בריאליטי של חיינו, סוגרים עכשיו כבישים לקראת הפגנת המליון. הכל יחסי כאמור, אם איזו מהפכנית סינית היתה מחליטה על הפגנה והיו מגיעים רק מליון איש כנראה היא היתה מתבאסת.. אבל כאן, במדינת ישראל, אם למעלה מ10% מהאוכלוסיה תגיע לכיכר המדינה (או כיכר הסוס) אנחנו את שלנו עשינו..
אז על מה מוחים ? אני לא יודעת. באמת שלא. עדיין לא החלטתי למה אני יוצאת עוד שעתיים מהבית, ובמקום ללכת לישון, צועדת בראש מורם לכיכר המדינה. בהתחלה חשבתי ללכת "בשביל להזדהות" עם מחוסרי הדיור, אחר כך רציתי לתמוך בסטודנטים (שהרי לא מזמן גם אני הייתי שם), מצד שלישי גם השוטרים צריכים תמיכה ונשות השוטרים בכלל עשו לי את זה. הציבור היחיד שעדיין לא הצלחתי להתחבר למחאה שלו הוא מחאת ההורים על "יוקר החיתולים", אבל זה לא באשמתם – זו אשמתי…. בינתיים….
אז על מה מוחים? איך קרה שבמדינת ישראל 2011 אנשים מוכנים לוותר על הריאליטי הטלויזיוני ולצאת לעצב את המציאות של חייהם? או יותר נכון מה לא קרה? מה שלא קרה עד עכשיו הוא שלציבור החילוני בישראל אף פעם לא היתה קהילה של ממש. כולנו היינו עסוקים כל כך בלהיות אינדיווידואליסטים ששכחנו קצת את הכוח של ה'ביחד'. כל אחד היה עסוק בחלקת האלוהים הקטנה שלו ששכחנו שלשנות באמת אפשר רק ביחד.
שכחנו שיש כוח ללכידות, ואחידות (לימדו אותנו את זה בצבא, אבל זה נשכח איפשהוא בין הטיול לדרום אמריקה להזיות בהודו) . שכחנו ערכים שהיו פעם לחברה החילונית במדינת ישראל (רעות, ערבות הדדית). אבל משהו, משהו גרם פתאום להיזכר. להבין שביחד אפשר גם אחרת. חלק מהציבור זכר, הציבור החרדי בישראל יודע היטב שכוחו הוא הביחד שלו. שכשאחד נופל כולם שם כדי לעזור וכשרוצים להשיג משהו יוצאים, אלפים ורבבות לרחובות (הם הלכו עד הסוף עם הקטע של האחידות ואפילו יש להם מדים ..)
קרה משהו בחודשיים האחרונים, משהו שהתבשל הרבה לפני וכנראה ישפיע קצת אחרי. כמו לכל מאבק, גם למאבק הזה יש 2 חלקים – ההמון ברחובות והפרקטיקה שנחקקת בדלתיים סגורות. והפרקטיקה מטבעה קצת יותר איטית והרבה יותר בירוקרטית. השינוי האמיתי במדינת ישראל יגיע עוד שנה, או שנתיים (תלוי בבחירות, ביאיר לפיד, בהצבעה אל מדינה פלסטינאית – מחק את המיותר)
אבל עכשיו יש חלון הזדמנויות שקורא לתושבים לזעוק את זעקתם. וכל אחד יכול לזעוק, מאיפה שכואב לו, בלי סיבה אמיתית או עם סיבה מוצדקת מאד – זה הכוח של הפגנת המליון. העובדה שיש מקום בעולם, בו כל יהודי (וגם לא) יכול לעמוד בכיכר (המדינה- לא סתם) ולזעוק. יש משטרה שתשמור על הסדר, יש אמנים מובחרים שינעימו את הזמן, יש דורות של אנשים- מייסדי המדינה, הורים וילדים, חיילים וסטודטים שאכפת להם. מקום אחד במזרח התיכון בו לא מדכאים הפגנות, ולא מפנים מפגינים ביריות. זה הבית שלנו.
כן ב' זה בית ומ' מדינת ישראל.
לא חשוב כמה אנשים באמת יגיעו הערב, העיקר שיהיה מסוק של ערוץ 2 שיצלם את כיכר המדינה מלאה עד אפס מקום בריאליטי של החיים.
אז עזבו תירוצים, והאשמות, ויו טיובים על טייקונים או על מרגול. בואו לרחוב מכל סיבה שהיא. מי בשביל לעשות ג'וגינג, מי בשביל להכיר אנשים חדשים ומי בשביל לזעוק "העם רוצה צדק חברתי" – זה הכוח של ההפגנה הזו. ומחובתינו, לכבות עכשיו את הריאליטי בפלאזמה הביתית ולעוף…. לעוף בגאווה גדולה על המיליון!
זה קורה לכולם 
