הרי את עומדת נרגשת בעוד חתונה כשהיא מקודשת לו. הרי את מתלבטת בין סושי לטורטייה בקבלת הפנים. הרי את מעדיפה קאווה מהבר יותר מאת היין הלבן שמגישים בדרך כלל. הרי את כבר מכירה את השיר שעומדים להשמיע בכניסה לחופה, הרי גם את תרוצי עוד רגע כשהכוס תישבר אל עבר החתן והכלה למצעד הנשיקות ההמוני. הרי את חושבת שזה ממש מגוחך לשתות מהיין שחצי עולם שתה ממנו ולקבל ברכה מהכלה, הרי את עוד רגע הולכת לעשות את שניהם.

הרי את (כמו כל עם ישראל) חושבת שזה מוגזם להזמין 500 איש לחתונה, הרי ברור לכל הנוכחים שזה בור כלכלי, הרי ברור להם שאי אפשר אחרת (לפחות עד שמישהו יהיה מספיק אמיץ לומר "הרי המלך הוא עירום"). ובכל זאת הרי את, וגם הם, פותחים את עונת החתונות. מזל טוב!

הרי למפריחי היונים צריכה להיות פרנסה, הרי לאנשים ובלוני ההליום מגיע לסגור את החודש והרי אם לא עכשיו מתי ימכרו אנשי כפר גלעדי משקפים סגולות זרחניות ושרשרת מנצנצים??? (שהרי גם מהמלאי הזה מסין חייבים להיפטר מתישהו). הרי מישהו צריך לתת פרנסה למפיקים ומעצבי מרכזי שולחן, צלמים, ועוזרי צלמים, מעצבי שמלות כלה ומקשטי רכבים. שהרי רגע לפני שאת מקודשת יש בוחן פתע בכמה רחוק את מוכנה ללכת (כי הוא מבחינתו מתחתן בסלון עם 2 עדים בטרנינג).

הרי אנחנו צריכים את הטקסים האלה כדי שנוע תנוע הארץ. שהרי יש משהו כל כך אמיתי ומחמם את הלב בטקס הזה, כשהבת דודה הקטנה בשמלה לבנה מפזרת פרחים ושני החברים הכי טובים הופכים להיות "עדים" (שזה חתיכת אחריות כשחושבים על זה). ויש איזו התרוממות רוח משפחתית שכזאת שמלווה חתונות (וגם התרוממות קול בדרך כלל מצד החמות), שעושה טוב על הלב. שהרי בסופו של דבר כולנו רוצים לחוות קצת אהבה. וזה (אחרי שהיונים והבלונים מתעופפים) כל הסיפור.

הפשטות הזו של שני אנשים שבחרו להיות יחד, מרגשת מספיק גם בלי קונפטי ובועות סבון. היא כל כך מרגשת שהפירוטכניקה ומצלמת הרחף קצת מפריעה לה לפעמים. אז נכון, גם זה פתיר. 3 כוסות וודקה קרנבריס ומחרוזת שירי 'משה פרץ – אייל גולן- עומר אדם- קובי פרץ' ואפילו הדודה הכי פולניה מתחילה לענטז. ואז מתחיל השלב עם הכיסאות והגיבור התורן שמתנדב לקבל פריצת דיסק ומעלה את החתן על הכתפיים (בשלב הזה הרי אני מתפללת לאלוהים שהיא לא תיפול מהכסא ושהגיבור לא יקרוס, ואם זה לא קטע פגאני אני לא יודעת מה כן)

וכשזה נגמר (אחרי שנשארו 4 חברים על הרחבה ואף אחד לא מוכן ללכת וההורים בוהים מהצד וכולם יחפים או עם הווינס במצב עגום) יש את "יחד לב אל לב" שזה כמו התקווה של החתונות.

והרי את חוזרת (חצי צולעת מהעקבים) לאוטו, והאוהבים רצים לספור צ'קים (כל אחד וההנאות שלו בשעת לילה מאוחרת). ובבוקר כבר יש סודוקו אורחים עם כל המספרים וטבלת אקסל מסודרת שהולכת מכאן ועד להודעה חדשה לעזור בתכנון החזרי המשכנתא החברתית שנלקחה מבלי לשים לב בערב הכי מיוחד של חייך.

ואולי, זה המקום לומר שאני בעד חתונות. הרי אני זאת שבוכה ברצף מהרגע שהחופה מתחילה ועד הסלואו הראשון. הרי ברור לי שההורים שלי לא יתנו לי לא להיות חלק מהסטטיסטיקה, ועדיין, דרוש קול שפוי שיזכיר שחתונה היא רק נקודת פתיחה. חתונה היא סמל, המהות מתגלה ביום יום שאחרי הצהלולים של הדודה. חתונה היא קו הזינוק למרוץ גדול יותר תחת הטייטל אהבה לנצח (ובפועל, ילדים, משכנתא, מטפלת, עבודה, לימודים, ילדים, משכנתא, חו"ל, משפחה לנצח גם). והרי אני לא מעוניינת להשבית שמחה, חלילה, אני רק חושבת ש"חתן וכלה" הם כינויים שתקפים ליום אחד והרי "בעל ואישה" הולכים על כל הקופה לכל החיים (עם ובלי זיקוקים ברגע שבירת הכוס). שיהיה במזל!

יש איזה משהו בשבוע הזה, שתמיד ממלא אותי בכוח. לא ברור לי אם זה הקיץ שהגיע עם השמש ששוקעת מאוחר, והים שהופך מקום בילוי מועדף, או אולי הסיום של רצף החגים פסח, עצמאות, ל"ג ושבועות שמוציא חגיגיות ושמחה מהבוידעם שנקרא שגרה. כך או אחרת, חג שבועות מביא איתו איזה רוח אופטימית כשהכל בלבן והטבע במרכז העניינים (ולאלה שתוהים על איזה אופטימיות היא מדברת כשהמע"מ עלה ל- 18%, סבלנות).

אז מה כל הסיפור עם החג הזה? נשים בעיקר וגם איזה תיקון לילי. אבל בעיקר נשים.

פרק הפתיחה כולל את מחלון וכיליון (מי אמר ספויילר ולא קיבל) שמתחתנים עם רות וערפה (מואביות רחמנא לצלן). עוברות 10 שנים ולא רק שלא נולדים ילדים לזוגות (רחמנא לצלן 2), מחלון וכיליון מתים (דא… מי יכול לחיות עם שמות כאלה?). בחיים נשארות שלוש נשים רות, ערפה והחמות נעמי. ההתחלה לא מבשרת טובות. נעמי (חמות לא טיפוסית כלל) רוצה לשחרר אותן לנפשן, ערפה מפנה עורף והולכת (היא כנראה הקול השפוי בעלילה) אבל רות מחליטה להישאר עם נעמי ולחזור לארץ יהודה. במסגרת פיץ' השכנוע שלה היא מסבירה לה שלא נפרדים כל כך מהר וכנראה טובות השתיים מן האחת כשמדובר בזמן רעב בארץ. (וכאן אני תוהה, ככה בשקט, איך יכלה אישה צעירה וברת דעת לקבל החלטה שכזאת? איזו בת 36 מודרנית שהיתה חייה בחו"ל עם המשפחה היתה חוזרת מרצונה ויוזמתה לגור עם חמותה בארץ???? נס גדול היה שם, כבר אמרתי?) מכאן ועד המנוחה והנחלה יש שדות ענק ומלקטות, חוקי יהדות בלתי אפשריים שהופכים אפשריים בכוח הרצון והסיפור ובועז אחד (הסבא של הבאבא של דוד המלך). ושוב יש את רות, חצי סיפור סינדרלה וחצי ניקול רידמן עם רצון ויכולת שלא מביישים פלוגת טנקים (וזה בלי שדולת הנשים בכנסת).

ולא, אין זה פוסט על העצמה נשית, אלא על עוצמה נשית. עוצמה שהתגלתה כרגיל, כשיש משבר. עוצמה שיצאה החוצה והתגלתה רק כשאחת הנשים החליטה לצאת מעצמה ולראות תמונה רחבה קצת יותר. עוצמה של תקווה ושל אמונה (ספק באלוהים וספק בעצמן – שהרי אלוהי אלוהייך וזה…). אבל יותר מהכל, קיימת כאן עוצמת המעשה. אם רות היתה מלוהקת ל'דלתות מסתובבות' ההאפי אנד של עם ישראל ומדינת ישראל (עם 18% המע"מ) כלל לא היו כאן (ויש יגידו אז אולי עדיף?)

אז זהו שלא.

מהשדות של בועז נשארו חגיגות שבועות בקיבוצים (אלה שלא הפריטו עדיין), המחולות והריקודים בכרמים ובשדות הפכו מסיבות רוויות בירה אל תוך הלילה וגם נוסף הקטע הלבן (בעיקר כדי שתנובה, מחלבות גד ושאר חברים יוכלו להעלות מחירים בלי שיצאו להפגין לנגדם ברחובות).

ויש, או לפחות כדאי שתהיה איזו רות מודרנית אחת לכל אדם. רות המודרנית שלי היתה דודה רותי ז"ל, אישה מופלאה, שהזכירה ותמיד מזכירה לי מהי עוצמה נשית אמיתית, נטולת מניירות ומלאת רגש ותבונה. היא במעשים שלה הפכה את הבלתי אפשרי לאפשרי. היא הממשיכה של סבתא אדל ז"ל, שהיתה אישה שכנגד כל הסיכויים המשיכה את הסיפור המופלא של רות ונעמי. לשתיהן יש קשר לחג הזה, דודה רותי נולדה בשבועות וסבתא אדל נפטרה בשבועות. הן סיפור החג הפרטי והמודרני שלי. בעוצמתן הן הופכות אותו לעוד יותר שמח ומלא תקווה.

ויש עוד איזה קאטש מודרני (מעבר לזה שעוגת גבינה זה 4 נקודות בשומרי משקל), יש תיקון. וזה לא רק של הדוסים, אלא של כל מי שרוצה לשאול את עצמו מה נשתנה הלילה הזה ומה עוד צריך להשתנות. זה המנוע האמיתי של העשייה, אין צורך לחכות ללכתם של מחלון וכיליון, צריך פשוט לצאת לדרך. המפתחות בפנים.

"את לא עייפה?" אני שואלת, "עייפה היא עונה, בגילי כבר קצת עייפה". ובכל זאת, יפי הבלורית והתואר כבר לא בהכרח מביטים בה בהשתאות, מוחותיהם בורחים ומקלטי מס מחזרים אחריהם לא אחת. ופתאום, להוא יש דודה מעבר לים, וההיא, רק לשנתיים 'רילוקיישן'. והיא, רגישה, היא לוקחת ללב, לא רואים עליה ביום יום, אבל מעבר לקוצים יש נשמה גדולה וגעגוע ליורדים.

"לא נמאס לך?" אני תוהה. "אולי קצת. מהטילים בדרום, ומהמורדים בסוריה. אולי קצת, מהקיצוץ בתקציב, והמיסים ומהחום, גלי החום של הגיל הזה, 30 מעלות באפריל, נו שויין. אולי גם קצת נמאס לשלם חנייה בתל אביב, ושסגרו עוד בית קפה בירושלים בשבת. אולי רק קצת, מזה שנעלמו הערכים ושכסף קונה בני אדם במקום לקנות חפצים. אולי קצת" היא מתרווחת לה על שפת החוף קצת לא בנוח, כשהשכנים במלחמה, היא, איך לומר, כמעט לא ישנה. ולמרות שבני הסביר לה 10 פעמים שהם על המשמר, והיא בעיניים, הגן הפולני שולט בה עדיין, דשנה, אך גם קטנה, ולא עוצמת עין.

וכשהיא נים ולא נים, כך לפעמים, עולים מראות של כל אותם בנים. אלה שיצאו אל הקרבות שבזכותם ילדיה מסתובבים בשקט ברחובות. והיא מתגעגעת, ומוחה דמעה, והיא נושאת תפילה "שלא ילכו עוד לצבא, שלא יצאו למלחמות, שיעסקו בלימודים ועבודה במקום בדפאו"ת" ובכל בוקר היא קמה, עם כל שנותיה, ומשאירה את העבר כי יש עתיד כאן לפניה. והיא צועדת, ודוחפת, ושולפת מרפקים והיא עושה שרירים גם מול איראנים ותיקים. והיא… בסך הכל רוצה קצת שקט ושלווה. רוצה שמישהו יחזיר לה אהבה.

אופטימית סך הכל הגברת. צברית כזאת, לא ממש מגונדרת. לא אכפת לה כל כך מה אומרים עליה, היא גונבת כתום ברמזור, היא גרה אצל ההורים וחולמת לעבור. חברים כמעט ואין לה, מקנאים בה לפעמים, ושכניה, איך לומר, לא ממש נאים. אבל היא מסתדרת, אין תלונות. לא על השכנים אולי קצת על השכנות. וכשהיא מתרגזת היא שולחת ת'שייטת, ככה בשקט כדי להזכיר מי פה שולטת.

"יש תוכניות להמשך?" אני שואלת, עיניה בורקות. "יש עוד פלאים, יש ניסים, יש הפתעות. יש המצאות, ואפליקציות, יש נטל ושיוויון, יש תקווה, ואולי אפילו יצטמצם גם הגרעון", "יש חדשנות, והמצאה, יש חוש הומור, ויש בן דוד בארצות הברית, שבכל מקרה, הבטיח לעזור". "ויש, את החופים של תל אביב, והאוויר של ירושלים ואת הקסם של מצפה רמון ועוד חצי מגרש פנוי מאושר לבנייה בגבעתיים". והיא לא מפסיקה, היא מחייכת "ויש את שמעון, שיחיה, עד מאה ועשרים לפחות. למרות פער הגילאים אנחנו עוברים יחד שנים יפות".

"אז מה הסוד שלך? מה כל הסיפור? תני איזה 'תולדות תפארת' בקיצור" והיא, מחייכת חיוך שובב ולוקחת נשימה, עוברת על הביוגרפיה שנקראת מדינה. חלק מהזמן קורנת, בחלק מזילה דמעה, לפעמים מתרגזת וביתר מתרגשת משמחה. היא כבר ראתה הכל מהכל, ריקודים ברחובות, מלחמות ושכול. היא היתה באנטבה ובכור, ככה סתם, זרקה פצצה, כשבאה לביקור. והיא נוסעת כשיש איזה משבר לחו"ל, מחלצת מצונאמי, רעידת אדמה ומבול. בסה"כ היא טובת לב ומלאה בפאשן, והיא קצת מופתעת שהפאלחה של הקיבוצים הופכת סטארט אפ ניישן. יש לה את זה היא יודעת. גם כשנשות הכותל מנסות להוציא אותה מהדעת.

"אז תכלס", אני מבקשת, "תני איזה טיפ לאריכות ימים",  "חיים" היא אומרת. "מתמקדים בחיים. מתעסקים ב'יש' ולא בחוסרים. וה"יש", כך היא אומרת, עוזר ל-65 שנים להראות קצת אחרת.

שבועיים לפני פסח מתחילים ניחוחות מתוקים ממטבחים ברחבי הארץ. דודה מרוקאית רוקחת ריבה. הסיר לגדוד, הסינר עוטף אישה עגלגלה במרבית המקרים, מלאה באהבה. ועם ריח הריבה יוצאים החוצה סיפורים קורעי לב על העלייה לישראל (למרות שבמקרה שלי היא נולדה ממש כאן), זיכרונות מארמון המלך (בו עבדו כל יוצאי קזבלנקה ושכיניהם) ומנגינות מבית אבא. חג הפסח בו יוצאים מעבדות לחירות מגיע למעמד הר סיני בסיומו – חג המימונה. לכל עדה יש את חגיה ומנהגיה, טעמי הבית האופייניים לה והלבוש, אבל העדה המרוקאית (והפעם אני חלק מהחגיגה) הגדילה לעשות ביג טיים והפכה את החג לחג לאומי (חלק מפסטיבל חגי האביב והמנגל בואכה יום העצמאות פינת ל"ג בעומר ושבועות).

מנהגי החג פשוטים: בוא רעב, צא מפוצץ, כיאה ונאה להכנסת האורחים במרוקו (או באשדוד, ירושלים או לוד). עוד ממנהגי החג, במימונה התנהג כמרוקני (אל תהסס ללבוש תרבוש, קפטן, תברך במבטא "תרבחו ותסעדו", והכי חשוב, אל תאמר לא, גם לא למופלטה החמישית משוחה בדבש וחמאה מלוא החופן).

לפי אמא שלי, המימונה היא בכלל חג האביב. במרוקו (כשהם לא היו בחצר המלך) הם היו יוצאים ביום שאחרי ערב החג לפיקניק (שהפך ברבות השנים ל"על האש" בגן סאקר). במרוקו, היה דג על השולחן (אותו הקרפיון שממשיך להגיע כל שנה עטוף בפרחים ושלל קישוטים לשולחן של הדודות המרוקאיות שלי, מביט בי בעיניו המזוגגות, מת לאחל חג שמח אבל פרח ציפורן תקוע בפיו), היו גם מטבעות בבצק (שהפרנסה תתפח, היום שינו את זה לקופות של ש"ס בסופר, תופח במהירות רבה יותר) ופולים. פולים על שום מה? חג הטבע, כבר אמרתי? בהמשך סיפורי אמא שלי מסתבר שבמרוקו המהדרים היו שופכים חלב על האורחים (מלווה בברכות מסורתיות ופיוטים כמובן). עצרתי אותה כאן.

השולחן הענק שניצב באמצע הבית מלא בסמלים, מלחש אמונות תפלות, מרובה חמסות וטעמים. חשבו פה על הכל. שיבולים ועלי תאנה, דג מלא פרחים במבט הלום קרב, וצבעוניות אין קץ של דרג'ה וצבעי מאכל, ז'בן וריבת גזר גמדי. אף אחד לא יכול להישאר מלוח, המתוק שולט פה. האורחים בשוק, יש כאן מתוקים שיכולים להספיק לשנה, ויש תמיד את ההיא עם הסוכרת שיכולה להתעלף רק מלהסתכל. ובכל משפחה מרוקאית יש איזה ז'וז'ו, הוא המתנדב התורן להסברים לחברים מהרצליה. בקרפיון הם מאבדים אותו ('למה דג' האישה מתה לשאול) אבל ז'וז'ו כבר באיחולים לחתונה של הילדים (הם בני 4), ולפרנסה (בדיוק רמי פוטר מהעבודה) ולשמחה. הרבה שמחה. וליד ז'וז'ו יש איזו ז'קלין. היא הסבתא תיבדל לחיים ארוכים, שקבועה במימונה כמעט כמו שולחן החג, וז'קלין איך לומר, מדי פעם משחררת קריאת קרב שמחרישה את הבית (בלשון העברית זה נקרא צהלולים, ואני די בטוחה שמי שהמציא לזה את המילה העברית לא עמד מעולם ליד סבתא מרוקנית עמוקת גרון).

והטבע של המרוקאים? לפנק, לפנק, לפנק. המטרה העיקרית: שאף אחד לא יצא רעב. והאמצעים: כשרים כולם. שקדים ואגוזים, דבש וצימוקים, קציפת ביצים מתקתקה ואלכוהול בשביל מצב הרוח. הערב בו כווולם רוצים חבר או חברה מרוקאים מגיע. פתאום אין שיח מכוער סביב עדתיות, פתאום גם הדודה הכי מרוקאית עם הפרצופים שבמבטם השקט מקפיאים את הדם הופכות להיות מושא להערצה ומופת (וזה אכן מופת למלא שולחן חג בעוגיות, ריבות ומרציפנים שזמן הכנתם שווה לזמן הניקיונות של פסח, וזה חופף!). והשירים, הוי השירים. פתאום כל עם ישראל שומע את להקת שפתיים ואפילו גלגל"צ מלמד את השדרנים כמה מילים בערבית מרוקאית ככה בשביל הטעם…

ואם חוזרים לרגע אל המקורות (אלה שנעלמו במעטה המימונה להמונים) יש משהו שמחמם את הלב בהתכנסות המשפחתית לחג האביב, לעיסוק בסימבוליקה הפשוטה שמאחלת פריון, שגשוג והצלחה לבני המשפחה (רק למה הקרפיון למה?) ולחיוכים של הדודה המרוקאית, שמוחקים בערב אחד את העצבים של השנה שחלפה ומקבלים את השנה החדשה (עד המימונה הבאה) בחיוך.

"תרבחו ותסעדו"! (= תרוויחו ושיהיה לכם מזל. אולי אם הופכים את הסדר זה יגיע מהר יותר?)

אווירת החג הזה מגיעה חודש לפני עם הריח המתוק של אוזני המן (זה קצת כמו הסופגניות של חנוכה אבל בגרסה משמינה קצת פחות). חודשיים לפני הפור, מתחילות האמהות לתפור, והיצירתיים לחפור. הדיון בסוגיה "מי אהיה השנה" (בה אני שותפה פעילה יש לציין) היא אחד הפלאים הנשגבים מבינתי. שהרי אנשים משקיעים בהכנה לתחפושת השנתית הרבה יותר שעות מאשר לשאלה מי אני ולמה אתחפש במהלך השנה כולה. קל יותר לחשוב מחשבות קצרות טווח שכוללות מסיבה רווית אלכוהול, בדרך כלל עם מוזיקה רועשת ואורות מרצדים, נעים יותר להתחפש כך. על הסקאלה שבין יצירתי ליצירתי מדי, מושקע או אביזרים, יפה וחשופה מול חסודה ומקורית אנחנו הולכים כנראה כל השנה, פורים רק מעצים ומדגיש את הדברים.

ונהפוכהו מאפשר להוציא החוצה משאלות חבויות, רצונות כמוסים וגם סתם מחשבות מצחיקות שמצטברות לאורך השנה כולה ובאורח החיים הרציני שלנו קצת קשה להוציא החוצה. ושוב הסקאלה: מצחיק או גרוטסקי, קיטש או מקורי, מתאים לי או למישהו אחר. והפור, הפור שחוזר כל שנה, ומחייב לקבל החלטות. בין כיפורים לפורים, ומפורים לכיפורים עוברים 365 ימים של חשבון נפש על הסקאלות האלה, בכל בוקר נשלפת מסיכה חדשה, לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים שהיא תחפושת. שני חגים הפוכים כל כך עם שם כה דומה. מי מסתתר מאחורי המסכה?

גן יעל, אני בת חמש. חודשיים לפני פורים. אמא ואבא לבת יחידה, מהסוג שלהוריד את הירח קטן עליהם במשימות לביצוע. שאלו למה אני רוצה להתחפש. רמזור אמרתי בהחלטיות. איך אמרתי רמזור אין לי מושג, אבל האור הירוק בדרך לחקר התחפושת כבר נדלק ואני ואבא בתצפית צמתים, מתחילים לחשוב איך בונים רמזור. מעגל חשמלי, גרביונים בצבע כסף וצלחת כחולה עם חיצים (ושני חורים לעיניים) הפכו להיות חברי הטובים ביותר. הקונסטרוקציה נתלתה עלי בעזרת רצועות של תריס (אלה שהיו בצד של החלון לפני שהתריס הפך חשמלי). הגעתי לגן מאושרת. היו שם כל כך הרבה מלכות ורודות, נסיכות זהובות, רמזור לא היה שם. ההתלהבות מזה שהרמזור פעל באמת (ובאופן מפתיע בלי שאתחשמל) היממו את ילדי הגן כולם. במסגרת ההתעניינות ברובוטים ובמעגלים חשמליים הפכתי לאטרקציה הכי שווה בעיני הבנים של הגן. בעוד הנסיכות הורודות שלחו לי מבטי נאצה מארגז החול, אני העברתי הרצאה מלומדת לכל הבנים על מעגלים חשמליים, ונתתי חופשי סיבובים להפעלת המנגנון (היום הרמזור הזה נשמע לי די פרובוקטיבי). חבר לא יצא מזה, כמה אויבות בורוד וזהב כן.

הגננת, נשארה ללא מילים (זה היה אחרי העוגה של גיל 4 שלא נכנסה בדלת והספיקה לילדים, לאחים של הילדים ולכל הורי הגן). בת יחידה כבר אמרנו? (מהמסכה הזו קשה מאד, עד בלתי אפשרי להיפתר, ואולי טוב שכך). התום והתמימות של התחפושת התחלפו בעצבים כשהייתי צריכה לשבת בשעת ריכוז (אין את זה לרמזורים בחיים האמיתיים) ואחרי שהתאפקתי יום שלם (בכל זאת רמזור).

להתחפש לרמזור בגיל 5 זה אחד הדברים שדנים עליהם עם הקאוצ'ר באריכות בגיל 28, קוראים לזה הטבעות ילדות. וזו חתיכת הטבעה. איפה פרויד כשצריך אותו?

מאז אותו מרד פמיניסטי שהפך אותי לרמזור, אני לגמרי בתלם כבר די הרבה שנים, בוחרת כיאה וכנאה לבת ישראל דמויות נשיות למהדרין (סינית, קרואלה דוויל, מנהלת קרקס) רק נסיכה לא הייתי אף פעם. כנראה בגלל ההטבעה של המבטים של הנסיכות מארגז החול. פגשתי אותן במסיבה לפני יומיים. היום הן מיני מאוס (שמלה שחורה אוזניים זנב), נמרה (שמלה שחורה אוזניים זנב), וטינקרבל (שמלה שחורה, אוזניים זנב וחבר חתיך).

חג שמח!