) הם היו יוצאים ביום שאחרי ערב החג לפיקניק (שהפך ברבות השנים ל"על האש" בגן סאקר). במרוקו, היה דג על השולחן (אותו הקרפיון שממשיך להגיע כל שנה עטוף בפרחים ושלל קישוטים לשולחן של הדודות המרוקאיות שלי, מביט בי בעיניו המזוגגות, מת לאחל חג שמח אבל פרח ציפורן תקוע בפיו), היו גם מטבעות בבצק (שהפרנסה תתפח, היום שינו את זה לקופות של ש"ס בסופר, תופח במהירות רבה יותר) ופולים. פולים על שום מה? חג הטבע, כבר אמרתי? בהמשך סיפורי אמא שלי מסתבר שבמרוקו המהדרים היו שופכים חלב על האורחים (מלווה בברכות מסורתיות ופיוטים כמובן). עצרתי אותה כאן.

השולחן הענק שניצב באמצע הבית מלא בסמלים, מלחש אמונות תפלות, מרובה חמסות וטעמים. חשבו פה על הכל. שיבולים ועלי תאנה, דג מלא פרחים במבט הלום קרב, וצבעוניות אין קץ של דרג'ה וצבעי מאכל, ז'בן וריבת גזר גמדי. אף אחד לא יכול להישאר מלוח, המתוק שולט פה. האורחים בשוק, יש כאן מתוקים שיכולים להספיק לשנה, ויש תמיד את ההיא עם הסוכרת שיכולה להתעלף רק מלהסתכל. ובכל משפחה מרוקאית יש איזה ז'וז'ו, הוא המתנדב התורן להסברים לחברים מהרצליה. בקרפיון הם מאבדים אותו ('למה דג' האישה מתה לשאול) אבל ז'וז'ו כבר באיחולים לחתונה של הילדים (הם בני 4), ולפרנסה (בדיוק רמי פוטר מהעבודה) ולשמחה. הרבה שמחה. וליד ז'וז'ו יש איזו ז'קלין. היא הסבתא תיבדל לחיים ארוכים, שקבועה במימונה כמעט כמו שולחן החג, וז'קלין איך לומר, מדי פעם משחררת קריאת קרב שמחרישה את הבית (בלשון העברית זה נקרא צהלולים, ואני די בטוחה שמי שהמציא לזה את המילה העברית לא עמד מעולם ליד סבתא מרוקנית עמוקת גרון).

והטבע של המרוקאים? לפנק, לפנק, לפנק. המטרה העיקרית: שאף אחד לא יצא רעב. והאמצעים: כשרים כולם. שקדים ואגוזים, דבש וצימוקים, קציפת ביצים מתקתקה ואלכוהול בשביל מצב הרוח. הערב בו כווולם רוצים חבר או חברה מרוקאים מגיע. פתאום אין שיח מכוער סביב עדתיות, פתאום גם הדודה הכי מרוקאית עם הפרצופים שבמבטם השקט מקפיאים את הדם הופכות להיות מושא להערצה ומופת (וזה אכן מופת למלא שולחן חג בעוגיות, ריבות ומרציפנים שזמן הכנתם שווה לזמן הניקיונות של פסח, וזה חופף!). והשירים, הוי השירים. פתאום כל עם ישראל שומע את להקת שפתיים ואפילו גלגל"צ מלמד את השדרנים כמה מילים בערבית מרוקאית ככה בשביל הטעם…

ואם חוזרים לרגע אל המקורות (אלה שנעלמו במעטה המימונה להמונים) יש משהו שמחמם את הלב בהתכנסות המשפחתית לחג האביב, לעיסוק בסימבוליקה הפשוטה שמאחלת פריון, שגשוג והצלחה לבני המשפחה (רק למה הקרפיון למה?) ולחיוכים של הדודה המרוקאית, שמוחקים בערב אחד את העצבים של השנה שחלפה ומקבלים את השנה החדשה (עד המימונה הבאה) בחיוך.

"תרבחו ותסעדו"! (= תרוויחו ושיהיה לכם מזל. אולי אם הופכים את הסדר זה יגיע מהר יותר?)

אווירת החג הזה מגיעה חודש לפני עם הריח המתוק של אוזני המן (זה קצת כמו הסופגניות של חנוכה אבל בגרסה משמינה קצת פחות). חודשיים לפני הפור, מתחילות האמהות לתפור, והיצירתיים לחפור. הדיון בסוגיה "מי אהיה השנה" (בה אני שותפה פעילה יש לציין) היא אחד הפלאים הנשגבים מבינתי. שהרי אנשים משקיעים בהכנה לתחפושת השנתית הרבה יותר שעות מאשר לשאלה מי אני ולמה אתחפש במהלך השנה כולה. קל יותר לחשוב מחשבות קצרות טווח שכוללות מסיבה רווית אלכוהול, בדרך כלל עם מוזיקה רועשת ואורות מרצדים, נעים יותר להתחפש כך. על הסקאלה שבין יצירתי ליצירתי מדי, מושקע או אביזרים, יפה וחשופה מול חסודה ומקורית אנחנו הולכים כנראה כל השנה, פורים רק מעצים ומדגיש את הדברים.

ונהפוכהו מאפשר להוציא החוצה משאלות חבויות, רצונות כמוסים וגם סתם מחשבות מצחיקות שמצטברות לאורך השנה כולה ובאורח החיים הרציני שלנו קצת קשה להוציא החוצה. ושוב הסקאלה: מצחיק או גרוטסקי, קיטש או מקורי, מתאים לי או למישהו אחר. והפור, הפור שחוזר כל שנה, ומחייב לקבל החלטות. בין כיפורים לפורים, ומפורים לכיפורים עוברים 365 ימים של חשבון נפש על הסקאלות האלה, בכל בוקר נשלפת מסיכה חדשה, לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים שהיא תחפושת. שני חגים הפוכים כל כך עם שם כה דומה. מי מסתתר מאחורי המסכה?

גן יעל, אני בת חמש. חודשיים לפני פורים. אמא ואבא לבת יחידה, מהסוג שלהוריד את הירח קטן עליהם במשימות לביצוע. שאלו למה אני רוצה להתחפש. רמזור אמרתי בהחלטיות. איך אמרתי רמזור אין לי מושג, אבל האור הירוק בדרך לחקר התחפושת כבר נדלק ואני ואבא בתצפית צמתים, מתחילים לחשוב איך בונים רמזור. מעגל חשמלי, גרביונים בצבע כסף וצלחת כחולה עם חיצים (ושני חורים לעיניים) הפכו להיות חברי הטובים ביותר. הקונסטרוקציה נתלתה עלי בעזרת רצועות של תריס (אלה שהיו בצד של החלון לפני שהתריס הפך חשמלי). הגעתי לגן מאושרת. היו שם כל כך הרבה מלכות ורודות, נסיכות זהובות, רמזור לא היה שם. ההתלהבות מזה שהרמזור פעל באמת (ובאופן מפתיע בלי שאתחשמל) היממו את ילדי הגן כולם. במסגרת ההתעניינות ברובוטים ובמעגלים חשמליים הפכתי לאטרקציה הכי שווה בעיני הבנים של הגן. בעוד הנסיכות הורודות שלחו לי מבטי נאצה מארגז החול, אני העברתי הרצאה מלומדת לכל הבנים על מעגלים חשמליים, ונתתי חופשי סיבובים להפעלת המנגנון (היום הרמזור הזה נשמע לי די פרובוקטיבי). חבר לא יצא מזה, כמה אויבות בורוד וזהב כן.

הגננת, נשארה ללא מילים (זה היה אחרי העוגה של גיל 4 שלא נכנסה בדלת והספיקה לילדים, לאחים של הילדים ולכל הורי הגן). בת יחידה כבר אמרנו? (מהמסכה הזו קשה מאד, עד בלתי אפשרי להיפתר, ואולי טוב שכך). התום והתמימות של התחפושת התחלפו בעצבים כשהייתי צריכה לשבת בשעת ריכוז (אין את זה לרמזורים בחיים האמיתיים) ואחרי שהתאפקתי יום שלם (בכל זאת רמזור).

להתחפש לרמזור בגיל 5 זה אחד הדברים שדנים עליהם עם הקאוצ'ר באריכות בגיל 28, קוראים לזה הטבעות ילדות. וזו חתיכת הטבעה. איפה פרויד כשצריך אותו?

מאז אותו מרד פמיניסטי שהפך אותי לרמזור, אני לגמרי בתלם כבר די הרבה שנים, בוחרת כיאה וכנאה לבת ישראל דמויות נשיות למהדרין (סינית, קרואלה דוויל, מנהלת קרקס) רק נסיכה לא הייתי אף פעם. כנראה בגלל ההטבעה של המבטים של הנסיכות מארגז החול. פגשתי אותן במסיבה לפני יומיים. היום הן מיני מאוס (שמלה שחורה אוזניים זנב), נמרה (שמלה שחורה אוזניים זנב), וטינקרבל (שמלה שחורה, אוזניים זנב וחבר חתיך).

חג שמח!

הוא נראה בווטס אפ לאחרונה בשעה 08:56, הוא רואה דה וויס, אתמול הוא היה עם הילדים והמשפחה בדרום אדום. איך אני יודעת? בגלל הכלניות בפייס. הוא מצלם באינסטגרם שקיעה וזריחה. השמש של כולם.

בדיאט קוקה קולה מזכירים בכל בוקר " stay extraordinary" , אז הוא נשאר, כמו כולם. הוא הצביע יאיר. גם לו נמאס מהשחיקה של מעמד הביניים. הוא עובד בהייטק, חולם על תאילנד, מתפשר על צימר בצפון פעמיים בשנה "היה מדהים, אנחנו חייבים לעשות את זה יותר!", יש לו מאזדה 3, והוא מצהיר, שהוא לא כמו כולם.

הוא מאד אוהב אמנות וסקי, יש לו תחביבים ותחומי עניין שאין לאף אחד אחר. כן, אין בעיה, הוא ישלם את זה ב-5 תשלומים, בגלל ההנחה של לאומי קארד עם הפינוקים, כן הוא יודע שזה עולה לו יותר, תודה רבה, זה מבצע מדהים.

פעם בשנה הוא מצייץ כשהוא עם החברים בחו"ל "ברצלונה, חברים טובים, כדורגל – אין דברים כאלה!", הוא שותה את הקפה שלו חזק בלי קצף (או חלש בלי סוכר, או בכוס זכוכית – את הקטע של הכוס זכוכית אף פעם לא הבנתי. מודה), הוא מזמין אייפד מהחבר שחוזר מווגאס, למרות שהוא מקלל קצת (למה הוא ולא אני) בשקט בלב. הוא סובל משביזות יום א' (למרות שהוא בן 46 ופעם אחרונה שהוא היה בבקו"ם היה כשהבן התגייס). הוא לא אוהב להיות כמו כולם. הוא כמו מיליונים ברחבי העולם ששותים דיאט קוקה קולה, מתעקש להיות "extraordinary". ואולי כאן האוקסימורון בדרך החשיבה של הקמפיין המופלא שלקח אתמול 1/3 תוכנית מדה וויס. איך אפשר להישאר "extraordinary"? חלק מהסיפור של להיות אחד ויחיד במינו היא היכולת להשתנות, לחדש ולהתחדש. לא? להישאר יוצא מהכלל מהר מאד מביא את הכלל אליך או משאיר אותך לא רלוונטי בכלל.

בימים שרלוונטיות היא שם המשחק, פיד הוא הדלק להמשך היום, מילים כמו לרפרש (את הדף כמובן), לזפזפ ועוד הטיות שהופכות את העולם למהיר יותר, חדש יותר, קצר יותר ובעיקר חסר סבלנות, קצת קשה לבקש מהבנאדם "to stay extraordinary", צריך ממש לעבוד בזה. זה קצת מעייף לפעמים.

ומצד שני אולי יש משהו בקמפיין עתיר התקציב של החברה שמכתיבה מזה שנים את טעם החיים של רוב ההולכים על 2, יש כאן בקשה פשוטה לאדם היחיד (שמרגיש לפעמים כמו בפס הייצור של הבקבוקים המכילים את טעם החיים), להיות קצת שונה, קצת אחר. אותנטי אולי? וגם אם לא להיות, מספיק למניה שיגיד. שיגיד שהוא אחר, ושונה ומיוחד. ויעשה על זה SHARE, ואם יהיו לו מספיק לייקים אולי החלום על תאילנד יתגשם.

שם, אם הוא ממש יתאמץ, ויעזוב את המסלול של טעם החיים, הוא יוכל להגיע לאי קטן, לא מיושב, לא משתף, לא מרפרש, לא מצייץ (טוב זה אולי כן, אבל בציפורים אמיתיות), לא מתאמץ, לא מחדש. מקום נסתר שמצליח להישאר יחיד ומיוחד. נאמן לעצמו ולטבע. מקום שהיה  "extraordinary" וכנראה שגם תמיד יהיה.

* הוא יכול להיות בהטיה היא, הם והן, לא אני או אנחנו כמובן.

בריאליטי של מדינת ישראל התרחשה השבוע רעידת אדמה קלה. 19 בסולם לפיד. הרגישו אותה חזק יותר במדינת תל אביב, היא פגעה סלקטיבית בנושאים בנטל שהתנערו פתאום כמו סוס שמאס בעבודתו והחליט ללכת.

לא, לא רציתי לכתוב על יאיר (למרות חיבתי הרבה והלא מוסתרת אל הברנש), רציתי לכתוב על מדינת ישראל. כי יאיר (מוכשר, חתיך וחכם ככל שיהיה) הוא האדם הנכון במקום הנכון (שזו גם גדולה בפני עצמה), אבל בפועל קרה השבוע תהליך מעניין הרבה יותר מאדם זה או אחר. לראשונה בהיסטוריה, העם בחר אנשים ולא מפלגות (ממש כמו שבוחרים חברים בפייסבוק), לראשונה בהיסטוריה שמאל וימין עניינו רק את הפרשנים והפוליטיקאים אבל לא באמת את הבוחרים. לראשונה בישראל, העם הימר. ובהימורים, כמו בהימורים, תחושת הבטן היא שמובילה את המהלך והרגש גובר על השכל. העם אמר את דברו ונתן את קולו למי שנטש את המילים הגבוהות והפסיק לדבר על גדר ההפרדה והתחיל לדבר על הגדר סביב הדירה שאף אחד ממעמד הביניים לא באמת יכול להרשות לעצמו.

אצל יאיר יש רוח צעירה כזאת, שעוד לא נשרטה ונפגמה מהקושי של הפוליטיקה האמיתית. הוא עוד לא ישב למו"מ עם ש"ס ולכן קל לו לדבר בחיוך על שוויון בנטל. באחד מחוגי הבית בהם השתתפתי לפני כחודש המצע שלו נשמע כל כך מלודי שהייתי בטוחה שעוד רגע אחד בדיוק יכנס רמי קליינשטיין ויתחיל לשיר. ואולי, חבל שהוא לא עשה את זה (אני בטוחה שזה היה מביא עוד מנדט או שניים).

הוא לא פוליטיקאי. הוא אדם אנושי. שעד לפני כמה חודשים כתב מהבטן המלאה של עם ישראל. הוא שלמה ארצי של התקשורת. הוא המרכז. אין מרכז ממנו (הוא גם המרכז של כל ערוץ חדשות בשבוע האחרון, אבל זה מרכז אחר). כל כך מרכז שהוא הקיף את עצמו בדוגמית אחת מכל מה ומי שעם ישראל מייצג. יש את הרצליה ואת הדתיים, יש אתיופית, ויש ראש עיר מדימונה, יש נשים, יש עיתונאי לוחם (בעצם שניים), יש מנכ"ל המזוהה עם אלילי ההון ויש ראש אגודת סטודנטים לשעבר. כולם נראים טוב. או שחלק מתקציבה הדל של המפלגה הוקדש לסטיילינג וטוב שכך. אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני. הרשימה שלו היא עם ישראל, שבמעשה סינדרלה הפכו בין לילה לחברי כנסת.

אנחנו אוהבים את שלמה ארצי, אוהבים את מי שיודע לכתוב על מיהו ישראלי, אוהבים אנשים שמדברים בשפה שלנו ומעלים סטטוסים שווים בפייס, אוהבים את ליהיא (שעשתה פילאטיס הבוקר ועידכנה את כווולם), אוהבים את החיוך שלו (הוא שהבדיל בין מנדטים לעבודה למנדטים לשלי – יש להם עקרונות די דומים אבל החיוך… הו, החיוך…)

וזו התמצית של חולמים גדולים, שהופכים חלומות למציאות. הם קצת נאיבים, הם מצליחים לעזור לאנשים לדמיין מקום טוב יותר ומראים להם את הדרך לשם. הם לא אוהבים את הישן, הם יוצרים את החדש שהם רוצים לראות. מילים גדולות לא מפחידות אותם, הם מבינים שמעשים קטנים (חוזרים ונשנים) הם החומרים מהם מורכבים תקוה, צדק, שלום. וזה, זה הסיפור כולו.

אל תדברי על יאיר, דברי על אנשים שהלכו מיואשים לקלפי, והצביעו מתוך תקווה לפובליציסט (ווגאס זה כאן). העם נקעה רגלו. הוא מאס בקוטג', בסלולר, בהוט ובגינדי אחזקות. הוא לא התנתק. בקלפי הוא חלם על עולם טוב יותר. הקאוצ'ר שלי הסביר לי פעם שרק כשרע לך ממש, עד שאתה לא יכול לסבול יותר מגיע השלב שאתה מתחיל לשנות. כנראה שהגענו לשלב הזה.

לא יכולה שלא, לא הפעם. מודה, התרשמתי. בפעם הראשונה הימרתי עם עוד רבים וטובים מעם ישראל לא על הישגי עבר אלא על תקווה, אוויר, משאלה עתידית. על בסיס רגש נטו, עם תחושת בטן. וכשחושבים על זה, הבחירות החשובות באמת נעשות המקום הראשוני הזה אי שם בבטן התיכונה ולא עוברות את מסנן השכל, לא?

אל תדברי על יאיר, דברי על מישהו אחר, YES WE CAN כבר אמרתי?

אל תדברי. לא על יאיר ולא על אף אחד אחר. עכשיו צריך קצת שקט. העם עשה את שלו, חובת ההוכחה כעת היא של מישהו אחר שחשוב שידבר במספרים ובציונים. זה המבחן האמיתי של רעיונות. הרגע הזה שהם מפסיקים להיות מילים ומתחילים להיכתב על דפי ההיסטוריה.

לפני די הרבה שנים הוא תרגם את השיר הזה, מקווה שהמילים יהפכו מציאות וישמרו את הנאיביות הזו. לא רק בשבילו, גם בשבילנו.