אומרים שהזמן היחיד שאתה שולט בו הוא הבוקר שלך. השעה הראשונה של היום, שהיא רק שלך, בלי שום הפרעות. אז אומרים…. אחרת איך זה יכול להיות היום שלי אם הבוקר מתחיל בשביתה איטלקית של האייפון? הוא קם על צד שמאל והמסך שלו משדר לי קווים בצבעי כחול עמום. לא היום שלי. מזל שבאמצעות אחיו הגדול, האיפד וידידו פייסבוק הצלחתי להקים קשר עם העולם ולקבל מגוון תרופות סבתא לאיך מבצעים החייאה במכשיר שמפרפר על מיטתי.

דבר ראשון חיברתי אותו לחשמל, אחר כך נתתי לו לנוח (זו העצה הכי מוזרה ששמעתי), ואז גיביתי (מעניין איך עוד לא המציאו מנגנון גיבוי כזה לאנשים). משם, חיברתי לאיטיונס (=אינפוזיה), ועל הדרך עבר להביט בו טכנאי מחשבים שבדיוק הגיע לעזור לשכנה. הוא הביט בעיניים תומהות במכשיר וסינן באדישות אופיינית לחנונים של מחשבים "מוזר מאד". באמת מוזר, חשבתי לעצמי, בדרך כלל אני נחשבת בנאדם עם מזל, לא היום שלי, כבר אמרתי?

הדרך ללא פלאפון לפלאפון היתה כמו מסע ארוך ומייגע. אין וויז, אין עם מי להעביר את הפקק. רק אני והGPS הישן שיצא מתא הכפפות וראה אור אחרי שנות חושך. כמובן שהוא קרטע (עשה לי דוקא, זה ברור) אבל הביא אותי למקום.

במרכז השירות הכחלחל, למשמע "מספר A342  לעמדה מספר 3" , גם אני התחלתי להרגיש לא טוב. כאב כזה בצד, שיעול קל. חליתי בפלאפוניטיס (זו מחלה מודרנית שמתרחשת כשאתה מבין שאתה צריך למסור את המכשיר האהוב לתיקון). אוהד, שקיבל אותי בעמדה 27 אחרי 28 דקות המתנה (תכלס, כמו במיון) הוא הרים את העיניים מהמחשב: "אז אני רואה שיש לך ביטוח, מצוין" (בטח שיש לי ביטוח, אני משלמת עליו כמו על ביטוח החיים שלי), "וואו, את משתמשת כבדה" הוסיף, בעודי משפילה מבט. מודה.

בקול צרוד ועיני עגל אני מבקשת "תוכל רק לדאוג לי לאייפון חלופי" , אני מבקשת. הוא דואג. גם אני דואגת (מה יהיה על הזכרונות, התמונות והאפליקציות, מה יהיה עליו? מה יהיה עלי?)

ביום רביעי הוא יחלים. אצלי בראש מתנגנת תפילת יום כיפור, מי למוות ומי לחיים…

ובחיים, בינתיים, אני בקופת חולים, הולכת לקבל אישור שהכל בסדר. הרופא שלא כל כך מבין מה אני רוצה ממליץ על משככי כאבים (בשביל זה לומדים 7 שנים????), לפי ממצאי הבדיקה אין לי כלום. השעה כבר 12, כל עם ישראל בשדרות רוטילד, שלושה חניונים מלאים. לא היום שלי.

התפנית בעלילה החלה כשויתרתי על ה"לא"- והפכתי את היום שלי ליום חופש! מסעדה טובה לשעת צהריים, ריצה ותצפית על השקיעה בערב, המוזיקה של החיים האמיתיים. מרפי מסתבר, עודד את שינוי הגישה. הוא, (כמו כולנו) מפסיק להציק כשזורמים איתו. כך רגע לפני יום כיפור הבנתי שיש גם משהו טוב בימים שכלום לא הולך בהם, הם נותנים תזכורת שברוב ימות השנה המצב לא רע בכלל. התשליך המודרני שלי כלל זריקה של  היפוכונדריות, "לקחת את הדברים ברצינות מדי" ולהתעצבן ממרפי, לחיוך מאופק וגלידה חגיגית (רגע לפני הצום, המועיל כמובן).

 מערכה ראשונה – יד 2 : יש 435 תוצאות למאזדה 2 בין השנים 2008 ועד 2012. כולם שומרים על הרכב "שמור שחבל על הזמן, לא רואה מוסך, רכב פצצה", ואצלי גלגלי המוח (מגנזיום כמובן) בשאלות מגוונות "למה אם הרכב פצצה ויש בו מערכת סראונד, סאן רוף ועוד שלל תפנוקים אתה מוכר אותו חבר יקר?"

ועוד שאלה למרפי, איך זה שדווקא המציאה מודל 2011, שמורה כמו חדשה כמובן נמצאת בנהריה, מרפי אף פעם לא יוצא לחופש?

מערכה שניה – מחירון לוי יצחק: לאלוהי מכירת הרכב בישראל קוראים לוי יצחק. נחמד היצחק הזה (או הלוי, לא החלטתי מה השם הפרטי עדיין). הוא כתב תנ"ך מדויק מאד לקביעת מחיר רכב. אוקי, יד 2, עברה 34,000 ק"מ, בלי תאונות, לוי יצחק מחולל נתונים ומספרים. אף אחד לא לוקח אחריות, כולם מסתמכים על יצחק. מעניין אם הוא מקבל דיבידנד מהמכירה. כך או אחרת,  אם עוד פעם אחת אני שומעת את השם לוי יצחק מישהו יצטרך להוסיף תיקוני צבע לדלת. הסטארט אפ הבא שלי הוא לוי יצחק לעולם הדייטים – את רק מכניסה נתונים ומקבלת דירוג (יד 2 ואתרי היכרויות בינינו, נראים די אותו דבר…)

מצאתי רכב, נראה מעולה (זה המדד היחיד של מחירון ש. עצבה לענייני רכבים). מאזדה 2, צבע תכלת, אני כבר רואה את עצמי שומעת אהוד בנאי בדרך לטיול בצפון. אבל צפון לחוד ואבא שלי לחוד: "את לא קונה רכב בלי דינמומטר".

מערכה שלישית- דינמומטר: הרצל בחור נחמד מאד. מביט בי בעיניים שאומרות "חמודה, למה לא שמעת לחברים שאמרו לך לא ללכת על ליסינג. הרי גם לך היה רכב חברה, הרי גם את חנית בו משמיעה, הרי גם את חצית את יערות והרי ירושלים כמעט ברוורס". הוא מרים את הרכב, קופץ עליו, בוחן עם פנס כל פסיק וקובע: חומצה. שפכו חומצה בתא המטען. ואני שואלת את עצמי למען ה' הטוב, למי השכירו את הרכב? לחיזבאללה???? איך יתכן שהגיעה חומצה לתא מטען, ונשפכה דרך האמבטיה של הגלגל החלופי וקילפה חצי מהצבע של החלק התחתון של הרכב?

אבל הרצל לא מתרגש, צריך לשים קצת טיח על החלק עם הכלורוזה (הרצל, עברית בבקשה). מבחינה מכנית הרכב בסדר גמור. טיח? ומה אני אגיד לקונה הבא? שנשפכה קצת חומצה אז שמנו טיח על הרכב, אתה יכול להגיע לראות אותו עם שכפ"צ.

מערכה רביעית – טלפון מאבא: הרצל העביר את הרכב, אבל אבא שלי עדיין בהלם מעניין החומצה ופוסק באופן סופי- לא קונים. הבת שלו לא תיסע ברכב עם חומצה בתא המטען. הם כבר בדרך לסוכנות הרכבים בירושלים. אני את שלי עשיתי. הרכב יהיה מוכן לחג.

מערכה חמישית ואחרונה– מחלקת אביזרים שלום: רכב, מסתבר הוא המערכה הראשונה. אביזרים זה שם המשחק. היה רכב, עכשיו הוא מפורק לחלקיקים. מתקינים בו דיבורית, מרימי שמשות, אוחזי בולמי, משקשקי זעזועים, דיבורית בלותות'. אם הוא מצליח להרכיב את הפאזל הזה חזרה ולתת לי מאזדה 2 אני צנצנת.

אפילוג:

בשלושת השבועות האחרונים החלפתי את דעתי 54 פעמים בערך (כמה זה בחוסר החלטיות לפי מחירון לוי יצחק ?)

תקציב הרכב שלי עלה וירד בערך כמו הבדלי הטמפרטורה בין יום ולילה בקיץ במדבר.

נסעתי בשמונה מוניות בשבועיים האחרונים- כל נהג מונית המליץ לי על רכב אחר, על מוסך אחר והמחירון שלהם היה שונה משל יצחק…. מעניין….

אם אין אני לי אמא ואבא לי כבר אמרתי?

הגיפ' הנחשק ביותר בישראל הוא….. רכב חברה (זה לא מקורי שלי, אבל שמעתי את זה בזמן החיפושים)

צנצנת, מודה. כנראה שאנשי מקצוע יש בכל מקום, יש את אלה שעושים ויש את אלה שכותבים על זה סיפורים.

דלק עולה שמונה וחצי שקלים!!!!!????? מסתבר שיש גם את אלה שעושים מזה כסף!

נסיעה טובה!

האם התבוננת אי פעם

כשחזרתי הקראתי לחבר טוב את השיר, אחד מהחברים שהדרכים של חיינו נשזרו אחד בחייו של השני. הילד התברך בכישרון רב והפיח במילים מנגינה (הוא שחי את הריקוד האיטי קצת יותר טוב ממני עדיין בשלבי עיבוד סופיים, יש למה לחכות!).

"בטח שאני באה, נתראה שם". לחתונה, לאזכרה, לארוחת הצהריים המשפחתית, מגיעה גם מגיעה. עוטה את שריון הרווקה התל אביבית ומכינה תשובות טיילור מייד לכל דודה, הנה אני באה. משהו בגיל הזה שבין 25 ל-32 מפגיש את דור ה-Y  עם שאלות שהדורות שקדמו לו כלל לא היו צריכים להתמודד איתם. את דור ה-X אף אחד לא הספיק לשאול 'מה קורה עם חתן' כי היה חתן בערך בגיל 23. גם על עבודה אף אחד לא הרבה לשאול אני מניחה, עם כל המלחמות והטלוויזיה בשחור לבן, הילדים של חורף עדיין לא היו קרייריסטים מופלגים…

ובדור המייסדים, כלל לא היו שאלות, כולם היו כל כך עסוקים בלשרוד שאפילו הדודות (המרוקאיות במקרה שלי, שזה בדיוק כמו הדודות פולניות רק שחומות יותר) לא שאלו כנראה כל כך הרבה.

דור ה-Y עונה בשביל כל הדורות כולם. הוא מכונת ירייה משומנת לתשובות. מכל המינים ומכל הסוגים, אותו אפילו לא צריכים לשאול, יש לו כל כך הרבה מה להגיד, שהוא מצייץ, מעלה סטטוס, כותב בלוג או מדווח בלינקד אין על מצבו. חבל שהדודות עדיין לא התקדמו לפייסבוק…טריוויית "מה קורה איתך עכשיו?, איפה את גרה?, מה עזבת לתל אביב? נו יש חבר?, אז במה את עובדת?" היתה נחסכת בקלות ובמהירות בשיטוט בפרופיל שלי וחוסכת את סיישן ראיון העבודה בכל מפגש משפחתי.

היופי הוא שכלל לא משנה הסיבה למסיבה, חתונה, אזכרה או ארוחה משפחתית הופכות לזמן מופלא לפיד משפחתי מהיר בו כולם מקבלים עדכון בעיקר על הדור הצעיר והמבטיח (שהרי את החברה של הדודה בת 72 אין שום טעם לשאול 'אז מה קורה בעבודה', כי כנראה קורה מה שקרה גם במפגש הקודם, וגם בראש השנה שעברה…)

כך קיפצתי השבוע בין ארוחה משפחתית בה נתפר כיסוי מיטה לזוג שעומד להתחתן עוד טרם הצהיר בפומבי על כוונותיו (ואני חייכתי בליבי והודיתי בשיחה אישית ביני לבין הקדוש ברוך הוא על כך שאימי התברכה בכישורים רבים אך בתפירה היא ניחנה בשתי ידיים שמאליות), האזנתי באהבה רבה לארבע ברכות לבביות לחתונתי הקרבה ובאה באמצע אזכרה וחייכתי למראה שתי דודות תופחות קלות על שכמת חברתי בעודה בוכה מהתרגשות בחופת ידידינו (תפיחה על השכם שאומרת במחי יד: "יאללה יא בינתי, עכשיו אחרי ששירה (שם בדוי) התחתנה, הגיע תורך. הגיע הזמן, אל תשכחי שאנחנו צריכים לראות נכדים בקרוב, ומאד רוצים לרקוד כבר לכבודך. יש לנו מאגר סוכריות דראג'ה מוכן גם בשבילך ונדוניה מלאה כל טוב של מגבות וכלי בית. לדוד אלברט יש חנות מוצרי חשמל". הן יכולות להמשיך הדודות האלה. ואם אראה אותן מחר, הריטואל כולו (כולל ההנהונים מלאי תקווה והאהבה) מתחילים כאילו כלל לא נפגשנו רק לפני יומיים.

וכאן נשאלת השאלה: מתי דודה הופכת לדודה? (כי הרי כל דודה היתה בתחילת דרכה צעירה מגניבה שענתה לדודות המרגיזות "יש עוד זמן, קודם כל תדאגו לדינה (שם בדוי 2), ואני אודיע לכם כשיגיע הרגע"). בעיני כדי להיות דודה על באמת צריך לדעת לבשל מעולה וגם לדעת להאכיל אנשים עד שאין ביכולתם לקום מהכסא, לסיים את סדרת החתונות הפרטית (שכן עניי עירך קודמים גם בתחום הזה), לקנות נעלי נוחות, להחזיק בקבוק מים וקצת סוכריות בתיק והכי חשוב: לפנות זמן ופניות רגשית (כדי להכיל את אוטוסטראדת המידע המשפחתית).

החדשות הטובות: זה קורה במשפחות הכי טובות. גם את הדודה הכי דודתית נדרשה לתת תשובות כאלה פעם. גם היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תהיה כזאת כשתגדל. אצל דודים אין שאלות. זה בא מאהבה (מחוסרת טאקט ומעצורים, אבל אהבה)

החדשות הרעות: כל דודה היתה בעברה צעירה אנרגטית שכתבה (ביומן כנראה, לא היה עוד אינטרנט) על הדודות שלה. השאלות האלה משתכללות עם השנים, זה לא נגמר בחתונה, זוהי רק ההתחלה:)

כבר כמה ימים מציפה אותי תחושה של פאנצ'ר קרב ובא. אינטואיציה קוראים לזה. או אולי הזכוכיות שראיתי בחניה, ואולי סתם התובנה שמפעם לפעם צריך איזה מסמר קטן כדי להזכיר לעצמך שבסך הכל, הכל באמת בסדר.

שישי ערב, יום הולדת לחברה טובה, מאופרת ומחויכת אני ברכב (את הדרך ליציאה רגלית מהבניין שלי אני לא ממש מכירה). האוטו קצת נוטה שמאלה אני חושבת לעצמי ונותנת גז. ברמזור השני, אני תוהה אם אני גם שומעת תקתוקים מוזרים או שזה סתם בראש. מחליטה שסתם בראש כמובן. אחרי שלושה רמזורים וכמה אזרחים תמימים שמנסים לסמן לי לעצור ואני בטוחה שניצלתי משוד, עצרתי. אוויר לא היה שם, לא בגלגל השמאלי ולא בריאותי שהתחילו לתכנן את החזרה לחניה. 20 קמ"ש ואורות מצוקה הפכו את החוויה שלוותה בתקתוקי הגלגל ובחבר טלפוני (אבא בירושלים) לחוויה משעשעת משהו. באנחות אחרונות החניתי את הרכב.

הדרך למונית בלב תל אביב לוותה במחשבות נשיות למדי, איך לא קלטתי שיש פאנצ'ר?, יו,מה זה מוזר הצליל הזה?, איך לא הרגשתי שהרכב נוטה? והמשיכו למחשבות מעוררות השראה שנטועות עמוק בשורשי שבערבות מרוקו, זה בטח קשור בתשעה באב, ימים נוראים וכאלה, זה סוג של צום משגרת אכילת הדלק של חיי לא?

בקלות הבלתי נסבלת של תל אביב זמן המחשבות מוגבל כי המונית כבר כאן. כן, הוא בשמחה יעצור וימתין בכספומט, כן, הוא יכול להגביר את המזגן בהחלט, ימים נוראים? מה זה?

יום ההולדת מלווה בהקרנה על מסך ענק של טקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון. הפקה מדהימה שנמשכת חצי יום. יום החג של הערוץ הראשון, אחת לארבע שנים, צריך 42 מליון פאונד כדי שמישהו ילחץ 11 בשלט. עשרות אלפי מתנדבים, לפידים, וגבעות ירוקות, כולם למען המסורת והסמל. והסמל איך לומר, כשחברי המשלחות לועסים מסטיקים ומחזיקים דגל ביד אחת ואיפון ביד שניה כבר לא בדיוק סמל (אפילו מוחמד עלי כבר לא אותו מוחמד עלי…)

אבל מופע האופניים, כמויות הזיקוקים והלפיד שזעק "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" בהחלט השאירו מפיקת אירועי נשמה שכמוני עד שלוש בלילה עם הערוץ הראשון על המרקע. מזל, אני אומרת לעצמי, שמישהו התעשת בארץ ועצר את החסות של התינוק של במבה. אחרת מחשבות על חורבן היו צצות גם כאן.

בוקר שבת, המשלחת הייצוגית הרשמית של ירושלים מתייצבת אצלי בחנייה. בזמן שכוח החלוץ ממלא את המקרר ודואג לניקיון הבית אני לומדת עם אלוף הארץ בפנצ'רים להחליף גלגל.

פלא. באמת פלא. הרכב עולה באלגנטיות בעזרת מכשיר קטנטן וקסום, קפיצות קלות משחררות את הברגים, וההסברים של אבא שלי לכל פרט בתהליך הופכים אותי לגאה מאד ביכולת החדשה שנרכשה זה עתה, נעים לדעת שתמיד אבל תמיד אפשר ללמוד משהו חדש.

המסקנות כדלהלן:

1. פאנצ'ר- זה קורה לכולם

2. גם כשחושבים שזה קורה רק לך תמיד אפשר להאשים את תשעה באב

3. GET TAXI הוא שירות מופלא, איך לא חשבתי על זה קודם, הרבה לפני הפאנצ'ר

4. רק בתשעה באב פנצ'ר בגלגל מתקשר אוטומטית לגלגל החיים ותפיסת העולם העגול

5. אין כמו מסורת וקצת קיטש כדי להשכיח את הפאנצ'ר ואת מחשבות החורבן גם יחד

6. אמא ואבא הם הנכס הגדול ביותר שיש לאדם. וזה, במירוץ הבלתי פוסק של אולימפיאדת החיים הדבר החשוב ביותר. עם השקט שלהם והידיעה התמידית שהם כאן, הלפיד נשאר בוער ומתעצם. וזה על באמת ובלי טיפה של ציניות.

רק אצל מי שלא גר בירושלים יש בראש דימוי שבירושלים תמיד קר. כל המדמיינים והמדמיינות היו צריכים לבלות את סוף השבוע האחרון בבירה.

גם אני נשביתי בקסם ועליתי להיות בת טובה להורי, כזו שמבלה סופ"ש שלם בשכונת הנופש הדרומית, גילה. בגובה של 800 מ' מעל פני הים (זה שחסר לי כל כך בסוף השבוע) אמצא כנראה את המנוחה והנחלה. עוד מילדות זכרתי את אמא ואבא שלי מתפארים בשלושת כיווני האוויר שיש בבית, שגורמים לנו ליהנות ממזג אוויר נעים 365 ימים בשנה בלי שום צורך במזגן. אבל נוסטלגיה לחוד וחום 37 מעלות לחוד. המזגן שפועל על 5 מתוך 4 במאזדה הקטנה שלי הטעה אותי וגרם לי להגיע לעיר ולחשוב שאכן כמו תמיד – קריר פה. המפגש עם אמא שלי היה נוטף (ולא מדמעות שמחה) ומלווה ברעש זמזום שלושה מאווררים שפועלים בסלון.

יום חמישי האחרון הבהיר לי שרשמית כישורי כירושלמית לחיים ללא מזגן חלפו מן העולם, ומעתה אני יכולה לבקש תעודת תושב תל אביבית בלי כל נקיפות מצפון (טוב אולי עם קצת, בכל זאת יש בחירות עוד שנה…)

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שישי. בכוחות אחרונים רתמתי את אחד החברים והלכנו לבריכה. מה זה בריכה? זה ים לירושלמים. נוסעים ברכב לאחד המלונות הקרובים (מפאת כבודה של הפסקה הבאה לא אזכיר את שמו), משלמים 120 ₪ כניסה לפאקינג בריכה (!!!!!!!!!) עדיין לא אזכיר את שמו למרות שהקללות שניתנו למנהליו בליבי ובליבו של ידידי היקר בטוח כבר עשו את שלהם. בבריכה בירושלים מרגישים בחו"ל, תיירים מכל קצוות תבל מגיעים לקבל קצת שקט ומתחבאים תחת השמשיות הרחבות. ביחס לחוף התל אביבי, הבריכה שלנו לחלוטין, אנחנו הכי שזופים כאן (מה שבחיים לא היה קורה בממלכת טיגון הגוף) והמציל וצוות הבריכה מאושרים לראות סוף סוף ישראלים (פריירים, אבל ישראלים). בבריכה היו שלטים שהזהירו ילדים (שלא היו קיימים בה) לא לרוץ, והתריעו מסכנת החלקה למרות שכל טיפת מים התאדתה עוד לפני שהספיקה להגיע מהבריכה אל היבשה. השלט המנצח היה "אסור לרוץ" עם ציור של בחורה שמתכוננת לאולימפיאדה הקרובה (אם קשישי המלון מסוגלים לעשות את השפאגט שהיא מדגימה על השלט אני דוכיפת! ) גידור אימתני סביב הבריכה הבהיר לי מאיפה נולדים הפחדים של ירושלמים מים. שם (זה הכינוי לכל מקום שאינו ירושלים), אין גדר, אין שלטים ויש חול בכמויות…

הבריכה הירושלמית החזירה אותי אל ימי הילדות בהם הבילוי של שבת היה בריכת מעלה החמישה בהרי ירושלים, עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים… (טוב, אולי לא שרים, אבל גם לא ממש שוחים, בכל זאת ירושלמים..) אז אמא שלי היתה מעמיסה צידנית מלאה פירות, אבטיח וענבים שהפכו את ימי שבת האלה לחוויה מתוקה ביותר, במלוא מובנה של המילה.

אחרי ארבע שעות בריכה שמילאו את המצברים להמשך סוף השבוע חזרתי אל דירת הקיט, החום הכבד ירד קצת. בליל שישי, אחרי שיחה קולנית שלי בה הסברתי להורי שזה או מזגן חדש או שאני לא מגיעה לירושלים הגיחה פתאום הרוח הירושלמית האהובה והמוכרת. כך פתאום, בלי שום הכנה מראש, ניפצה לי בין רגע את כל טיעוני המזגן ונתנה לאמא שלי את הלגיטימציה למשפט האהוב עלי: "את רואה, מי צריך מזגן כשיש כזאת בריזה"

שבת המלכה הגיעה ואיתה הלגיטימציה שלי לחזור לעולם שכולו 24 מעלות. ההתחממות הגלובלית התחילה להעסיק אותי בסוף השבוע האחרון, החור באוזון משפיע לתפיסתי ישירות על הבריזה שהבריזה מירושלים. בין מאוורר, ל24 מעלות, אני בתחילתה של שפעת מזגנים (מהסוג שסותם את האף והאוזניים ומסנן יופי את רעשי המזגן).

ויהי ערב ויהי בוקר, מתי הוא ברא את הים?  מבקשת מופע השקה.

המאווררים של סוף השבוע, ואמא שלי מנופפת בעיתון השבת כמניפה החזירו אותי בזמן, והוציאו מהבוידעם את הביצוע הנאיבי הבא. גם להם לא היה ים, אבל הם בהחלט עשו מהלימון לימונדה קרירה 🙂