אם חייזר היה נוחת ברוטשילד ביום שישי, ומסתובב בעשרות הברים שפזורים על השדרה, הוא כנראה היה חוזר לכוכב שלו ומספר שיש מקום אחד מוזר, בעולם אחר שבו עומדים אנשים מחוץ לדלת מוארת, בקור של שלוש וחצי מעלות. הוא יזכיר בנות שאין להן מעילים בבית וגברים שחושבים שבלילות החורף יכול להגיע הקיץ. אם הוא יצליח להיכנס לאחד המקומות הוא יספר שהאנשים שם נהנים לעמוד. הוא יספר שהאיש מאחורי שולחן עמוס משקאות רואה חבורה של חמש בנות ששואלות אם יש מקום ועונה להן "כן, יש כסא אחד". הן מאושרות ורצות אל הכיסא כאילו מצאו אוצר. הן יתחלקו באותו כיסא, אבל לא באותו משקה. הן יזמינו בקבוק קאווה במחיר של עשרה בקבוקים בערך בפיצוצייה ממול (טוב, את זה לשמחתו החייזר לא יודע).

אם יהיה לו עוד קצת זמן הוא יספר שהם די זומביים האנשים שם, הם כאילו רוקדים, וכאילו שותים וכאילו מסתכלים מסביב. מה שבטוח, הם לא מדברים, המוזיקה הפכה אותם לאילמים.

היופי הוא, שבסרט הזה כבר היינו. אולי בלי החייזר, אבל בערך בגיל 17. אז, האומן 17 היה מקדש אליו נהרו בלייני תל אביב מצויידים בחומרים ירוקים (כמו החייזר) ובאו בהמוניהם לחגוג. גם אנחנו היינו שם, שתינו רד בול וודקה (ונשארנו בחיים), רקדנו עד חמש בבוקר (ועד שאמא שלי שלחה ניידות חיפוש אחר הילדה האובדת). אז חזרנו הביתה עם צפצופים באוזניים וחיוך על הפנים. עברו עשר שנים. השמות של מקומות הבילוי מתחלפים בקדנציה של כל שנתיים בערך אז לך תסביר לחייזר שהמרקיד, שמעל הלונדון מיניסטור, הפך עכשיו להיות הסרט (שזה מה זה מגניב להגיד "מה, אתה בסרט?")

המאפיין הדומה נשאר בדיוק אותו מאפיין. מלצרית (שמקללת את הרגע שהמשמרת התחילה) מתרוצצת בחושך בשביל לחפש את הבלונדינית עם האודם האדום שהזמינה למבקוסקו ונראית בדיוק כמו הבלונדינית עם האודם האדום כהה שהזמינה קאווה. האדים מקשים עליה בפילוס הדרך שנחסמת על ידי בחור שבטוח שהוא 'דוד המלך' ואסור כמובן להפריע לו (כי כשהוא לא דוד המלך הוא סתם ערס)

הסוף של הסרט (ואתמול בכלל לא היינו בסרט, רק באוטו ובביפר – שזה שם דומה למקומות דומים, קצת יותר קטנים) זה הבוקר שאחרי. בבוקר שאחרי (ממנו אפילו החייזר בורח) קמים בריח של קופסאת סיגריות מובחרת בלא הוראות האזהרה על החפיסה. לשיער יש ריח של פרסומת למאלבורו וחומרים נוספים שאסור לפרסם. הבוקר מתחיל ארבע שעות אחרי שהבוקר האמיתי מתחיל והעייפות נמשכת עד הבוקר שאחרי (כמובן שזה במידה ואין ליין מקביל בחתול והכלב שהיה הTLV ועוד שנה יקרא כנראה הכלב והחתלתול).

אם כן, יכול להיות שזה הגיל, או סתם העובדה שבמקום שיכול להכין 300 איש הצטופפו אתמול כמעט 500 איש מבחירה, כך או אחרת אני חטפתי סחרחורת.

החלק העצוב הוא שזה עובד. ובכל יום פוקדים את הברים והמועדונים בישראל אלפי אנשים שלא יודו כנראה לעולם אבל גם להם קצת נמאס לצעוק למישהי באוזן שמונה פעמים בערב "אז איך אמרת שקוראים לך?"

מעשה שהיה כך היה. ביום ראשון בבוקר יוצאות שתי נשים ממעוז הבורגנות ברמת השרון. התחנה הסופית דימונה. הרכב עדיין לא מעכל, גם האאוטפיט לא. שהרי בכל זאת, הפעם האחרונה שכף רגלי דרכה בדימונה הייתי על מדי ב', עם סופה צה"לית בדרך לניווט עם יפי הבלורית והתואר, צוערי בה"ד 1. ובכל זאת, כמעט עשר שנים אחרי על עקבים ובחולצה מכופתרת דימונה קיבלה את פני.

כביש שש דרום, פקוק ועמוס בשעות הבוקר כאילו תל אביב הפסיקה להיות העיר הבירה ומעכשיו עובדים כולם בירוחם. חצי שעה של קללות קלות לתושבי הדרום ולתושבי המרכז שנוסעים לדרום התחילו את הבוקר באווירה שלוה ורגועה. הנוף מתחלף אט אט ואת בנייני הזכוכית הבוהקים מחליפים שדות ירוקים, דיונות של חול, עדר של עיזים ושלל אטרקציות שהתל אביבי הממוצע (וגם הירושלמית הסוררת) לא יבינו. המצב הופך גרוע באמת כשהלוויינים משתבשים וה-GPS מחליט לשבות. 'בנגב יבחן העם בישראל' ככה לפחות למדו אותי אבל הלווין לא היה בשיעור הזה.

אחרי 15 קילומטרים בשדרות הרצל-דימונה (שלא הובילו לשדרות רוטשילד), הגענו לעיר דימונה. סימונה לא היתה שם, גם לא חברתה אוריינטציה בסיסית במרחב וכך מצאנו את עצמינו (אנוכי והבוסית שלי) בניווט רכוב בלב ליבו של הנגב. את הכור לא זיהינו (איך אפשר לזהות מבנה עגול בלב המדבר מוקף בגדר עם שילוט "שטח צבאי אסור לצלם"?), המשכנו לחולות, נפעמנו מהאוויר הצלול שהיה למדבר להציע ועם הישמע אות הסיום בין המכתש הקטן לגדול נלחצה דוושת הגז כמו סוס דוהר אל הארווה ושבה אל הציוויליזציה.

היום גיליתי שגבולות מדינת ישראל צרים הרבה יותר משחשבתי. הגבול הדרומי הוא באר שבע והצפוני, בצימר בצפון. סטריאוטיפי ככל שזה ישמע, רק כשראינו את בינייניה של בירת הנגב באר שבע התחלתי להרגיש שוב בבית.

המסע אל העיר הדרומית תם והתחלף במסע מורכב לא פחות מעיר הספר רמת השרון אל בירת הקודש ירושלים. כאן, אחרי 20 דקות נסיעה בכביש שש צפון הבנתי שמחלף דניאל הולך ומתרחק ממני ואני ממשיכה לתור את הארץ בפאתי העיר והאיקאה (ז"ל) – נתניה. אוריינטציה, מיררתי, אוריינטציה.

מזל שלכל בת מחוסרת אוריינציה יש אם מורה לגיאוגרפיה ואב זמין לטלפון, וכך בשעה איחור והתברברות קלה בדרך הגעתי לירושלים. חניתי, איפשהוא, אז מה אם היה אדום לבן על המדרכה? אז מה אם היה תמרור חניה לתו מקומי? סיום הניווט היומי היה מלווה בתעודת הצטיינות, דוח יפיפה שהשאיר פקח טוב לב מתחת לוישר. אוריינטציה כבר אמרתי?

תהיות ומסקנות הניווט:

1. זה (באמת) קורה לכולם.
2. אין משיחין בזמן הנהיגה (וגם אין בודקים הודעות, מחפשים שוקולד בתיק, או מתפעלים מהנוף)
3. למה אי אפשר להוסיף סימון "תל אביב" על כל שלט דרומי מבאר שבע?
4. לא למדו לשים שלט קטן 'ים'? או אם בונים כור, לא יכולים להוסיף שלט "הכור בדימונה"?
5. כשהשלט אומר "דרך דימונה" האם הכוונה לדימונה-דימונה?
6. פקח יקר, בפעם הבאה שאתה נותן לי דוח, תשתדל לעשות את זה קצת יותר מ-4 דקות לפני שאני מגיעה לרכב (אם תשרוד את הברכות שקיבלת ממני הערב כמובן)

לפני כמעט תשע שנים, קורס קצינים, גבעות גורל. ניווטים. לילה ללא שינה בשיחות עם חברתי אוריינטציה. אז, יותר מזל משכל עזר לי לברוח מעדר כבשים וכלבי השמירה המאיימים שלהם. קווי המתח שמסומנים על המפה עזרו לי לא להגיע אחרונה. אוריינטציה.

לא, יקירי הקוראים. זה לא נשי, זה אישי.

עולם, כמנהגו נוהג (פרסה, במחלף הבא…)

לכל אחד יש את החודש הזה. חודש שלם שעוטף את התאריך המיוחל: יום הולדת. החודש הזה מקבל משמעויות שונות בגילאים שונים. בילדות, מחכים לו בנרות ומתחילים לחגוג אותו כבר חודש לפני (ככה זה לפחות אצל בנות יחידות). אז יש יום הולדת לדודים (מהצד של אימא) לדודים (מהצד של אבא) לחברים ובין לבין יש כמה מסעות שופינג ובתי קפה, בכל זאת… יום הולדת.

התום של ימי ההולדת והציפייה הקסומה למפעילה שעושה פימו, לקוסם או ליובל המבולבל (אצל ילדים מודרניים) מתחלפים באזור גיל 16 במרד המוני (שלא היה מבייש את החבר'ה מבית חשמונאי). המרד הזה כולל יום הולדת רק לחברים (המשפחה הופכת להיות משהו מה זה פאסה, ומעיק). יום ההולדת של גיל 16 הוא יום הולדת של ילדים עם נגיעות של גדולים. עשר בנות יושבות בבית קפה, זו הפעם ראשונה שהן שמות אודם, מדברות על הבחינה שתחלק להקבצות באנגלית ברצינות תהומית ומשלמות עם כרטיס אשראי (של אמא). גיל 16 חותם את סוף ימי ההולדת של הילדים. ביי ביי ביסלי, במבה, עוגה בצורת ברבי ושקיות הפתעה.

איפשהו בגיל 20 מתחילים להבין שיום הולדת הוא די יום רציני. מקבצים חבורה של אנשים אהובים, יושבים לארוחת ערב רצינית, משלבים טיול רציני בצפון, או קפיצה קטנה לחו"ל, בכל זאת 20 שנה על הכדור זה כבר לא צחוק. יש משהו בגיל הזה, באמצע-סוף השירות הצבאי שהופך את הילדים בני העשרים לילדים גדולים. אצל חייל בגבעתי שחוגג 20 ויום לפני יצא מפעולה בעזה, הגיל מקבל משמעות קצת שונה… ומדינת ישראל יודעת לספק לבניה ובנותיה מעברים חדים בין חגיגה פרועה בבר לאבט"ש בשומרון.

עם השנים האדם צובר חוויות שהופכות את הגיל למשמעותי, את הימים למהותיים ואת הבחירה לעשות בכל יום פעולות קטנות שעושות טוב לדרך חיים. ימי ההולדת של 20+ הם כבר ימי הולדת של מבוגרים צעירים. יש מסיבות ויש אלכוהול ויש ארוחות טובות ויש המון צחוק, משהו בתקופה הזאת מסרבת להיפרד, רגע לפני שהופכים למבוגרים על באמת.

יום הולדת 27 יגיע לביקור פרטי בעוד 10 ימים בדיוק. מוזר קצת לחשוב עליו כעל יום הולדת של ילדים, בייחוד כשלכמה מהחברים שלי כבר יש ילד או שניים. הקלילות והצחוק עדיין באוויר (אבל אחרי כמעט 30 שנים נראה לי שעם זה נולדים וזה לא קשור לגיל) אבל יש משהו רציני קצת יותר שמבין שרבע מהחיים על כדור הארץ כבר עברו (ופרגנתי כמובן ב-120).

ואחרי תובנה שכזאת, מי שעדיין לא התעלף ומסוגל להמשיך ולקרוא, יום הולדת בעיני הוא זמן מדהים לחשבון נפש. נקודת עצירה משמחת (בניגוד לכיפור עכשיו מקבלים מתנות והצום מתחלף בהזמנה ל'מחנהיודה') שעוזרת לעשות סדר בחיים. יום שמזמין שאלות קטנות גדולות על היום יום הפשוט, על השגרה הברוכה של חיינו.

יום אחד בשנה שמאיר סיפור פרטי של אדם ומקבץ סביבו את כל אלה הרוצים בטובתו בעולם הזה. ואולי זו הדרך הטובה והבטוחה לעבור את חודש יום ההולדת. כי אחרי הקלישאות של הגיל והתרגיל, ואחרי העוגות (והסופגניות) שבאות עלינו לטובה, היום הזה, הוא סמל ותזכורת לכל מה שבסדר בחיים. ולכל הדברים שלא בסדר יום ההולדת מזכיר שיש עוד המון זמן לשפר (לפחות ממרום שנותי).

אז רקע לפני שה-WALL מתמלא בפוסטים אופטימיים במיוחד וסמסים מפציצים את המכשיר הנייד, אני חוגגת עם הרבה חברים שמבינים לליבי ומשנים קידומת במהלך חודש דצמבר. בדרך כלל החברים שחוגגים יחד הם אלה שחוו איתך רגעים משמעותיים במהלך השירות הצבאי. כולנו בוגרי קורס מש"קיות חינוך, קציני חינוך בדם, שכבר שנים רבות עוזרים האחד לשני לעבור בשלום את החודש הזה. אז נכון ש'צרת רבים נחמת טיפשים' אבל עם טיפשים כאלה אין לי בעיה לחגוג עוד עשרות ימי הולדת.

14 ימים לסוף דצמבר, ההרהורים יתחלפו עוד מעט במעשים, כי ברוח התקופה כבר אמרו לפני:

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

לעמק הלכנו ההרה עלינו

מעינות האורות הגנוזים גילינו

נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור.

ועם המחשבות של החודש הזה, הסלע נחצב עד תום! קבלת הפנים לאור החלה.

האות א' הנשית הזו, מסתובבת השבוע בכותרות. אף אחד לא מצליח להדיר אותה ממהדורות החדשות. כזאת שובבה, היא הכניסה השבוע נשיא שאנס ונתבע על ידי אישה לכלא. באותו שבוע ממש מתנצל הרמטכ"ל על בדיחה תמימה על חיילות תמימות ביחידה תמימה אי שם בתרגיל תמים בצפון. בין לבין יש הפגנות בירושלים על הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל. משם ברחה הא' ובמקום להאדיר נשים, הדירה את הנשים מהסביבה.

אותה א' הבינה שמדובר בסוגיה שגורמת להרבה אנשים לזוז באי נוחות בכסאות מרופדים ולכן בחרה להפוך לאצבע מאשימה ולהתחיל לדבר (בכאב) על המשמעות הקשה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי. חברו אליה עיתונאים, שרות, ומעסיקים שהסבירו בדיבורים ומלאכת מילים שהם אוהבים נשים, אהבה רבה, ומעריכים נשים, והוציאו את דבריהם מהקשרם, והם באמת ובתמים חושבים שהדרת נשים מהמרחב הציבורי הינו מעשה אלימות (איזה קטע גם פה יש א').

אל כל אלה מצטרפים ארגוני הנשים ושאר אירגוני "המגינים והמגוננים" ומסבירים למה אסור להדיר נשים מהמרחב הציבורי. ויש עיתונאים רציניים באמת שאפילו נותנים להם במה.

יש עוד כמה מילים שמתחילות בא'- אי שפיות, איוולת. הלו! מישהו פה איבד את הראש!

במדינת ישראל בואך 2012 מיטב בנינו, צוערי בה"ד 1 יוצאים בהפגנתיות למשמע קול אשה, למעלה מ-1000 נשים מסתובבות באופן קבוע רעולות מכף רגל ועד ראש כאילו נחתו מטהרן הבוקר, בירושלים אין נשים בשלטי חוצות (ובפרסומת ליריד אקססוריז יש דב צעצוע במקום אשה!!!!! – ברור, הוא בטח קונה במאות שקלים עגילים ונעלים!)

לא, אני לא בעד שריפת חזיות, לא בעד הפגנות אלימות, לא בעד פמיניסטיות זועמות עם שיער קצוץ, רק בעד שפיות. כי בקיצוניות בין בר רפאלי בגודל עוג מלך הבשן על מגדל שלם באיילון לבין הדובי הירושלמי שמוכר אקססוריז חיות 99% מהנשים במדינת ישראל. הן מפרנסות משפחות, מגדלות ילדים, יוצרות, כותבות, ממציאות, מבשלות, מנקות, מסדרות, אוהבות, שונאות, קונות, אוכלות, מחייכות, חיות. חיות את החיים בדיוק כמו בני המין השני, אותו לא מדירים או מאדירים. אנחנו במאה העשרים ואחת, תמה תקופת המערות.

לפני שמדירים נשים מהמרחב הציבורי, צריך לזכור שאין מרחב ציבורי בלי נשים. יש מרחב עצוב וקר ומחוסר אש, הוא מזכיר במקצת את האגף התורני בכלא מעשיהו, שם יש איזה אחד שכבר הבין שה-א' הזו יכולה להיות מסוכנת כשפוגעים בה.

יש הרפתקאות שמתחילות בצחוק. שתי חברות טובות יושבות בסלון בארוחת ערב, מגלגלות (בצחוק) איזה רעיון (מצחיק) לנסוע (בשביל הצחוק) להשתטח על קברי צדיקים. הרעיון מלווה בהמון חיוכים ושלל סיפורים על חברה אחרת רחוקה שהלכה לבקר את רבי יהונתן בן עוזיאל והתחתנה אחרי שנה (לא עם הרבי כמובן). בסלון, זה נשמע מצחיק לאללה, בעיקר כשהשיחה מלווה בביס פסטה טריה וביס בשר משובח. שיחת סלון שכזאת.

חלפו שבועיים, תשע בבוקר, בלי שום צחוק אני וחברת הנפש שלי על הרכב, היעד: עמוקה. בלי שום צחוק ועם יהודית רביץ ברקע נוסעות להשתטח. הנפשות הפועלות, אקדמאיות, יש להן הכל בחיים, לא מאמינות גדולות בכל סיפורי הגבורה של רבי טרפון וחבריו הצפוניים, מבקרות קבוע בשבתות בים, עוזבות הכל, ביום שישי בואך שבת (זמן גאולה) ונוסעות 300 קילומטרים לביקור אצל רבי יהונתן בן עוזיאל (כן,כן, זה ההוא שאחראי על שידוכים וכאלה).

משהו בנסיעה הפך את הצחוק לשיחה די עמוקה מלווה בנדידת ציפורים (אולי גם הן בדרך לעמוקה) על אמונה ומסורת. מילים על המשמעות של ההורים בחיינו, והכרה גדולה בעובדה שלפעמים בצחוק הזה יש הרבה מאד אמת שמסמלת תקווה המשותפת לכל בני האדם לקרבה. עידן רייכל מחליף את יהודית רביץ ונושאי השיחה מתחלפים בין פליאה מהנוף המדהים שיש לארץ הקטנטונת הזו להציע לבין שיח גורמה על המסעדה שתבוא אחרי המפגש עם רבינו.

אני לא יודעת אם נעשתה לנו קפיצת הדרך בשל הקארמה הדתית שליוותה את האירוע או שאולי היו אלה הכבישים הפנויים של שישי בבוקר אבל תוך שעתיים כבר שמענו צהלולים בקולי קולות מקברו של הרבי. חניה רחבה מלאה ברכבי חברה קטנים של רווקות ורווקי ישראל קיבלה את פנינו ואנחנו שעטנו אל עבר קולות "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך" ועלינו אל הקבר. שם, תעשיית המזכרות רוקנה את כיסינו וקיבלנו לידינו שלל פתקי תפילה וקמעות.

הטקס המאגי כולל הקפות של גג המבנה שבע פעמים מלווה בקריאת מזמור לדוד הדלקת נרות והשארת צעיף או חפץ על הגג (מעניין אם זה לקוח מהמקורות ובת שבע היתה ההשראה לסיפור).

בין לבין יש איזו דודה ממוצא דרום צרפתי שמשחררת אזעקת קולולולולו שמרעידה את הרבי, הקבר וכל הנמצאים במתחם. נרות נלדקים, ברכות מכל הסובבים, עוד כמה מזכרות ותחושה חדשה שמציפה את הלב ומשאירה את הציניות קצת מאחור ומתחלפת בהרהורים  של בוקר בהיר וקר על המשמעות של האמונה בחיינו.

הרי פקדו את הקבר הזה לפני אלפי אנשים שנסעו או הלכו עד כאן, וכנראה שרבי יהונתן לא עוזב בקרוב ויגיעו לכאן רווקות תל אביב גם בעוד עשור או שניים. חתן כנראה לא נמצא פה (אלא אם תלמיד ישיבה מצפת בקטע) אז מה, מה הקטע?

למה, למען ה' (והפעם הביטוי במקום) אנשים מכל העולם כולל חברתי מדונה מוצאים נחמה, כוח ותקווה אצל קברי הצדיקים? ואיך קרה שבלי שום טיפת ציניות ועם כמויות של כוונה הסתובבתי היום על גג שבע פעמים בדיוק בעודי ממלמלת מילות תפילה?

אז יש כמובן את עניין המסורת. העובדה שגדלתי בבית שהמסורת היהודית תופסת בו מקום של כבוד וגורמת לניגון הזה להיות מוכר, וכשמוכר לאדם, טוב לו.

אבל יש כאן משהו מעבר למסורת וקוראים לו מעשה. הרצון והכוונה שפינתה את יום השישי שלי ושלחה אותי עד עמוקה היתה כנראה עמוקה מספיק והפכה את טקס עצמו לשולי בעיני אבל את עצם המעשה לגדול ומשמעותי.

אחרונה אבל חביבה, היתה העובדה שאת הדרך היפה הזאת עשיתי עם חברה טובה, שמלווה את חיי קצת יותר כמו אחות. חלקנו את ההומור והצחוק, את התקווה והכוונה בתפילה, את השיחות הנפלאות לאורך שעות הנסיעה ואת הארוחה המקסימה בראש פינה (נו טוב, את זה לא חלקנו, כל אחת חיסלה סטייק).

זו האמת מאחורי היום הזה, היופי בידיעה שיש אנשים אהובים שסובבים איתך ויכולים בקלילות ובשמחה להפוך רעיון מצחיק לטיול ממלא ביום שישי.

בדרך חזרה עברנו באחד המקדשים של הדור המודרני, NIKE OUTLET בזיכרון יעקוב. הברון והמורשת נשארו מאחור ופינו את מקומם למגפיים חדשות וטייץ מקסים לריצה. ככה זה אצלנו, הדור החילוני והמודרני מחליף מקדשי תפילה במקדשי קנייה. ואני שואלת- איפה שמשון הגיבור כשצריך אותו?

יש שבתות כאלה, מהסוג שמתחיל ביום חמישי בערב ועתיד להסתיים רק במוצאי שבת מאוחר בלילה. שבתות מרוכזות באנשים אהובים, באוכל טעים, במפגשים מעניינים. שבתות שמתחילות בהדלקת נרות (בשביל המסורת) ומסתיימות בקינוח מפנק במיוחד (שמצדיק את אלה שהופכים את  האוכל לדת). השבתות האלה, מציפות בתחושה של בית את הלב והן מתקיימות בדרך כלל בבית של אמא ואבא.

קבלת השבת הירושלמית שלי התחילה בין הסירים של אמא ביום חמישי בערב. כשהאדים על חלונות המטבח (לא, ההורים לא גרים באלסקה, רק על ההר הכי גבוה בירושלים), הרדיו בוליום גבוה וההתרחשות בשיאה. זה אמנם הבית של ההורים והוא אמור להיות שקט ורגוע אבל לך תספר את זה לטלויזיה, לרדיו ולכלב שמתחרים מי צועק יותר חזק.

הכלב ניצח, אני אחרי שלוש כוסות תה עם דבש (וריב קל עם אמא שלי בנושא הערך הקלורי של דבש שמבחינתה שווה לפריכית אורז ומבחינתי הרס את שבוע האימונים שלי בעיר החטאים), אחרי השלמה של כל ענייני דיומא עם אבא, ורגע לפני ענייני דשבתא עברתי לענייני  דה שמיכה והשלמתי את שעות השינה לשבוע הקרוב. ויהי ערב ויהי בוקר, יום חמישי.

היום השישי, הוגדר בכל העולם כ'יום ללא קניות', רק שהפרסומת הזו לא הגיעה אלי בזמן. יום השישי ויכולו השמיים והארץ וכל מי שבאזור, וילכו לקניון, ויקנו רדיאטור בשביל החורף, מחשב לאמא ואבא בשביל עשרת הדיברות, קוסמטיקה בשביל התחושה וביגוד בסיסי בשביל האווירה. יום שישי בהתרוצצות בלתי נגמרת אחרי חפצים שהופכים את החיים לקלים יותר.

ואחרי ההתרוצצות מגיע שקט. שקט שיש רק בירושלים וזר (מוכשר ככל שיהיה) לא יבין זאת. לא יבין את הדממה שנוחתת בירושלים כאילו מתחיל מבצע של השייטת בשעה 16:00.  השקט הזה עוצר את הזמן, משאיר מאחור את כל החול ומכניס פנימה אווירה רגועה ושקטה, שונה ומיוחדת עבור החילונים והדתיים כאחד (וזה קשה להכניס את השניים האלה לאותו משפט ועוד בלי ציניות…)

הגיעה ארוחת הערב שהיתה שווה שבוע של התרוצצות בלתי נגמרת בתל אביב. עם או בלי ערכים קלוריים, כל המסעדות שפקדתי השבוע בעיר הגדולה התגמדו אל מול התבשילים של אמא. כי בניגוד לחדשה (והמוצלחת) של חיים כהן או למקדשים המודרניים בדמות רוטילד קיטשן, סושיאל קלאב ואפילו מחנה יהודה הירושלמית יש משהו בארוחת שבת ביתית שהופכת את האוכל לטעים יותר. כנראה שלא מדובר באוכל, אלא בחוויה כוללת שיש בה אנשים שאוהבים אחד את השני ואמא שמעבירה אהבה בקעריות מרק בצל מהביל וסלמון פריך וורדרד (תתפלאו השורשים ממרוקו ולא מנורבגיה). את המתכונים אני לא באמת יודעת, אבל הבנתי השבת מה המתכון לארוחה מוצלחת והוא כלל לא לקשור לחומרי הגלם טריים ככל שיהיו שנמצאו על ידי אבא ביום חמישי בשוק.

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שבת. לא כל כך וינפש, קצת יותר ויפגש. עם החבר'ה הטובים באמת. החברים ששומרים על הגחלת בעיר הקפואה ירושלים. אלה שמפשירים את הקור של אוויר ההרים ומחממים את הלב. אנשים עם תובנות גדולות ועיניים אנושיות כל כך שמזכירים לי כל פעם מחדש כמה עומק יש בעיר הזו וכמה נשים מדהימות גדלות בה (למרות הרעש שמגיע לעיתוני תל אביב על העלמת הנשים מהמרחב הציבורי בעיר- אני מכירה כמה כאלה, והן יכולות להזיז הרים והכל בחן וחיוך גם כשהסביבה אינה פאן פאן פאן).

הנוף הירושלמי תורם כמובן לאווירה בבוקר בהיר וקר במעלה קרטר שבמוזיאון ישראל או בעין כרם על קפה של אחר הצהריים. האנשים הכל כך אמיתיים האלה הם שהופכים את ירושלים למה שהיא, עיר של אבנים ואנשים, לפי הסדר הזה ובלי זכות קיום של האחד ללא השני.

השבת הזו הזכירה לי למה אני אוהבת את ירושלים, ומה יש בה שאין באף מקום אחר בעולם. מעבר לכותל, להר הבית, למוזיאון ישראל, לאוניברסיטה העברית, לשוק מחנה יהודה ולעוד רשימה ארוכה של מבנים ומוסדות שכבודם במקומם מונח (והוא יציב וחזק ואיתן) יש בעיר הזו ירושלמים. וירושלמים הם עם. עם יקר, שאני שמחה להיות חלק ממנו גם בניכר התל אביבי. העם הזה פועל בצניעות, לא מזלזל במקורות שלו, הוא הולך עם 3000 שנה על הגב, בכל זאת, זה משא די כבד.

אין לו נמל או חוף לברוח אליו, יש לו חומות, מצודות, מגדלים- איך מצפים שהאנשים שיוצאים מכאן יהיו קלילים? יש פה את גיא בן הינום, עמק המצלבה, עמק רפאים- קל ? לא יכול להיות קל בעיר הזאת (וזה עוד לפני שהכנסתי את האנשים לתמונה, נוסעים ברכבת הקלה כמובן).

יהודה עמיחי (האיש וירושלים) כתב פעם שיר מקסים על תיירים בעיר. הוא מתאר איך קבוצה של תיירים עומדת עם המדריך ליד מצודת דוד, והמדריך מציין איש שהולך עם סלים לביתו כדי להצביע על קשת מהתקופה הרומית. הגאולה תגיע (כך לפי עמיחי) כשהסדר יתהפך והמדריך יציין את הקשת הרומית כדי להצביע על הירושלמי שקנה פירות וירקות והוא בדרך הביתה….

שבת בירושלים, שבת של בית. שבת שלום.

ובשם 'כל האומר דבר בשם אומרו' הגאולה כבר בדרך… (לאמיצים בלבד כמובן)

תיירים / יהודה עמיחי

בקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים

הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך

ושימשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם

הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית.

קצת ימינה מראשו". "אבל הוא זז, הוא זז!" אמרתי בלבי:

הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת

מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה

ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

ההוא שסיקר את ההוא אמר להוא שהוא ממש מתנגד לפרסום ההוא שפורסם בעיתון ההוא.

העולם המודרני מייצר מילים בכמויות שיא. אתרים, בלוגים, עיתונים ופוסטים מציפים את הקורא והשומע בתוכן מהרגע בו הוא פותח את עיניו ושומע את תוכנית הבוקר ועד פסוקו של יום. מילים על מילים, ברברת של מסרים. אמיתות ושקרים. כל אחד מעביר את האמת שלו, כל היסטוריה מספרת את הסיפור של הכותב ("  HISTORY IS HIS STORY") , כל אחד ונקודת מבטו, ערכיו, אמונותיו.

הלו! אמת אחת יש רק במדינה של רובוטים. בשאר העולם יש כמה נקודות מבט שמרכיבות תמונה די אפורה ולא משנה סדורה בשחור ולבן.

אמת יש בחוקי הטבע, עליהם יכולים לדבר כל בני האדם באותה צורה. מחר בבוקר כנראה תזרח השמש (אם או בלי אישור חוק ההשתקה, או כמו שהיטיב לתאר חנוך לוין הרבה לפני: " אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק, אדם שר שירים כי הים הוא עמוק, אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים, מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק").

אמת ושקר יכולים לתאר את כוח המשיכה, ולא משנה כמה עיתונאים מוכשרים ככל שיהיו ינסו לכתוב עליו אמיתות או שקרים תפוח שייזרק ממרפסת ייפול על הארץ.  אמת ושקר שונים במהותם מטוב או רע (על הגבול ביניהם נע חוק ההשתקה). עיסוק בלשון הרע מנסה לתת צידוק "טוב" או "רע" למעשים אובייקטיביים. זה כוחן של מילים, ברברת חריצת הגורלות שלא קשורה כלל לאמיתות ושקרים אלא רק לתפיסת עולם ותרבות. פושע במקום אחד יכול להיות גיבור על במקום אחר.

לפני כמה שנים, כירושלמית מלידה עברתי בשכונת מאה שערים. האמת האובייקטיבית הפכה אותי ליום אחד לנערה בחצאית ארוכה וחולצה עם שרוולים ארוכים יום קיץ מהביל. על אחד מלוחות המודעות ראיתי פשקוויל מאיר עיניים שהצהיר בבירור: "לשון הרע דבר נורא- דבר רק דברי תורה". היופי בעולם החרדי הוא סדר הפעולות הברור- מגדירים לאדם מה לא אך במשפט ההמשך מציינים מה כן.

בעולם החילוני מנסים להגדיר מה לא ובמילים אחרות "לשון הרע דבר נורא" אך לא קובעים ולו כלל אחד לשמירה על "הלשון הטובה". איך יכול עיתונאי "לדווח אמת ולהיזהר" במדינה בה האמת משתנה על בסיס יומי איך יכול כתב לחשוף, לשאול,לנשוך, לשמור על הדמוקרטיה כשפחד המאכלת עומד מעליו (והפעם בדמות מאות אלפי שקלים).

בעידן בו כל אחד יכול להגיד כל דבר, ובלוגר רציני או יחצ"ן בפייסבוק מחזיקים תפוצה של מקומון אין מקום לחוק שכזה (זה בערך כמו להגיד למארק צוקרברג "לא מתאים לנו האתר הזה שהעלת"), במקום זאת צריך לאפשר לכל הצדדים בסיפור להגיב, עורכים ובעלי מדיה צריכים לנקוט במשנה זהירות, קורסים לכתבים ואנשי תוכן צריכים לעבור שדרוג משמעותי ולדון בחומרה בנושא שיקול הדעת המוטל על הכותב.

סתימת פיות ויצירת פחד והרתעה בתחום הברברת אינו הפתרון, כדי שמילים לא יאבדו מכוחן וכתבים ימשיכו לתת מעצמם לכתיבה ולא לכתוב רק מילים אובייקטיביות (כן, לא, שחור, לבן) חייבים לתת יד ביד 'סמכות ואחריות' לכותב, מקום לתגובה לכל הנוגעים בדבר המוזכרים לחיוב או לשמצה ולצאת מנקודת ההנחה שהעיסוק במילים לא יהיה לעולם עיסוק אובייקטיבי, אלא אם נחליט להיות סרט תיעודי של נשיונל ג'יאוגרפיק. ששש.. האריות בדרך…

אין מצב שאני יוצאת בגשם הזה מהאוטו, אני אחכה שירגע. אין מצב שאני מחכה בגשם הזה באוטו עוד עשר דקות. איזה יופי שיורד גשם, מה נסגר עם הגשם הזה למען ה'. הכי כיף שבא החורף. שוקו במיטה, התכרבלות בפוך, ריקודים בגשם, אוכל של חורף, מרק של אמא. הגשם לא מפסיק לרדת כבר יומיים רצוף, על החלון נשמעות הטיפות כמו סימפוניה שמעוררת מחשבות טובות של חורף. יש להן חיים משהלן למחשבות, דיסוננס של אהבה- שנאה לעונה היחודית הזו.

המחשבות האלה נורא קלישאתיות בהתחלה, יש את המחשבה הראשונה בנושא המים והכינרת. שמונעת חצי מחינוך שהתחיל בבית הספר עם השיר 'חבל על כל טיפה' ונגמר באישה עם אפידרמיס מתקלף בפרסומת של 'ישראל מתייבשת'. והמחשבה הזו הופכת את הגשם לאורח מבורך למרות שאני גרה בתל אביב ואין שום קשר בין מפלס הכנרת להצפה ברחובות פלורנטין פינת הרצל (פרט לזה שהרצל קשור למדינת ישראל, שחששה עוד בחזונו למצב הכנרת).

המחשבות האלה חולפות אחרי כמה ימי מבול שמשאירים אותי רטובה כמו חתולה, מקללת את העיריה על זה שהניקוז בעיר דומה בערך למצב התחזוקה בכפרים של תאילנד בשעת מבול, ומוסיפה ברכות כלליות לכל מכונית שעוברת ומזכירה לי מאיפה משפריץ הקלאצ'.

וכמו שנשטפות ההצפות, גם המחשבות מפנות את מקומן למחשבות חורף מהבילות שכוללות כפפות, צעיפים, מרק בטטה, שוקו חם, פוך, חבר חתיך, אח מחממת, גולדן רטריבר בסלון, בית, שלושה ילדים, משפחה – וואו, נהיה פה חם בחורף הזה…

מחשבות החורף האלה מביאות איתם משב רוח מהורהר שמזכיר את הדברים החשובים באמת של החיים (אותם דברים שכשיש שמש וחם שוכחים מקיומם). בימים כאלה של גשם המחשבה הראשונה שלי היא כמה טוב שיש לי בית חם, עשר זוגות מגפיים לבחור ביניהן וגרדרובה של מעילים בכל צבעי הקשת. החורף מכניס אותי לפרופורציה שמזכירה שיש לי את כל התנאים שבעולם כדי להיות מאושרת.

ההרהורים האלה מתגברים עם איתני הטבע. ברד מכניס למחשבות עמוקות עוד יותר ושלג זו התעלות המחשבה האנושית בעיני. לקום בבוקר ולהביט על ירושלים בשמלת הכלולות (עוד לפני שמכוניות מלכלכות את הכבישים) היא התמונה היפה והשלווה ביותר שנשקפת מחלון הבית הירושלמי שלי והופכת את החורף לחגיגה מלכותית אמיתית.

חורף, היא עונה קשה וקיצונית. היא יוצרת אבחנה ברורה בין מי שיש לו ומי שאין לו. חורף קשה לשרוד. חורף מהנה רק כשיש תנאים לעבור את החורף בשלום. לא סתם מלחמות לא קורות בחורף, גם מחאות לא. משהו בבני האדם נכנס לתרדמת ונותן לאיתני הטבע לומר את דברם. והם לא מפסיקים לדבר, חוסמים את איילון, מציפים קניון במודיעין ושוטפים הומלסים בדרום תל אביב מהרחובות בחיפוש מחסה.

חורף מראה בלי מסכות את מצבו של אדם ומצבה של חברה, חורף מכריח להתמודד עם הטוב והרע. קל לכתוב מחשבות של חורף, קשה להתעמת איתן. יש בהן קור ועוצמה שמזכירה לאדם את המקום שלו בעולם, והמקום שלנו אפסי וקטן (גם אם אנחנו נוסעים במרצדס ומחכים ל-4s  שעתיד להגיע בשיא החורף לישראל). ועם זאת, החורף הזה מזכיר כמה מעט צריך אדם בשביל באמת להיות מאושר.

בין נורה ג'ונס לספר טוב, חורף מנקה את הנשמה, מנקה את הרחובות ומפנה מקום להתחלות חדשות. ההתחלות החדשות שלי כוללות באופן די קבוע מגפיים, תיקים, מעילים שמשלימים את האווירה החורפית ומעצימים את תחושת החורף. כשמקלפים את השכבות, יש משהו ביתי מאד בחורף שגורם להעריך את המכלול שנקרא 'סל תנאים למעבר החורף בשלום' והוא כולל חברים טובים, משפחה אוהבת, בית חם, רדיאטור, ספר טוב, כוס שוקו (נוטלה אם כבר מדברים), פיג'מה מחממת ונעלי בית מפנקות.

היופי בחורף הוא שבישראל לפחות יודעים שיש לו טווח תאריכים מוגדר שנמשך לא יותר מארבעה חודשים. שרים שירים לגשם, יש יורה ומטר ומלקוש- כנראה שהגדולה של החורף והערגה שיש לכולם סביבו היא העובדה שבישראל כמעט ואין חורף… היא שהופכת את החורף לאהוב ורומנטי ומבדלת אותנו מחברינו בתפוצות, שחורף אצלם מתחיל כשמד הטמפרטורות מראה מינוס עשר ומפלסות השלג הן מחזה שכיח ולא איטם טלויזיוני מלווה בדני רופ מחייך פעם בשנה (בחסות עירית ירושלים כמובן)!

הוא מחשב ואני שוב פיספסתי את הפניה. רחוקה מהיעד רק קילומטר וחצי אבל רחוקה שנות אור מלהבין את הכבישים בתל אביב. היום החלטתי שכשאתמצא בעיר הזו בלי GPS אשנה את כתובת המגורים ואהפוך להיות תושבת תל אביב.

מכשיר הפלא הזה גורם לך להגיע לכל מקום אבל אין לך שמץ של מושג איפה אתה. ולמען האמת יש לי אוריינטציה טובה מאד במרחב (או אולי במרחב העיר ירושלים וההרים שסביב לה). תל אביב זרה לי עדיין ולכן לכל נסיעה אני מצרפת קול גברי מרגיע שמסמן לי איפה לפנות, באיזה מחלף לעלות וכמה מטרים אני מהיעד (כאילו שאני רצה מרתון- את מי לעזאזל זה מעניין?)

מכשיר הפלא הזה עשה לזיכרון הויזואלי שלנו את מה שעשה זיכרון הפלאפון לעובדה שבשביל לדעת מה המספר של אמא שלי אני צריכה לדפדף בזיכרון. רק שכאן זה בליווי קולי והכוונה אישית. אין כבר צורך בזיכרון האנושי כשיש טרה של זיכרון על כל איפון איפד וחבריהם. כמות המקום שהתפנתה מהזיכרון הרלוונטי שלנו מכילה כיום המון פרטי זיכרון קטנים ולא חשובים כמו מאות סטטוסים שמתעדכנים ביום ונדחפים לנו בפיד הישר למוח (מספר הטלפון של אמא שלי מול לייק לזנגה זנגה…. המממ…)

בעוד עשרים מטרים פני שמאלה, פני שמאלה, פני ש… שיט, הלכה הפניה, המרחק מהיעד הוכפל ואין סוללה למכשיר. מסך שחור יורד על העיר תל אביב. פתאום כשפותחים חלון לשאול נהג זה נעשה בהתנצלות, וכמות הנהגים שיודעים באמת להסביר מסלול בלי שהWAZE מחובר הינה אפסית.

רוטשילד פינת הרצל, מכשיר הפלא לא קיבל אות משמיים על אין כניסה (אני ידעתי את זה בלעדיו). בניגוד אליו, אחרי פעם אחת שהגעתי (בטעות) לקלנדיה ופעם נוספת שכביש שש עלה לי כמו נסיעה לאילת הבנתי שאין אמונה בגויים (בטח לא כאלה שפותחו במערכת ההגנה של ארה"ב) ואני מחשבת מסלול כל פעם מחדש בבית רגע לפני היציאה לכבישים של העיר הגדולה.

דיזינגוף סנטר, שהחיינו וקיימנו- הגיענו! אני בחניון והוא, מחשב מסלול מחדש. לא בא לו סנטר, הוא מתכונן להגעה ליעד אחר לגמרי…

בשבוע הכי עמוס בעבודה, בזמן הכי לא מתאים, כשבקושי יש כוח לעצמך מגיע לבקר וירוס. זה פועל די דומה לוירוס במחשב, הוא הורס לך יום או יומיים מהחיים, משאיר ים של עבודה לימים שיבואו וגורם לך להתנצל בערך פעמיים בשעה על זה "שיש לך וירוס" (בדיוק כמו שנופל האינטרנט או וירוס תוקף את הלפטופ).

התחושה זוועתית, ספק כאב בטן, ספק כאב ראש, ספק בחילה, לא משהוא שאפשר להגדיר באופן ברור, מתובל בתחושת "אלוהים למה זה מגיע לי" ובתחושת הקלה "איזה מזל שאמא שלי באה מירושלים ויש מי שיכין לי מרק".

וירוס. כשאין לאף אחד מושג במה אתה חולה כנראה שיש לך וירוס. אז אני קמה בבוקר והולכת לרופאה תל אביבית (ויסלחו לי החברים אבל היא שונה מהרופאה הירושלמית שלי). כמובן שיש בעיה בקליטת הכרטיס במחשב (כי אני ירושלמית הרי והמחשב דוחה אותי אוטומטית). בינתיים הרופאה מנסה למצוא פתרון ומקבלת פציינטית אחרת (אחת עם בריחת סידן)… בדרך הרופאה מספרת לפציינטית שהיא מאד חולה וזו ממליצה לה לשכב על החול בים. אם לא היה לי וירוס הייתי בטוחה סובלת מבעיות שמיעה אבל יש לי וירוס אז כנראה שהסיטואציה באמת התרחשה הבוקר.

וירוס זו מחלה לא מוגרדת. ידידתי ויקיפדיה מספרת שוירוס ('נגיף' בשפה של אליעזר בן יהודה) הוא "טפיל מוחלט" (אני מסכימה בהחלט) "חסר פעילות חיה מחוץ לגוף המאכסן" (משמע בלעדי הוא חצי בן אדם, בלעדי הוא בעצם כלום! ). ועדיין, בלי הגדרה ברורה שאפשר להבין ממנה מה אמורים להרגיש או כמה זמן לוקח עד שהוא חוזר להיות חסר פעילות חיה, יש לי וירוס.

וכמו שטכנאי מחשבים מטפל בוירוס כך מטפלת בי הרופאה הבוקר: "יש לך וירוס, לכולם יש וירוס עכשיו", משביתה אותי ליומיים SICK בבית וגוזרת עלי תזונה של ילד בן שלושה חודשים מחוסר שיניים וחוש טעם: "אין מוצרי חלב, אין ירקות, אין פירות, אין מיצים, יש מרק טחון, תה לימון ופירה" ואני אומרת, כבר עדיף להיות מחשב כשיש לך וירוס!

טכנאית המחשב האמיתית היא אמא, שמטפלת בכל מה שלא קשור לוירוס אלא קשור ל"גוף המאכסן", דואגת להפוך את המלצת התזונה של הרופאה למרק טעים , מביאה לי תה למיטה ומסדרת את הדירה.

ההגדרה שלי לנגיף היקר שבא לביקור בערך אחת לשנה הינה:

מחלה חד / דו שנתית בת יום או יומיים שמזכירה לך כמה טוב שאתה בריא ביום יום ומחזקת את הקשרים עם האנשים היקרים לך באמת.

כמו שאחרי וירוס במחשב מבינים את חוסר היכולת שלנו לתפקד בלא המקלדת והמסך כך גם כאן, העיקר הבריאות!