זה לא היום שלי

אומרים שהזמן היחיד שאתה שולט בו הוא הבוקר שלך. השעה הראשונה של היום, שהיא רק שלך, בלי שום הפרעות. אז אומרים…. אחרת איך זה יכול להיות היום שלי אם הבוקר מתחיל בשביתה איטלקית של האייפון? הוא קם על צד שמאל והמסך שלו משדר לי קווים בצבעי כחול עמום. לא היום שלי. מזל שבאמצעות אחיו הגדול, האיפד וידידו פייסבוק הצלחתי להקים קשר עם העולם ולקבל מגוון תרופות סבתא לאיך מבצעים החייאה במכשיר שמפרפר על מיטתי.

דבר ראשון חיברתי אותו לחשמל, אחר כך נתתי לו לנוח (זו העצה הכי מוזרה ששמעתי), ואז גיביתי (מעניין איך עוד לא המציאו מנגנון גיבוי כזה לאנשים). משם, חיברתי לאיטיונס (=אינפוזיה), ועל הדרך עבר להביט בו טכנאי מחשבים שבדיוק הגיע לעזור לשכנה. הוא הביט בעיניים תומהות במכשיר וסינן באדישות אופיינית לחנונים של מחשבים "מוזר מאד". באמת מוזר, חשבתי לעצמי, בדרך כלל אני נחשבת בנאדם עם מזל, לא היום שלי, כבר אמרתי?

הדרך ללא פלאפון לפלאפון היתה כמו מסע ארוך ומייגע. אין וויז, אין עם מי להעביר את הפקק. רק אני והGPS הישן שיצא מתא הכפפות וראה אור אחרי שנות חושך. כמובן שהוא קרטע (עשה לי דוקא, זה ברור) אבל הביא אותי למקום.

במרכז השירות הכחלחל, למשמע "מספר A342  לעמדה מספר 3" , גם אני התחלתי להרגיש לא טוב. כאב כזה בצד, שיעול קל. חליתי בפלאפוניטיס (זו מחלה מודרנית שמתרחשת כשאתה מבין שאתה צריך למסור את המכשיר האהוב לתיקון). אוהד, שקיבל אותי בעמדה 27 אחרי 28 דקות המתנה (תכלס, כמו במיון) הוא הרים את העיניים מהמחשב: "אז אני רואה שיש לך ביטוח, מצוין" (בטח שיש לי ביטוח, אני משלמת עליו כמו על ביטוח החיים שלי), "וואו, את משתמשת כבדה" הוסיף, בעודי משפילה מבט. מודה.

בקול צרוד ועיני עגל אני מבקשת "תוכל רק לדאוג לי לאייפון חלופי" , אני מבקשת. הוא דואג. גם אני דואגת (מה יהיה על הזכרונות, התמונות והאפליקציות, מה יהיה עליו? מה יהיה עלי?)

ביום רביעי הוא יחלים. אצלי בראש מתנגנת תפילת יום כיפור, מי למוות ומי לחיים…

ובחיים, בינתיים, אני בקופת חולים, הולכת לקבל אישור שהכל בסדר. הרופא שלא כל כך מבין מה אני רוצה ממליץ על משככי כאבים (בשביל זה לומדים 7 שנים????), לפי ממצאי הבדיקה אין לי כלום. השעה כבר 12, כל עם ישראל בשדרות רוטילד, שלושה חניונים מלאים. לא היום שלי.

התפנית בעלילה החלה כשויתרתי על ה"לא"- והפכתי את היום שלי ליום חופש! מסעדה טובה לשעת צהריים, ריצה ותצפית על השקיעה בערב, המוזיקה של החיים האמיתיים. מרפי מסתבר, עודד את שינוי הגישה. הוא, (כמו כולנו) מפסיק להציק כשזורמים איתו. כך רגע לפני יום כיפור הבנתי שיש גם משהו טוב בימים שכלום לא הולך בהם, הם נותנים תזכורת שברוב ימות השנה המצב לא רע בכלל. התשליך המודרני שלי כלל זריקה של  היפוכונדריות, "לקחת את הדברים ברצינות מדי" ולהתעצבן ממרפי, לחיוך מאופק וגלידה חגיגית (רגע לפני הצום, המועיל כמובן).

מוכר? כשדינמומטר פגש את יד 2

 מערכה ראשונה – יד 2 : יש 435 תוצאות למאזדה 2 בין השנים 2008 ועד 2012. כולם שומרים על הרכב "שמור שחבל על הזמן, לא רואה מוסך, רכב פצצה", ואצלי גלגלי המוח (מגנזיום כמובן) בשאלות מגוונות "למה אם הרכב פצצה ויש בו מערכת סראונד, סאן רוף ועוד שלל תפנוקים אתה מוכר אותו חבר יקר?"

ועוד שאלה למרפי, איך זה שדווקא המציאה מודל 2011, שמורה כמו חדשה כמובן נמצאת בנהריה, מרפי אף פעם לא יוצא לחופש?

מערכה שניה – מחירון לוי יצחק: לאלוהי מכירת הרכב בישראל קוראים לוי יצחק. נחמד היצחק הזה (או הלוי, לא החלטתי מה השם הפרטי עדיין). הוא כתב תנ"ך מדויק מאד לקביעת מחיר רכב. אוקי, יד 2, עברה 34,000 ק"מ, בלי תאונות, לוי יצחק מחולל נתונים ומספרים. אף אחד לא לוקח אחריות, כולם מסתמכים על יצחק. מעניין אם הוא מקבל דיבידנד מהמכירה. כך או אחרת,  אם עוד פעם אחת אני שומעת את השם לוי יצחק מישהו יצטרך להוסיף תיקוני צבע לדלת. הסטארט אפ הבא שלי הוא לוי יצחק לעולם הדייטים – את רק מכניסה נתונים ומקבלת דירוג (יד 2 ואתרי היכרויות בינינו, נראים די אותו דבר…)

מצאתי רכב, נראה מעולה (זה המדד היחיד של מחירון ש. עצבה לענייני רכבים). מאזדה 2, צבע תכלת, אני כבר רואה את עצמי שומעת אהוד בנאי בדרך לטיול בצפון. אבל צפון לחוד ואבא שלי לחוד: "את לא קונה רכב בלי דינמומטר".

מערכה שלישית- דינמומטר: הרצל בחור נחמד מאד. מביט בי בעיניים שאומרות "חמודה, למה לא שמעת לחברים שאמרו לך לא ללכת על ליסינג. הרי גם לך היה רכב חברה, הרי גם את חנית בו משמיעה, הרי גם את חצית את יערות והרי ירושלים כמעט ברוורס". הוא מרים את הרכב, קופץ עליו, בוחן עם פנס כל פסיק וקובע: חומצה. שפכו חומצה בתא המטען. ואני שואלת את עצמי למען ה' הטוב, למי השכירו את הרכב? לחיזבאללה???? איך יתכן שהגיעה חומצה לתא מטען, ונשפכה דרך האמבטיה של הגלגל החלופי וקילפה חצי מהצבע של החלק התחתון של הרכב?

אבל הרצל לא מתרגש, צריך לשים קצת טיח על החלק עם הכלורוזה (הרצל, עברית בבקשה). מבחינה מכנית הרכב בסדר גמור. טיח? ומה אני אגיד לקונה הבא? שנשפכה קצת חומצה אז שמנו טיח על הרכב, אתה יכול להגיע לראות אותו עם שכפ"צ.

מערכה רביעית – טלפון מאבא: הרצל העביר את הרכב, אבל אבא שלי עדיין בהלם מעניין החומצה ופוסק באופן סופי- לא קונים. הבת שלו לא תיסע ברכב עם חומצה בתא המטען. הם כבר בדרך לסוכנות הרכבים בירושלים. אני את שלי עשיתי. הרכב יהיה מוכן לחג.

מערכה חמישית ואחרונה– מחלקת אביזרים שלום: רכב, מסתבר הוא המערכה הראשונה. אביזרים זה שם המשחק. היה רכב, עכשיו הוא מפורק לחלקיקים. מתקינים בו דיבורית, מרימי שמשות, אוחזי בולמי, משקשקי זעזועים, דיבורית בלותות'. אם הוא מצליח להרכיב את הפאזל הזה חזרה ולתת לי מאזדה 2 אני צנצנת.

אפילוג:

בשלושת השבועות האחרונים החלפתי את דעתי 54 פעמים בערך (כמה זה בחוסר החלטיות לפי מחירון לוי יצחק ?)

תקציב הרכב שלי עלה וירד בערך כמו הבדלי הטמפרטורה בין יום ולילה בקיץ במדבר.

נסעתי בשמונה מוניות בשבועיים האחרונים- כל נהג מונית המליץ לי על רכב אחר, על מוסך אחר והמחירון שלהם היה שונה משל יצחק…. מעניין….

אם אין אני לי אמא ואבא לי כבר אמרתי?

הגיפ' הנחשק ביותר בישראל הוא….. רכב חברה (זה לא מקורי שלי, אבל שמעתי את זה בזמן החיפושים)

צנצנת, מודה. כנראה שאנשי מקצוע יש בכל מקום, יש את אלה שעושים ויש את אלה שכותבים על זה סיפורים.

דלק עולה שמונה וחצי שקלים!!!!!????? מסתבר שיש גם את אלה שעושים מזה כסף!

נסיעה טובה!

שנה של ריקוד איטי

יש משהו ברגע הזה שלפני ראש השנה, שאתה רוצה להכניס חמישים ברכות של שנה טובה לחתיכת נייר. כל אחד רוצה לאחל, גם בריאות וגם שמחה, וגם אהבה ושפע, ועשייה, והכל הכי גדול, הכי הרבה הכי מהר. אחר כך שולחים את הברכה לחמש מאות חברים בפייסבוק וסופרים פופולאריות לפי לייקים. גם אני ישבתי שעות מול הדף הלבן הזה, כמו בכל שנה וחשבתי איך אני מאחלת שוב לכווווווולם להמשיך ולרוץ.

בדרך חזרה מאמסטרדם במסגרת קריאת ספר מכונן שנקרא "ארבע שעות עבודה בשבוע" קראתי שיר קצר, שהעביר לי צמרמורת בגב, והזכיר לי שאין לאן למהר כי אין לאן להגיע. המילים נקראו לאיטן, הדמעות שלי זלגו מהעיניים והקול של סבתא שלי, סבתא אדל ז"ל הדהד בראשי: "יומה (שם חיבה בתימנית כנראה), סבלנות, סבלנות, יומה". היא, עוד הרבה לפני הקאוצ'ר שלי והניו אייג' ידעה שהדרך לא פחות חשובה מהמרוץ.

וכך מעל שמי טורקיה בערך, הבנתי שהברכה לשנה החדשה, שתבוא עלינו לטובה שונה קצת מכל הברכות שקדמו לה. הברכה הזו מבקשת לזנוח רק לרגע מטרות גדולות, הישגים גדולים ולהביט על הדברים הקטנים שעושים את החיים לגדולים באמת.

את השיר המיוחד הזה כתב פסיכולוג הילדים דיוויד ל' וותרפורד, תרגם אותו יואב כ"ץ (כאן, באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב)

ולי כל שנותר לאחל: שנה של ריקוד איטי מענג במיוחד. שנה טובה!

 ריקוד איטי

האם התבוננת אי פעם

בילדים על סחרחרה?

או האזנת לגשם

הניתך בלי מטרה?

עקבת אחר מעופו של פרפר מהולל?

או הישרת מבט לשמש הדוהה אל הליל?

כדאי שתאט.

אל תרקוד כל כך מהר.

הזמן קצר

המוזיקה תיגמר.

התתרוצץ מדי יום

כאילו אין מחר?

התקשיב לסיפוריו

כשתפגוש איזה מכר?

ובסופו של יום

האם תשכב במיטתך

ועוד מאה מטלות רצות

סחור סחור בתוך ראשך?

כדאי שתאט.

אל תרקוד כל כך מהר.

הזמן קצר

המוזיקה תיגמר.

האם אמרת לילדך

נעשה את זה מחר?

וברוב חפזונך

לא ראית אותו נשבר?

האם איבדת קשר,

האם איבדת חבר

כי לא היה לך זמן

לצלצל אליו ולדבר?

מוטב שתאט.

אל תרקוד כל כך מהר.

הזמן קצר

המוזיקה תיגמר.

כדי להגיע לאנשהו את עצמך אתה מריץ

ואת כל הכיף של הדרך אתה מחמיץ.

למהר ולדאוג בכל שעה משעות יומך

זה כמו לזרוק לפח מתנה שלא נפתחה.

החיים הם לא מירוץ.

רד מהמסלול המהיר.

הקשב למוזיקה

בטרם ייגמר השיר.

כשחזרתי הקראתי לחבר טוב את השיר, אחד מהחברים שהדרכים של חיינו נשזרו אחד בחייו של השני. הילד התברך בכישרון רב והפיח במילים מנגינה (הוא שחי את הריקוד האיטי קצת יותר טוב ממני עדיין בשלבי עיבוד סופיים, יש למה לחכות!).

יהדות מודרנית – הגיגים מאמסטרדם

רגע לפני ראש השנה נסעתי לכלות שנה וקללותיה בעיר החטאים. ארזתי בחופזה את היקרה בחברות, כמויות של מצב רוח טוב והוצאתי מהבוידעם את בגדי הסתיו. השארנו עבודה, הרהורים ומחשבות מאחור ופיזמנו כל הדרך לנתב"ג ווי מדאם, נו מדאם…

תחנת הרכבת של המלון היתה כך מסתבר גם תחנת האיסוף של יהודי אמסטרדם בימים ששלטון האיימה שרר במקום. אנחנו חולפות בכל יום מול מקום שבזמן אחר היה משכן אומנויות הבמה של אמסטרדם ובין לילה הפך לנקודת איסוף אל הגיהינום. היום שינו את שם התחנה, על שם גן החיות הענק שהוקם מול הביניין. אירוני? מודרני? דרך החיים? משהו בבטן שלי זז באי נוחות, אותו משהו שיומיים אחרי כבר השלים עם הנוף.

אז לקחנו המלצות מכל החברים והחברות שסימנו את כיכר דאם ועוד 3 קופי שופס מובחרים כהיי לייט של הטיול. כשהגענו לבית אנה פראנק, ראינו את ההמלצה "אם אתן כבר שם, תיכנסו, לא חובה.." כבר שם, וכבר נכנסנו. ואז משום מקום, הגיחה מבקרת שקנתה בגרופון ההולנדי (גחופון) כרטיס מיותר והיא פשוט רוצה לדעת מי רוצה כרטיס כניסה חינם למוזיאון. ההולנדים בשוק, האנגלים והסינים שבתור לפנינו לא מבינים מה היא רוצה. חברתי (שסיימה בהצטיינות בישראל הכשרת קופונים) עטה על החברה, מודה לה מקרב לב ואנחנו כבר בעליית הגג, בבית אנה פרנק. בכל זאת, אנחנו כבר שם ויש קופון, קצת זיקה לעם היהודי בטח שלא תזיק.

ביום השלישי (פעמיים כי טוב) הגיע למלון מחמוד (כך לפחות קראה לו פקידת הקבלה). הוא מנסה להסביר לה בחצי ערבית וחצי אנגלית, שהחברים מחכים לו בחוץ והוא רק צריך מלון לשני לילות ממחר, כרגע הוא רוצה להשתמש באינטרנט שתפוס במקרה על ידי היקרה שבחברות, בעודה מתעדכנת ברזי מדינת היהודים בYNET. הוא עומד וצופה במסך, מחכה שתסיים. פקידת הקבלה, הולנדית טיפוסית (אני מגיעה לה עם עקבים לאגן, בלונדינית, עיניים כחולות), מביטה במחמוד בבלבול קל, והוא יוצא אל הרכב והחברים.

היא מנצלת את ההזדמנות כדי להגיע אלינו ובקול שקט שואלת אם הפריע לנו שהוא עומד לידינו ובוהה בYNET. לנו זה לא הפריע, אנחנו אוהבות לשתף, אבל היא ממשיכה בסיפור על זה שהחברים שלו באוטו ואם הם יישארו שם באדום לבן תיכף תבוא משטרה, ובגלל שאנחנו מישראל היא חשבה (וכאן אני כבר מפסיקה לשמוע וממשיכה בראש את הסיפור, כי יש כאן את מוחמד ואותנו, ממש לא רחוק מתחנת האיסוף, ותיכף גם תגיע משטרה. ואני כבר רואה איך בYNET שפתוח על המרקע מספרים שההולנדית הבריחה את שתי הבנות דרך עליית הגג של המלון) היא חשבה שבגלל שאנחנו מישראל, אנחנו יודעות ערבית ואולי נוכל לעזור למחמוד ולתרגם את דבריה עבורו.

ביום החמישי כבר היינו על רכבת אחרת, אחרי שהרכבת שלנו התקלקלה, ושם פגשנו במרוכז את חצי מאוכלוסיית האג שנסעה לאמסטרדם. את המחשבות מהרכבת שהתמלאה באדי זיעה ובאנשים צפופים אשאיר לכם לדמיין לבד.

לא בטוח שזה קורה לכולם, רק לאלה שמכירים מישהו, שסבתא שלו סיפרה על ימים אפלים באירופה. וכאן,  בין הטוליפים, רובע החלונות, נעלי העץ ותחנות הרוח שכוולם המליצו עליהם, הגיעה הפעם הראשונה בה "זה קורה לכולם" הפך ל"זה קורה לכולנו", אנחנו, העם היושב בציון. שמצחיק אותו לאסוף קופון בבית אנה פרנק ולמרות שמחמוד רק רצה אינטרנט, מריץ תסריטים שהתבררו כמציאותיים ממש לפני כמה חודשים בבורגס. המחשבות האלה ממשיכות אצלי עם חיוך, כי שבנו בשלום, לארץ שלנו, לבית שלנו ויש לנו מלאי של סיפורים שזר ממש, אבל ממש לא מבין.

50% הנחה? תביא שניים!

מי שפקד ביומיים האחרונים את גני התערוכה עלול להתבלבל מכתבות מאיימות על מיתון, האטה ושלל מילים מפחידות שיוצאות מפי כלכלנים בכירים, לבין האצה בכמות המבקרים ביריד של מועדון הצרכנות הגדול במדינה. המשק במיתון והשקיות בצמיחה, המכוניות בגדילה והאשראי בלחץ. הצרכן הישראלי אוהב מבצעים, הם מרגיעים אותו. הוא לא טיפש, הוא יודע שחמישים אחוז הנחה ממחיר כפול הם מחיר מלא, אבל הוא אוהב לספר שזה היה ב'כזה מבצע' שחבל להשאיר על המדף.

סוף הקיץ, הילדים עדיין בבית (לא ברור איך אבל כל המשפחה שרדה, נותרו רק עוד 3 ימים לגמר הגדול) וכל בילוי הוא בגדר אופציה ראויה, מעניינת אפילו חינוכית. כך מתקבצות להן משפחות הלוחמים והלוחמות של צבא ההגנה לישראל ומשרתי הקבע למיניהם ודורותיהם, מסתערים על המדפים וקונים מכל הבא ליד (ומכל הבא לאישה ולילד ברכישה אמוציונלית מחוסרת פרופורציה).

למשך שבועיים שלמים 'בן קצין' הופך לנכס יקר. הוא כרטיס חבר מועדון מהלך שהופך כל עסקה לכדאית ומשתלמת. ולמי שאין בן קצין צומח פתאום איזה קרוב משפחה רחוק, נגד בשיזפון שמגיע במיוחד להעביר כרטיס (נו מה הוא הבן דוד של חנה, שהתחתנה עם הנרי, אחיה? הוא הבן החורג שלו).

עברתי שם היום, לחוות חוויה אנתרופולוגית שמפגישה במרחק 10 מטרים סירי סולתם, מיטות שיאצו, נעלי האש פאפיס ופופים בצבעים שונים. בדרך טועמים איזה סלט קצוץ דק של מכשיר החובה בכל בית "קוצץ הירקות הדקיק" שאת חברתו הס מלהזכיר אך אספר לכם שכמו חיתוך הירקות כך נחתכה מסגרת האשראי של מספר משפחות היום, אבל סלט לשבת – יהיה ועוד איך.

עוד לא הגעתי לביתן המכוניות והדירות, טעימה קטנה של שמן זית, וטחינה חייבים. ("דני קנית את התיבול לאורז?" שואלת אחת הקונות בעודה משווה שני סכינים שיכלו לשמש אמן חרקירי יפאני. מה היא חשבה שהוא יענה? קנה גם קנה, אין טעויות בקטעים האלה). לרגע, בלב מדינת ישראל הרגשתי בשוק המשי אי שם בבנגקוק. גם שם יש מאות מטרים של סחורות, גם שם צועקים כדי למשוך את תשומת לב הקהל. רק ששם עומדת מוכרת עם עיניים מלוכסנות וזועקת "קאם ליידי, לוקה לוקה…" וכאן עומד מוכר עם מגאפון שמזכיר לעמיתים להיזהר מחיקויים, ומציע חמישים אחוזי הנחה.

ועם ישראל צריך הכל. מיטה, ספה, שולחן, ארון, מכונת כביסה ושני קוצצי סלט (זה היה בחמישים אחוזי הנחה). עם ישראל שזועק ברחובות על יוקר המחיה, אותו עם ישראל שמחרים קוטג' ולא קונה במבה משלם בלי להניד עפעף עשרות אלפי שקלים על כל הבא ליד.

באחד התורים עמדתי מאחורי משפחה חדשה בישראל, אמא אבא והנסיכה הקטנה שהמתינו בתור לביתן כלי הבית. הילדה כבר עייפה (בכל זאת אחרי שישה ביתנים, פשוט בא לה ביתה), אך האם שעדיין לא סיימה את הבילוי מציעה "מתוקה, באולם הזה נוכל לחפש את התבנית בצורת לב לעוגה", והאב (בגב כפוף ממיקרוגל שהצטרף למשפחה החדשה, אחרת היכן תנוח לה התבנית בצורת לב שתיקנה עוד מעט) מוסיף: "התבנית שאמרת לאמא שאת רוצה"…  אב יקר, הילדה רוצה הביתה, עוגה היא יכולה להכין גם בתבנית עגולה. החלק החשוב של המשפט היה ה'לב', שלי אישית היה קצת חסר בסיטואציה. הניסוח שעבר במוחי היה : "אמא רוצה תבנית, תני לה עוד כמה דקות מתוקונת".

לי בראש התנגנה המנטרה הנאיבית של אבא שלי שחוזר כמעט בכל יום מגיל שלוש על האמרה: "חפצים לא מביאים אושר". אומר ויודע מה הוא אומר. לו הייתי משמיעה אותו ברמקולים של גני התערוכה במקום את "הכל עובר חביבי" בביצוע של שישי צהריים, כנראה שהיריד היה נסגר.

אולם, בתוך עמי אני חיה, ומגהצת בתדירות גבוה, ממש כמו כולם, גם אני אוהבת חמישים אחוז הנחה (שבעים עדיף, בשני תשלומים אם אפשר), אבל משהו בסיטואציה הזו גרם לי לאי נוחות קטנה, אי שם באזור הבטן התיכונה. שהרי, אחד הפתרונות ליוקר המחיה מתחיל בצרכנות נבונה וממשיך בלחיות לפי יכולת ולא לפי מסגרת האשראי. הוא ממשיך בחיסכון מול בזבזנות ובחוק המספרים (שהופך 10 פעמים 1000 ל10,000 ₪  אחרי שנה).

אולי הפרסומת של ביבי אכן נכונה ובזכות משרד האוצר המשפחה הישראלית יכולה להרשות לעצמה. כנראה ש50% נכון, ו50% מקווים לטוב. בכל מקרה, ברור שעדיף עכשיו, בראשון לספטמבר המע"מ עולה, אז עדיף להרוויח ולסגור,במבצע כמובן. בלי שום אותיות קטנות.

האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול

אם ברצונך לקבל שירות בשפה העברית הקש אחת. אחרי שמונה צלצולים עברתי לערבית, גם ככה אני  כבר יודעת מתי ללחוץ 2 כדי לבחור בנציג שירות, ואז להקיש תעודת זהות כדי לקצר ולייעל את ההמתנה (כמובן, אחרת איך נגיע משמונה דקות המתנה לארבע), אחר כך יש גם אימות שמונה ספרות אחרונות של מספר כרטיס האשראי שגורמים לי לרוץ מהספה לתיק ומהתיק לספה (איך למען ה' אני אף פעם לא זוכרת את הספרות האלה). באמצע יש מוזיקה מרגיעה, כזאת של מנגינות מאגדות ילדים, עם עצים מסוכר, בלונים בצורות שונות, ילדים מהאגדות, לא פלא שבחברה הפלאית הזו בחרו בעולם הפלאי הזה בתור מדיטציה לשלל לקוחות מיואשים.

פלאפון שלום מדברת איריס, שלום איריס, ואני עם דמעות שמחה כאילו שמצאתי אחות אבודה שחזרה מארץ לעולם לא. והיא בקול חייכני רק רוצה כמה פרטים לזיהוי. פרטי כרטיס האשראי (ספה, תיק, ספה), תעודת זהות, השם של אמא שלי לפני נישואיה ובאיזה בית ספר למדתי. ברור, פרטים קטנים כאלה שתמיד זוכרים… אחרי 18 דקות מרגע החיוג סוף סוף מתחילים לדבר. אכן, ברשת התקשורת המהירה בישראל הזמן הופך יחסי.

אז במה היא יכולה לעזור? אני רק רציתי לשאול שאלה, פתחתי בתמימות. איך יכול להיות שאם בחוזה שלי כתוב 199, הספרות בחיוב האשראי הפכו ל487? איריס במגננה, בעולם האחר ספרות גדלות לאט לאט, בלי שהלקוח מרגיש. בפרסומות הן יורדות אבל משהו בחשבון האשראי גורם להם לטפס. וכדי להיות ממש בסדר, שולחים חיוב באורך הגלות, עם כל כך הרבה מספרים ותמונה מנחמת בצד של העצים האלה מסוכר מתוק ומסטיקים עגולים שמפוזרים על דשא. ברור שאני מסתכלת עליהם ושוכחת מהחשבון, מאיריס ומעוד חיוב שכבר לא יחזור. אבל פתאום גם איריס לא חוזרת, היא נעלמה, אחרי שהיא בדקה את החיוב של 35.80 והבינה את החיוב של 103.42 היא מיד תברר עם המנהלת את החיוב של ה12.88, ואני על הקו. ושוב המוזיקה הזו שלוקחת אותי במחוזות הדמיון אל ממלכה קסומה, קסומה כל כך שאני על הקו עם איריס כבר 54:43 דק', ברשת המהירה בישראל כבר אמרתי?

אחרי שלאיריס נמאס היא הבטיחה לחזור אלי, אם את קוראת את שורות אלה, אני עדיין מחכה איריס, ואז דיברתי עם נוגה. לנוגה היתה סברה שונה לגבי החיוב של ה-103.42 כנראה שככה זה בארץ של המסטיקים והסוכר, מספרים זה לא הצד החזק שם. היא כמובן מכירה את פרטי המקרה שאיריס הקלידה, אבל היא מאד תשמח אם אני אספר לה שוב בקצרה במה מדובר. קצרה, קצרה וחלפו להן עוד 30 דקות מחיי. נוגה הוציאה מהבוידם מכשירים שכבר החזרתי מזמן, נט סטיק שעזב את מחוזותי לפני שנה וחצי, נחמד מצידה, נוסטלגיה… ואחרי החיוכים אני באזור ללא קליטה ונוגה, כנראה שלעולם לא אדע…

שני היתה חביבה ואדיבה, כן היא יודעת שדיברתי עם איריס וגם נוגה כתבה שם שהיא חיפשה אותי 4 פעמים, נוגה – אם שורות אלה הגיעו אליך, תודה באמת, אבל למה את כותבת שלא עניתי, דוקא הייתי זמינה, אה.. אולי יש בעיה בפלאפון???

שני התחילה מהסוף, היא שאלה אם אפשר לעבור ביחד על הפירוט החודשי, ואני מחוסרת מילים הסכמתי. היתה לה סבלנות (מה שבעולם האחר קצת קשה למצוא), היא לא ניסתה לעזור, היא באמת רצתה לעזור ואפילו הצליחה. היא לא ניסתה להיות מהירה כמו החברות הקודמות, אבל יעילות בהחלט היתה שם. בסוף היא אפילו סגרה לי חבילת חו"ל (אז מה אם היא שאלה אם אמסטרדם זה בהולנד, בכל זאת, היא מהעולם האחר…)

בסוף היא הסבירה לי שבעוד שבוע מהיום יישלח אלי סקר שביעות רצון למייל והיא תשמח אם אוכל למלא אותו. ואני אומרת, איזה מזל שאני אהיה בעולם האחר שבאמסטרדם בדיוק כשהסקר יגיע אחרת הייתי גומלת שלוש שעות של ברכות ומחמאות בסקר על שלוש השעות שנלקחו מחיי היום.

כחלון איכה? רמי לוי? גולן? או המשפחה הגדולה בישראל? העם דורש תקשורת, עם האנשים שמאחורי חברות התקשורת. כבר חוזרת יש לי טלפון.

אצל הדודה והדוד – חתונות אזכרות וט"ו באב

"בטח שאני באה, נתראה שם". לחתונה, לאזכרה, לארוחת הצהריים המשפחתית, מגיעה גם מגיעה. עוטה את שריון הרווקה התל אביבית ומכינה תשובות טיילור מייד לכל דודה, הנה אני באה. משהו בגיל הזה שבין 25 ל-32 מפגיש את דור ה-Y  עם שאלות שהדורות שקדמו לו כלל לא היו צריכים להתמודד איתם. את דור ה-X אף אחד לא הספיק לשאול 'מה קורה עם חתן' כי היה חתן בערך בגיל 23. גם על עבודה אף אחד לא הרבה לשאול אני מניחה, עם כל המלחמות והטלוויזיה בשחור לבן, הילדים של חורף עדיין לא היו קרייריסטים מופלגים…

ובדור המייסדים, כלל לא היו שאלות, כולם היו כל כך עסוקים בלשרוד שאפילו הדודות (המרוקאיות במקרה שלי, שזה בדיוק כמו הדודות פולניות רק שחומות יותר) לא שאלו כנראה כל כך הרבה.

דור ה-Y עונה בשביל כל הדורות כולם. הוא מכונת ירייה משומנת לתשובות. מכל המינים ומכל הסוגים, אותו אפילו לא צריכים לשאול, יש לו כל כך הרבה מה להגיד, שהוא מצייץ, מעלה סטטוס, כותב בלוג או מדווח בלינקד אין על מצבו. חבל שהדודות עדיין לא התקדמו לפייסבוק…טריוויית "מה קורה איתך עכשיו?, איפה את גרה?, מה עזבת לתל אביב? נו יש חבר?, אז במה את עובדת?" היתה נחסכת בקלות ובמהירות בשיטוט בפרופיל שלי וחוסכת את סיישן ראיון העבודה בכל מפגש משפחתי.

היופי הוא שכלל לא משנה הסיבה למסיבה, חתונה, אזכרה או ארוחה משפחתית הופכות לזמן מופלא לפיד משפחתי מהיר בו כולם מקבלים עדכון בעיקר על הדור הצעיר והמבטיח (שהרי את החברה של הדודה בת 72 אין שום טעם לשאול 'אז מה קורה בעבודה', כי כנראה קורה מה שקרה גם במפגש הקודם, וגם בראש השנה שעברה…)

כך קיפצתי השבוע בין ארוחה משפחתית בה נתפר כיסוי מיטה לזוג שעומד להתחתן עוד טרם הצהיר בפומבי על כוונותיו (ואני חייכתי בליבי והודיתי בשיחה אישית ביני לבין הקדוש ברוך הוא על כך שאימי התברכה בכישורים רבים אך בתפירה היא ניחנה בשתי ידיים שמאליות), האזנתי באהבה רבה לארבע ברכות לבביות לחתונתי הקרבה ובאה באמצע אזכרה וחייכתי למראה שתי דודות תופחות קלות על שכמת חברתי בעודה בוכה מהתרגשות בחופת ידידינו (תפיחה על השכם שאומרת במחי יד: "יאללה יא בינתי, עכשיו אחרי ששירה (שם בדוי) התחתנה, הגיע תורך. הגיע הזמן, אל תשכחי שאנחנו צריכים לראות נכדים בקרוב, ומאד רוצים לרקוד כבר לכבודך. יש לנו מאגר סוכריות דראג'ה מוכן גם בשבילך ונדוניה מלאה כל טוב של מגבות וכלי בית. לדוד אלברט יש חנות מוצרי חשמל". הן יכולות להמשיך הדודות האלה. ואם אראה אותן מחר, הריטואל כולו (כולל ההנהונים מלאי תקווה והאהבה) מתחילים כאילו כלל לא נפגשנו רק לפני יומיים.

וכאן נשאלת השאלה: מתי דודה הופכת לדודה? (כי הרי כל דודה היתה בתחילת דרכה צעירה מגניבה שענתה לדודות המרגיזות "יש עוד זמן, קודם כל תדאגו לדינה (שם בדוי 2), ואני אודיע לכם כשיגיע הרגע"). בעיני כדי להיות דודה על באמת צריך לדעת לבשל מעולה וגם לדעת להאכיל אנשים עד שאין ביכולתם לקום מהכסא, לסיים את סדרת החתונות הפרטית (שכן עניי עירך קודמים גם בתחום הזה), לקנות נעלי נוחות, להחזיק בקבוק מים וקצת סוכריות בתיק והכי חשוב: לפנות זמן ופניות רגשית (כדי להכיל את אוטוסטראדת המידע המשפחתית).

החדשות הטובות: זה קורה במשפחות הכי טובות. גם את הדודה הכי דודתית נדרשה לתת תשובות כאלה פעם. גם היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה כזאת כשתגדל. אצל דודים אין שאלות. זה בא מאהבה (מחוסרת טאקט ומעצורים, אבל אהבה)

החדשות הרעות: כל דודה היתה בעברה צעירה אנרגטית שכתבה (ביומן כנראה, לא היה עוד אינטרנט) על הדודות שלה. השאלות האלה משתכללות עם השנים, זה לא נגמר בחתונה, זוהי רק ההתחלה:)

גלגל החיים – פאנצ'ר, אולימפיאדה ועוד קצת

כבר כמה ימים מציפה אותי תחושה של פאנצ'ר קרב ובא. אינטואיציה קוראים לזה. או אולי הזכוכיות שראיתי בחניה, ואולי סתם התובנה שמפעם לפעם צריך איזה מסמר קטן כדי להזכיר לעצמך שבסך הכל, הכל באמת בסדר.

שישי ערב, יום הולדת לחברה טובה, מאופרת ומחויכת אני ברכב (את הדרך ליציאה רגלית מהבניין שלי אני לא ממש מכירה). האוטו קצת נוטה שמאלה אני חושבת לעצמי ונותנת גז. ברמזור השני, אני תוהה אם אני גם שומעת תקתוקים מוזרים או שזה סתם בראש. מחליטה שסתם בראש כמובן. אחרי שלושה רמזורים וכמה אזרחים תמימים שמנסים לסמן לי לעצור ואני בטוחה שניצלתי משוד, עצרתי. אוויר לא היה שם, לא בגלגל השמאלי ולא בריאותי שהתחילו לתכנן את החזרה לחניה. 20 קמ"ש ואורות מצוקה הפכו את החוויה שלוותה בתקתוקי הגלגל ובחבר טלפוני (אבא בירושלים) לחוויה משעשעת משהו. באנחות אחרונות החניתי את הרכב.

הדרך למונית בלב תל אביב לוותה במחשבות נשיות למדי, איך לא קלטתי שיש פאנצ'ר?, יו,מה זה מוזר הצליל הזה?, איך לא הרגשתי שהרכב נוטה? והמשיכו למחשבות מעוררות השראה שנטועות עמוק בשורשי שבערבות מרוקו, זה בטח קשור בתשעה באב, ימים נוראים וכאלה, זה סוג של צום משגרת אכילת הדלק של חיי לא?

בקלות הבלתי נסבלת של תל אביב זמן המחשבות מוגבל כי המונית כבר כאן. כן, הוא בשמחה יעצור וימתין בכספומט, כן, הוא יכול להגביר את המזגן בהחלט, ימים נוראים? מה זה?

יום ההולדת מלווה בהקרנה על מסך ענק של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון. הפקה מדהימה שנמשכת חצי יום. יום החג של הערוץ הראשון, אחת לארבע שנים, צריך 42 מליון פאונד כדי שמישהו ילחץ 11 בשלט. עשרות אלפי מתנדבים, לפידים, וגבעות ירוקות, כולם למען המסורת והסמל. והסמל איך לומר, כשחברי המשלחות לועסים מסטיקים ומחזיקים דגל ביד אחת ואיפון ביד שניה כבר לא בדיוק סמל (אפילו מוחמד עלי כבר לא אותו מוחמד עלי…)

אבל מופע האופניים, כמויות הזיקוקים והלפיד שזעק "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" בהחלט השאירו מפיקת אירועי נשמה שכמוני עד שלוש בלילה עם הערוץ הראשון על המרקע. מזל, אני אומרת לעצמי, שמישהו התעשת בארץ ועצר את החסות של התינוק של במבה. אחרת מחשבות על חורבן היו צצות גם כאן.

בוקר שבת, המשלחת הייצוגית הרשמית של ירושלים מתייצבת אצלי בחנייה. בזמן שכוח החלוץ ממלא את המקרר ודואג לניקיון הבית אני לומדת עם אלוף הארץ בפנצ'רים להחליף גלגל.

פלא. באמת פלא. הרכב עולה באלגנטיות בעזרת מכשיר קטנטן וקסום, קפיצות קלות משחררות את הברגים, וההסברים של אבא שלי לכל פרט בתהליך הופכים אותי לגאה מאד ביכולת החדשה שנרכשה זה עתה, נעים לדעת שתמיד אבל תמיד אפשר ללמוד משהו חדש.

המסקנות כדלהלן:

1. פאנצ'ר- זה קורה לכולם

2. גם כשחושבים שזה קורה רק לך תמיד אפשר להאשים את תשעה באב

3. GET TAXI הוא שירות מופלא, איך לא חשבתי על זה קודם, הרבה לפני הפאנצ'ר

4. רק בתשעה באב פנצ'ר בגלגל מתקשר אוטומטית לגלגל החיים ותפיסת העולם העגול

5. אין כמו מסורת וקצת קיטש כדי להשכיח את הפאנצ'ר ואת מחשבות החורבן גם יחד

6. אמא ואבא הם הנכס הגדול ביותר שיש לאדם. וזה, במירוץ הבלתי פוסק של אולימפיאדת החיים הדבר החשוב ביותר. עם השקט שלהם והידיעה התמידית שהם כאן, הלפיד נשאר בוער ומתעצם. וזה על באמת ובלי טיפה של ציניות.

למה אין ים בי-ם? סיפורי הבריזה שהבריזה

רק אצל מי שלא גר בירושלים יש בראש דימוי שבירושלים תמיד קר. כל המדמיינים והמדמיינות היו צריכים לבלות את סוף השבוע האחרון בבירה.

גם אני נשביתי בקסם ועליתי להיות בת טובה להורי, כזו שמבלה סופ"ש שלם בשכונת הנופש הדרומית, גילה. בגובה של 800 מ' מעל פני הים (זה שחסר לי כל כך בסוף השבוע) אמצא כנראה את המנוחה והנחלה. עוד מילדות זכרתי את אמא ואבא שלי מתפארים בשלושת כיווני האוויר שיש בבית, שגורמים לנו ליהנות ממזג אוויר נעים 365 ימים בשנה בלי שום צורך במזגן. אבל נוסטלגיה לחוד וחום 37 מעלות לחוד. המזגן שפועל על 5 מתוך 4 במאזדה הקטנה שלי הטעה אותי וגרם לי להגיע לעיר ולחשוב שאכן כמו תמיד – קריר פה. המפגש עם אמא שלי היה נוטף (ולא מדמעות שמחה) ומלווה ברעש זמזום שלושה מאווררים שפועלים בסלון.

יום חמישי האחרון הבהיר לי שרשמית כישורי כירושלמית לחיים ללא מזגן חלפו מן העולם, ומעתה אני יכולה לבקש תעודת תושב תל אביבית בלי כל נקיפות מצפון (טוב אולי עם קצת, בכל זאת יש בחירות עוד שנה…)

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שישי. בכוחות אחרונים רתמתי את אחד החברים והלכנו לבריכה. מה זה בריכה? זה ים לירושלמים. נוסעים ברכב לאחד המלונות הקרובים (מפאת כבודה של הפסקה הבאה לא אזכיר את שמו), משלמים 120 ₪ כניסה לפאקינג בריכה (!!!!!!!!!) עדיין לא אזכיר את שמו למרות שהקללות שניתנו למנהליו בליבי ובליבו של ידידי היקר בטוח כבר עשו את שלהם. בבריכה בירושלים מרגישים בחו"ל, תיירים מכל קצוות תבל מגיעים לקבל קצת שקט ומתחבאים תחת השמשיות הרחבות. ביחס לחוף התל אביבי, הבריכה שלנו לחלוטין, אנחנו הכי שזופים כאן (מה שבחיים לא היה קורה בממלכת טיגון הגוף) והמציל וצוות הבריכה מאושרים לראות סוף סוף ישראלים (פריירים, אבל ישראלים). בבריכה היו שלטים שהזהירו ילדים (שלא היו קיימים בה) לא לרוץ, והתריעו מסכנת החלקה למרות שכל טיפת מים התאדתה עוד לפני שהספיקה להגיע מהבריכה אל היבשה. השלט המנצח היה "אסור לרוץ" עם ציור של בחורה שמתכוננת לאולימפיאדה הקרובה (אם קשישי המלון מסוגלים לעשות את השפאגט שהיא מדגימה על השלט אני דוכיפת! ) גידור אימתני סביב הבריכה הבהיר לי מאיפה נולדים הפחדים של ירושלמים מים. שם (זה הכינוי לכל מקום שאינו ירושלים), אין גדר, אין שלטים ויש חול בכמויות…

הבריכה הירושלמית החזירה אותי אל ימי הילדות בהם הבילוי של שבת היה בריכת מעלה החמישה בהרי ירושלים, עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים… (טוב, אולי לא שרים, אבל גם לא ממש שוחים, בכל זאת ירושלמים..) אז אמא שלי היתה מעמיסה צידנית מלאה פירות, אבטיח וענבים שהפכו את ימי שבת האלה לחוויה מתוקה ביותר, במלוא מובנה של המילה.

אחרי ארבע שעות בריכה שמילאו את המצברים להמשך סוף השבוע חזרתי אל דירת הקיט, החום הכבד ירד קצת. בליל שישי, אחרי שיחה קולנית שלי בה הסברתי להורי שזה או מזגן חדש או שאני לא מגיעה לירושלים הגיחה פתאום הרוח הירושלמית האהובה והמוכרת. כך פתאום, בלי שום הכנה מראש, ניפצה לי בין רגע את כל טיעוני המזגן ונתנה לאמא שלי את הלגיטימציה למשפט האהוב עלי: "את רואה, מי צריך מזגן כשיש כזאת בריזה"

שבת המלכה הגיעה ואיתה הלגיטימציה שלי לחזור לעולם שכולו 24 מעלות. ההתחממות הגלובלית התחילה להעסיק אותי בסוף השבוע האחרון, החור באוזון משפיע לתפיסתי ישירות על הבריזה שהבריזה מירושלים. בין מאוורר, ל24 מעלות, אני בתחילתה של שפעת מזגנים (מהסוג שסותם את האף והאוזניים ומסנן יופי את רעשי המזגן).

ויהי ערב ויהי בוקר, מתי הוא ברא את הים?  מבקשת מופע השקה.

המאווררים של סוף השבוע, ואמא שלי מנופפת בעיתון השבת כמניפה החזירו אותי בזמן, והוציאו מהבוידעם את הביצוע הנאיבי הבא. גם להם לא היה ים, אבל הם בהחלט עשו מהלימון לימונדה קרירה 🙂

אין דבר כזה שאין דבר כזה

מוזיאון ישראל, שעת לילה מאוחרת, אירוע שהביא יותר תל אביבים מירושלמים ליהנות מקצת קולטורה באמצע הלילה. סהרורים משוטטים בין תערוכות ויצירות אמנות, להקות שמנגנות ומנעימות את הזמן, תרבות רבותי, תרבות. כמי שגדלה במוזיאון ישראל, עבדה במוזיאון ומכירה היטב כל פיסת קרקע במתחם מבחינתי כל אירוע בו הוא חגיגה. יש משהו בכניסה למוזיאון שמכריח אותך להשאיר בחוץ את שגרת היום יום המאובקת ולעלות מדרגה לעולם שכולו מזון לרגש.

והאמת שלא ממש חשוב מי נכנס למוזיאון, משהו באווירה, באמנות, בשקט עושה לנו בני האדם פשוט טוב. קצת מוזר בעיני, מה כתמי צבע יכולים לעשות, או איך אסלה זוכה בתואר הפסל המוכר ביותר בעולם. וזה לא העניין של הלילה והעייפות, יש משהו במפגש הזה, מחוסר המסכים, כשהאיפון על שקט בתיק פתאום יש קצת זמן (מוגבל אמנם, אבל זמן) להתחבר למציאות.

המפגש הזה בין אדם למקום (בלי שום קונוטציה של יום כיפור,אבל עם חשבון נפש מסוג אחר) בין מציאות לדמיון, בין הגשמי לרגשי, הופך את הביקור לשונה מכל מוסד תרבות אחר.

אני מסיירת בין התערוכות, בין סימוני "אל תעבור את הקו" (כמו בפרסומת רק על קווים) חוצה מבקרת שוחרת אמנות את הקו אל עבר סדרת תמונות שתלויה על הקיר. היא "רק רוצה לראות יותר טוב את הפרטים" והשומר מצידו השני של האולם פותח בריצת חייו משל היה אולם תערוכות האמנות המודרנית מגרש המשחקים האולימפיים בלונדון. השומר, זועק תוך כדי ריצה במבטא עיראקי מנומנם "סליחה גיברת (עם חיריק בג), רק לא לעבור את הקו", והיא מסבירה לו בפאתוס אמנותי "אני רק רוצה לראות טוב יותר את התמונות". השומר שהגיע עד הקו ונעצר אל מולו כאילו היה קיר זכוכית מסביר לגברת בחיוך: "אין מה לעשות גיברת, הצייר רצה להוציא לנו את העיניים, ככה הוא החליט, זה ציירים". הגברת (המומה משהו) ממשיכה להביט מרחוק בקומפוזיציה המורכבת שבחר האוצר להציב שם, מהנהנת בראשה כאות הסכמה עם הצייר, האוצר והשומר. פתאום התמונה הגדולה נראית בעיניה מרתקת, איך לא חשבו על זה קודם…

אני עומדת מהצד מחויכת, מודה בשקט לאותו שומר יקר שהעיז לזעוק את זעקת "המלך הוא עירום" גם באמצע מוזיאון ישראל (נכון, באמצע הלילה, כשחצי מהמבקרים היו בטוחים שהם חולמים, אבל עדיין, יישר כוח על האומץ). השומר הזה דיבר בשם מיליוני בני אדם ששאלו מה עושה אסלה במוזיאון ותהה בקול אותנטי כל כך למה למען ה' תמונה צריכה להיות במרחק 30 מטר מה"גיברת" שרק רוצה לראות את הפרטים.

כבוגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בעבר ושוחרת תרבות (בלי ציניות) בהווה, המקרה המוזר של הגיברת בשעת לילה מאוחרת הוא תמצית מדויקת מאד של התרבות המודרנית שלעיתים מתאמצת כל כך להיות, לחדש, לעשות משהו אחר שבסופו של דבר משאירה גיברת מבולבלת ושומר שכבר עייף מכל הציירים והאוצרים שלא נותנים למבקרים סתם ליהנות מהתמונה.

את הערב שלי המשכתי במחשבות על השומר, הגיברת והכוח של אמנות לייצר מפגשים בלתי אפשריים באמצע הלילה. השומר שאחראי על אחד האגפים החשובים במוזיאון ישראל, האגף המייצג את התרבות המודרנית (על היפה והמכוער שלה), הגיברת שגדלה כנראה באחד החוגים לתולדות האמנות ברחבי הארץ ותמשיך לרוץ לפתיחת תערוכות ברחבי העולם והאוצר שהחליט לתחום את יצירת האמנות ויצר בלי שבכלל התכוון מפגש בין עולמות שבלי האמנות כנראה שלעולם לא היו נפגשים. באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה- כבר אמרתי?

בתמונה: "מזרקה" מרסל דושאן, 1917