הוא נראה בווטס אפ לאחרונה בשעה 08:56, הוא רואה דה וויס, אתמול הוא היה עם הילדים והמשפחה בדרום אדום. איך אני יודעת? בגלל הכלניות בפייס. הוא מצלם באינסטגרם שקיעה וזריחה. השמש של כולם.

בדיאט קוקה קולה מזכירים בכל בוקר " stay extraordinary" , אז הוא נשאר, כמו כולם. הוא הצביע יאיר. גם לו נמאס מהשחיקה של מעמד הביניים. הוא עובד בהייטק, חולם על תאילנד, מתפשר על צימר בצפון פעמיים בשנה "היה מדהים, אנחנו חייבים לעשות את זה יותר!", יש לו מאזדה 3, והוא מצהיר, שהוא לא כמו כולם.

הוא מאד אוהב אמנות וסקי, יש לו תחביבים ותחומי עניין שאין לאף אחד אחר. כן, אין בעיה, הוא ישלם את זה ב-5 תשלומים, בגלל ההנחה של לאומי קארד עם הפינוקים, כן הוא יודע שזה עולה לו יותר, תודה רבה, זה מבצע מדהים.

פעם בשנה הוא מצייץ כשהוא עם החברים בחו"ל "ברצלונה, חברים טובים, כדורגל – אין דברים כאלה!", הוא שותה את הקפה שלו חזק בלי קצף (או חלש בלי סוכר, או בכוס זכוכית – את הקטע של הכוס זכוכית אף פעם לא הבנתי. מודה), הוא מזמין אייפד מהחבר שחוזר מווגאס, למרות שהוא מקלל קצת (למה הוא ולא אני) בשקט בלב. הוא סובל משביזות יום א' (למרות שהוא בן 46 ופעם אחרונה שהוא היה בבקו"ם היה כשהבן התגייס). הוא לא אוהב להיות כמו כולם. הוא כמו מיליונים ברחבי העולם ששותים דיאט קוקה קולה, מתעקש להיות "extraordinary". ואולי כאן האוקסימורון בדרך החשיבה של הקמפיין המופלא שלקח אתמול 1/3 תוכנית מדה וויס. איך אפשר להישאר "extraordinary"? חלק מהסיפור של להיות אחד ויחיד במינו היא היכולת להשתנות, לחדש ולהתחדש. לא? להישאר יוצא מהכלל מהר מאד מביא את הכלל אליך או משאיר אותך לא רלוונטי בכלל.

בימים שרלוונטיות היא שם המשחק, פיד הוא הדלק להמשך היום, מילים כמו לרפרש (את הדף כמובן), לזפזפ ועוד הטיות שהופכות את העולם למהיר יותר, חדש יותר, קצר יותר ובעיקר חסר סבלנות, קצת קשה לבקש מהבנאדם "to stay extraordinary", צריך ממש לעבוד בזה. זה קצת מעייף לפעמים.

ומצד שני אולי יש משהו בקמפיין עתיר התקציב של החברה שמכתיבה מזה שנים את טעם החיים של רוב ההולכים על 2, יש כאן בקשה פשוטה לאדם היחיד (שמרגיש לפעמים כמו בפס הייצור של הבקבוקים המכילים את טעם החיים), להיות קצת שונה, קצת אחר. אותנטי אולי? וגם אם לא להיות, מספיק למניה שיגיד. שיגיד שהוא אחר, ושונה ומיוחד. ויעשה על זה SHARE, ואם יהיו לו מספיק לייקים אולי החלום על תאילנד יתגשם.

שם, אם הוא ממש יתאמץ, ויעזוב את המסלול של טעם החיים, הוא יוכל להגיע לאי קטן, לא מיושב, לא משתף, לא מרפרש, לא מצייץ (טוב זה אולי כן, אבל בציפורים אמיתיות), לא מתאמץ, לא מחדש. מקום נסתר שמצליח להישאר יחיד ומיוחד. נאמן לעצמו ולטבע. מקום שהיה  "extraordinary" וכנראה שגם תמיד יהיה.

* הוא יכול להיות בהטיה היא, הם והן, לא אני או אנחנו כמובן.

בריאליטי של מדינת ישראל התרחשה השבוע רעידת אדמה קלה. 19 בסולם לפיד. הרגישו אותה חזק יותר במדינת תל אביב, היא פגעה סלקטיבית בנושאים בנטל שהתנערו פתאום כמו סוס שמאס בעבודתו והחליט ללכת.

לא, לא רציתי לכתוב על יאיר (למרות חיבתי הרבה והלא מוסתרת אל הברנש), רציתי לכתוב על מדינת ישראל. כי יאיר (מוכשר, חתיך וחכם ככל שיהיה) הוא האדם הנכון במקום הנכון (שזו גם גדולה בפני עצמה), אבל בפועל קרה השבוע תהליך מעניין הרבה יותר מאדם זה או אחר. לראשונה בהיסטוריה, העם בחר אנשים ולא מפלגות (ממש כמו שבוחרים חברים בפייסבוק), לראשונה בהיסטוריה שמאל וימין עניינו רק את הפרשנים והפוליטיקאים אבל לא באמת את הבוחרים. לראשונה בישראל, העם הימר. ובהימורים, כמו בהימורים, תחושת הבטן היא שמובילה את המהלך והרגש גובר על השכל. העם אמר את דברו ונתן את קולו למי שנטש את המילים הגבוהות והפסיק לדבר על גדר ההפרדה והתחיל לדבר על הגדר סביב הדירה שאף אחד ממעמד הביניים לא באמת יכול להרשות לעצמו.

אצל יאיר יש רוח צעירה כזאת, שעוד לא נשרטה ונפגמה מהקושי של הפוליטיקה האמיתית. הוא עוד לא ישב למו"מ עם ש"ס ולכן קל לו לדבר בחיוך על שוויון בנטל. באחד מחוגי הבית בהם השתתפתי לפני כחודש המצע שלו נשמע כל כך מלודי שהייתי בטוחה שעוד רגע אחד בדיוק יכנס רמי קליינשטיין ויתחיל לשיר. ואולי, חבל שהוא לא עשה את זה (אני בטוחה שזה היה מביא עוד מנדט או שניים).

הוא לא פוליטיקאי. הוא אדם אנושי. שעד לפני כמה חודשים כתב מהבטן המלאה של עם ישראל. הוא שלמה ארצי של התקשורת. הוא המרכז. אין מרכז ממנו (הוא גם המרכז של כל ערוץ חדשות בשבוע האחרון, אבל זה מרכז אחר). כל כך מרכז שהוא הקיף את עצמו בדוגמית אחת מכל מה ומי שעם ישראל מייצג. יש את הרצליה ואת הדתיים, יש אתיופית, ויש ראש עיר מדימונה, יש נשים, יש עיתונאי לוחם (בעצם שניים), יש מנכ"ל המזוהה עם אלילי ההון ויש ראש אגודת סטודנטים לשעבר. כולם נראים טוב. או שחלק מתקציבה הדל של המפלגה הוקדש לסטיילינג וטוב שכך. אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני. הרשימה שלו היא עם ישראל, שבמעשה סינדרלה הפכו בין לילה לחברי כנסת.

אנחנו אוהבים את שלמה ארצי, אוהבים את מי שיודע לכתוב על מיהו ישראלי, אוהבים אנשים שמדברים בשפה שלנו ומעלים סטטוסים שווים בפייס, אוהבים את ליהיא (שעשתה פילאטיס הבוקר ועידכנה את כווולם), אוהבים את החיוך שלו (הוא שהבדיל בין מנדטים לעבודה למנדטים לשלי – יש להם עקרונות די דומים אבל החיוך… הו, החיוך…)

וזו התמצית של חולמים גדולים, שהופכים חלומות למציאות. הם קצת נאיבים, הם מצליחים לעזור לאנשים לדמיין מקום טוב יותר ומראים להם את הדרך לשם. הם לא אוהבים את הישן, הם יוצרים את החדש שהם רוצים לראות. מילים גדולות לא מפחידות אותם, הם מבינים שמעשים קטנים (חוזרים ונשנים) הם החומרים מהם מורכבים תקוה, צדק, שלום. וזה, זה הסיפור כולו.

אל תדברי על יאיר, דברי על אנשים שהלכו מיואשים לקלפי, והצביעו מתוך תקווה לפובליציסט (ווגאס זה כאן). העם נקעה רגלו. הוא מאס בקוטג', בסלולר, בהוט ובגינדי אחזקות. הוא לא התנתק. בקלפי הוא חלם על עולם טוב יותר. הקאוצ'ר שלי הסביר לי פעם שרק כשרע לך ממש, עד שאתה לא יכול לסבול יותר מגיע השלב שאתה מתחיל לשנות. כנראה שהגענו לשלב הזה.

לא יכולה שלא, לא הפעם. מודה, התרשמתי. בפעם הראשונה הימרתי עם עוד רבים וטובים מעם ישראל לא על הישגי עבר אלא על תקווה, אוויר, משאלה עתידית. על בסיס רגש נטו, עם תחושת בטן. וכשחושבים על זה, הבחירות החשובות באמת נעשות המקום הראשוני הזה אי שם בבטן התיכונה ולא עוברות את מסנן השכל, לא?

אל תדברי על יאיר, דברי על מישהו אחר, YES WE CAN כבר אמרתי?

אל תדברי. לא על יאיר ולא על אף אחד אחר. עכשיו צריך קצת שקט. העם עשה את שלו, חובת ההוכחה כעת היא של מישהו אחר שחשוב שידבר במספרים ובציונים. זה המבחן האמיתי של רעיונות. הרגע הזה שהם מפסיקים להיות מילים ומתחילים להיכתב על דפי ההיסטוריה.

לפני די הרבה שנים הוא תרגם את השיר הזה, מקווה שהמילים יהפכו מציאות וישמרו את הנאיביות הזו. לא רק בשבילו, גם בשבילנו.

בגיל 8 את מחכה בקוצר רוח ליום הזה. בהתרגשות אמיתית, כזו שמרגישים בבטן התחתונה. לוקח ליום הזה המון זמן להגיע משנה לשנה. בגיל 8 עדיין מרימים אותך על כיסא ועל העוגה יש מספיק מקום לנר לכל שנה (וגם אחד לשנה הבאה). בגיל 8 גם החתיכה השלישית של עוגה עמוסת פחמימות וסוכרים לא מזיזה לך (וזה עוד בלי לדבר על הביסלי). במעמד כיבוי הנרות את מבקשת משאלה בשיא הרצינות ויודעת בוודאות שהיא תתגשם ("הלוואי אמן שאמא תקנה לי בית ברבי ענק שיחסום לי את כל החדר ויהיו לי 40 ברביות"). ה"פו" של כל בני הכיתה מוסיף לעוגה ארומה מלכותית עם עשן, שעווה ומעט חיידקים. יאמי!

בגיל 12 זו חגיגה אחרת לגמרי. יש דיסקוטק לכיתה ואולמי בונבון למשפחה וחו"ל בשביל כרטיס האשראי והאלבום (ביג בן, אייפל, דיסני). עדיין אין מצלמה דיגיטלית אבל יש 700 תמונות סטילס. יש לך חברות טובות לנצח נצחים וימותו כל הקנאים. איפשהו בגיל הזה את מגלה שיש גם כמה כאלה בעולם. בתמונות שתראי עוד 16 שנים לא תביני איך נתנו לך ללבוש שמלה מסטאן ולמה עשו לך בייביליס עם פרחים סגולים בשיער?!? כך או אחרת, החיים האמיתיים שלך משניים ביותר. ברנדון, קלי ודילן הם הדבר האמיתי והיתר ללה לנד.

בגיל 18 את בטוחה שאת יודעת הכל, המדים נותנים בטחון גם לילדה שמפחדת מהחושך. העוגות הופכות דלות סוכר, והלחם, לחם קל. את חוגגת יומהולדת אחרי שבועיים בלי שינה בבסיס וזה לא מטריד אותך. לישון זה לחלשים. קשה יש רק בלחם (בלחם קל, כמו אצל מש"קית חינוך אין קשיים..) המשאלות פשוטות מאד "הלוואי שנצא חמשוש", "הלוואי שההכנה לקורס קצינים תסתיים". אחרי שלוש משאלות את מבינה, שגם בלי ג'יני, רק עם חשיבה חיובית הכל (נו טוב, הרוב) מתגשם. בגיל 18 את מבינה שיש גם אנשים שלא נולדו וגדלו בירושלים, שמאחורי המונח 'פריפריה' יש בני אדם מדהימים, שיש ילדים שההורים שלהם גרושים, שיש כאלה שיש להם 10 אחים ויש עוד כמה 'ישים' כאלה, שלא היה לך מושג שהם קיימים.

המעלית הזו שמעלה אותך עוד קומה בכל שנה מגלה פתאום שיש חיים שלא הכרת. ובמסע הזה את מבינה שחברות אמיתית מתגלה לא בקניון בין סיבובי שופינג (טוב, לא רק) אלא היא צצה בלילה גשום, בקור כלבים בשמירה בבסיס. את מגלה (שוב) שאין כמו אמא ואבא ושבית הוא הדבר הכי חשוב ומשמעותי בחייו של אדם. התובנות האלה נופלות באמצע הלילה, בדרך כלל על מזרון לא נוח, רגע לפני מסע מסכם בקורס קצינים. הן היו שם תמיד, רק שאת התחלת פתאום להסתכל לצדדים.

בגיל 23 את טסה לחו"ל ומבינה שגם אבא שלך יודע לבכות (מהתרגשות כמובן, בשדה התעופה). המשאלות שלו ליום ההולדת הם שתחזרי כבר לארץ בשלום. המשאלות שלך הם "הלוואי שאכיר פה בחור חתיך ואשאר בניו יורק לכל החיים". יום ההולדת של אחרי הצבא הוא סוג של לידה מחדש. מזל טוב.

בגיל 24 את מאוהבת. העולם ורוד, השמש מדברת, הציפורים שרות, העננים בצורת לב. הנרות על העוגה מצטמצמים לנר אחד שמסמל הכל והברכה הרבה יותר חשובה מכל מתנה (אלא אם היא ממש שווה…)

בגיל 25 נשבר לך הלב. ואת מבינה שאבירים יש רק באגדות. הגיל בו את קונה לעצמך מתנת יום הולדת מגיע ואת כבר בשדה התעופה. בגיל 25 את מבינה שפלייליסט שירי דיכאון הוא בסימן 'צרת רבים נחמת טיפשים', שאין כאב שעומד בפני 'בן&ג'ריס' ושמשקל הוא דבר יחסי (גם שומרי משקל). עם כל אלה את גם מבינה שאין שום תחליף בעולם לחברות טובות. פשוט אין. וטוב שכך.

בגיל 26 את מבינה שבאנו ליהנות. אחרי 2 תארים באוניברסיטה את יודעת בעיקר כמה את עדיין לא יודעת. ובפעם הראשונה בחיים זה משמח אותך. מאד.

בגיל 28 את שוב מתרגשת מהחגיגה הזו. הדיאטה התחלפה באורח חיים בריא, הבנת שלהתחיל את הבוקר בהליכה בים משנה את החיים (ולא, מיכל צפיר לא ממנת את הפוסט), דייטים הם חלק מהשגרה, 5 חברים קרובים שווים כמו 500 בפייסבוק, יש לך יותר ברכות על הקיר מאשר נרות על העוגה, את מבינה שאפשר (ואולי גם רצוי) לחיות רק עם 5 זוגות נעליים במקביל (נו טוב, עשרה). הפנמת שההבדל היחיד בין 59 ק"ג ל-61.5 ק"ג נמצא אצלך בראש, את לא בטוחה אם את אוהבת יותר את ירושלים או יותר את תל אביב (וזה בסדר).  את יודעת שעדיף לאסוף חוויות מאשר לאסוף חפצים, ושלעבוד בעבודה שאת לא אוהבת זה כמו לחיות בסרט של מישהו אחר. קאט!

את מבינה שיום הולדת הוא סוג של מאזן אישי. וכמה טוב שיש יום אחד כזה בשנה, יום שהוא רק שלך.

אבל יותר מהכל, ברור לך פתאום שהחיים הם לא טיוטא, ולא חשוב הגיל, צריך פשוט להתחיל ולכתוב אותם. בעצמך. קצת כמו בגיל 8, עם המשאלה שמתגשמת יומיים אחרי, קצת כמו בגיל 8, כשלא היה אכפת לך לאכול 3 פרוסות עוגה, קצת כמו בגיל 8, כשהיית מאושרת שהרימו אותך על כסא עם זר מצחיק על הראש. קצת כמו בגיל 8, שהתגלגלת בצחוק משוחרר על השטיח, קצת כמו בגיל 8…

איפשהו בצומת בית ינאי, היו צריכים לעשות עמדות בידוק ולבקש דרכונים. בחותמת היו צריכים להחתים "מדינת ישראל". במדינה הזו זרים כמו "פוזה", "ציניות" ו"צו האופנה" הם מחוץ לחוק ולכן צריך להזדכות עליהם. יש עמדת איסוף בקניון M הדרך. לעיניים שלי קשה קצת להתרגל שאין בנייני זכוכית, והאורות המרצדים היחידים נשקפים כשהשמש מרקדת על חוף הים בבית ינאי. לשמש קורה שם משהו, היא מוציאה שקיעות אחרות, כאלה שמאלצות אותך לעצור הכל ולהביט. האנשים הולכים שם לאט יותר, אין בעיות חניה, כשרואים ירוק קצת יותר קשה לצפור.

חיפה, עיר בלי תחתית ובלי שום רצון להיות משהו אחר חוץ מאותנטית, מכילה ושל כולם. יהודים, ערבים, באהיים. מי שבא, ברוך הבא! על באמת (לא כדי שיהיה מה לשים ברשת החברתית כסיסמא). משם המאזדה שלי משייטת עד כפר תבור. זוג חברים שהעלו השנה את הסטטיסטיקה של ההגירה השלילית מירושלים ועברו לגור בבית מהאגדות (כזה שבתל אביב היה מנת חלקם של האלפיון העליון).

בדרך עברתי במשתלה, לקנות פרחים. המשתלה היא הAMPM של הצפון. אפשר לקנות בה מחלב ועד ממטרה. 20 דקות שיחה עם בעל הבית. חצי בעברית, חצי בערבית וחצי בתנועות ידיים. מזבוט, באמת מזבוט. הבטחתי שאבוא לבקר שוב. בAMPM עושים טובה שנותנים לי שקית. כאן שני אנשים עזרו לי לסחוב עציצ(צון) לאוטו. מומטאז, לא סתם מזבוט!

ובכפר תבור (סוף העולם שמאלה, פינה שניה ימינה, כשאין כבר אף מכונית לידך ימינה, בכיכר שעוברות בה כל השנה 2 מכוניות במקביל הגעתי ליעד). שבעה חדרים, קמין באמצע הסלון, שתי בנות מקסימות ושלישית בדרך. עולם הרווקות התל אביבי מתגמד פתאום ואני כבר יוצאת בהצהרות "תשכירו לי חדר" ו"יש פה מגרשים למכירה?" ארוחת שיש חמה, ביתית, לא 'שולחן', לא 'רוטשילד קיטשן', לא 'חדר האוכל'. מטבח אמיתי של בית אמיתי. מדהים כמה הדשא של השכן ירוק יותר, תמיד (במקרה שלהם זה נכון על באמת, בגינה המהממת יש כמויות של דשא ירוק וזוהר בעוד הדשא היחיד שיש לי עולה עשרה שקלים ל-20 גר' – עשב החיטה בתמרה). הם חיים בהילוך אחר, הילוך של אפיית לחמניות בבוקר, ארוחות ערב הומייד, שינה בעשר בלילה, טיולים בגנים ירוקים ושקט. הילוך אמיתי ואנושי שאני יכולה רק לקנא בו, וקנאה, כאמור לא בריאה לעור הפנים.

שש בבוקר השקמה, ילדה רוצה שוקו, פאזל, לצחצח שיניים, שוב שוקו בעצם מילקי, עכשיו גינה, עכשיו מים, תיכף פיפי. געגוע לדירה פלורנטינית קטנה שרק לי יש מפתח אליה. פחות מעשרים וארבע שעות של ירוק ושקט שהצליחו להוציא ממני מחשבות על וילה, בעל, ילדים וכלב (אפשר לשנות את הסדר, תלוי מי קורא…). איזו מחשבה סוררת אפילו הרחיקה לכת והעלתה את התהייה "למה כפר תבור ולא חוף אכזיב לדוגמא?" אבל המצפון התל אביבי החזיר אותה בנזיפה, כי לא זיהה את היעד ב-GPS שנחרד לנוכח המרחק.

החזרה מכפר תבור לחיפה מילאה את האינסטגרם שלי בעוד כמה תמונות עצים, עצים עם עננים, ים-שקיעה-ענן, ענן ושמש כשברקע ציפורים, ציפור על רקע הים והשמש. מי יאמין שהעברתי סופ"ש שלם בניכר בלא תיעוד מתאים?

ומחיפה, הרכב נכנס למצב אוטומט, המחשבות כמו העננים הצפוניים מתפזרים לאיטם, עם הכניסה לטווח הקליטה הטלפונים של אנשי המרכז מתחילים להתקשר. הדרך משם למסיבת הבנות אצל אחת מחברותי די קצרה, נר שמיני של חנוכה ונס פך השמן עם פיצה (ממש לא הומייד) ויין משובח שלא נגמרו. עשינו לק, אמיתי בשטחיות של האמת. ברקע מתנגן לי שלומי שבן עם 'עברנו לצפון'. הצפון היחיד שהוא עבר אליו הוא צפון תל אביב. הכל יחסי כבר אמרתי?

ביקורת הגבולות החזירה אלי את המעיל מחנות המעצבים, הציניות שהתאווררה ליומיים ואת גאוות היחידה. בצפון של דרום תל אביב שקט, בית, חנוכיה דולקת. האזרחים של מדינת תל אביב, אלה שחיים בין גדרה לחדרה, צריכים לנסוע קצת יותר לחו"ל. לא חו"ל של נמל התעופה, עם רותי והדיוטי,  אלא חוץ לבועה. במקום בו קיימת אמת, פשוטה ונקייה, בלי הרבה עטיפות. קוראים לה המציאות. חיים בה די הרבה אנשים.

בלי שום ביקורת רק על הפוסל במומו. כנראה שפשוט קיבלתי חזיון עתידי לעוד 5-6 שנים. ידוע שניסים מתרחשים בחנוכה. אשרי היוצא לעולם הגדול, אשרי החוזר לביתו הקטן. כבר מתגעגעת.

* התמונה צולמה בכניסה למוזיאון חיפה, תערוכה של אמנות מודרנית מיפן. מתגעגעת 2.