פעם (קצת מצחיק לקרוא לזה פעם), אי שם בשנות ה-90 היתה שגרה ברורה מאד לימי שלישי ושישי. פעמיים בשבוע דממו הרחובות ומסכי הטלוויזיה (זו שתופסת חצי שולחן) התחילו עם המנגינה האהובה והמוכרת. מהמסך קפצו אל הסלון ברנדון, ברנדה וקלי, דילן, סטיב, דונה ודיוויד (היו חייבים שם ייצוג יהודי). אחרי כמה שנים כשכבר מוצו עד תום כל המיקסים בין הזוגות הגיעה ואלרי. אנחנו היינו הילדים של נאט וחלמנו שיפתחו יום אחד פיץ' פאט בירושלים. הקסם שהכניסה הסדרה הזו לחיי חטיבת הביניים והתיכון שלי מפתיעה אותי עד היום. אז, לא היו עדכונים מהפייס שהפריעו לפרק, אם פספסת היה שידור חוזר (זה הvod  של שנות ה-90) ולא היה סיכוי שמישהו יעלה את הפרק ל- YOU TUBE  (כי בקושי היה לו בבית אינטרנט 1 מגה). אני הייתי מקליטה בוידאו (בפסח לפני כמה שנים נזרקה הספרייה שהכילה כמה עשרות פרקים).

במחסן בבית הירושלמי מאוחסן עד היום ארגז בברלי הילס ובו קלפים, חולצות והיקר מכולם קלסר עמוס בכתבות, מדבקות ושערים של ראש 1. כל תכולתו של הארגז נקנתה לאחר משא ומתן חריף לזו שהרבתה במחיר (בת יחידה שהסבירה להורים שאין מחיר יקר מדי לקלסר של בברלי הילס).

כמות הדמעות שנשפכה כשברנדה עזבה, כשברנדון עזב, כשקלי נשרפה, כשטוני מתה, כשדילן עזב (כשדילן חזר), כשאבא של דילן מת (בכאילו), כשדונה הצילה צבי משריפה, כשדונה ודיוויד התחתנו, כשקלי חטפה מחלת השכחה. רשת FOX התעלתה מעל ומעבר למציאות הישראלית (כנראה שבארצות הברית זה די שכיח) והביאה לפרובינציה את העולם הגדול במלוא מובן המילה.

ואנחנו הילדים של חורף 90210 קיבלנו באהבה אפילו את נוח (מי קורא לדמות בסדרת טלויזיה מודרנית נוח???) וגם את הדמויות 'כאילו' שדחפו לעונות האחרונות כשכל המקוריים כבר היו בסרט אחר לגמרי (שבדרך כלל כלל סמים, אלכוהול וצרות אחרות בחסות כוכבי הוליווד). גמענו בשקיקה את הסיפורים, הדרמה וההשגעונות, אולי משהו בהם עזר לנו להבין שאחרי הכל, אנחנו די בסדר…

לכל דור יש את הסרט של שישי בצהריים, הסוחט רגשית רגע לפני שבת. סבתא שלי היתה מספרת על הסרט הערבי של השעה 17:30, אצלנו הטלנובלה היתה באנגלית ובצבע. וכמה צבע היה על המסך, העלילה הזו הספיקה למלא 10 שנים ברציפות. עשר שנות החטיבה והתיכון של רבים וטובים. הילדים של חורף 90210.

אפשר לצחוק על סדרות שכאלה רק ממרחק של 10 שנים (ואחרי שביקרתי בברלי הילס והבנתי שלא כולם גרים בביץ' האוס), קראתי את הכתבה ההיא על זה שברנדון בחיים האמיתיים אלכוהוליסט והבנתי שדונה קיבלה את התפקיד בפרוטקציה. זאת ועוד עדיין לא מורידים מערכה של הסדרה היחידה שראיתי באופן רציף בחיי (אם לא מחשיבים כמה פרקים מסקס אנד דה סיטי).

אתמול, במסגרת שישי צהריים גשום במיוחד נזכרתי בערב הזה של שישי, שמזכיר את ימי התיכון של פעם (מצחיק, אבל אמיתי, זה כבר בגדר פעם). התיכון שלנו, היה איך לומר שונה במקצת. קצת יותר ירושלמי. ברנדון לא היה שם, אבל הדיונים על ברנדון ודילן הסתובבו במסדרונות כאילו הוא לומד בכיתה ט'3. וכדי לחתום את הדיון, לאחר 13 שנים מאז שתמה הסדרה, ו23 שנים מאז הפרק הראשון – אני מכריזה על המנצח האולטימטיבי: ברנדון.

שנתיים לפני גיל 30 הבנתי שגם לנו כבר יש נוסטלגיה. ברוכים הבאים למועדון.

למקרה שתהיתם: http://www.mako.co.il/entertainment-celebs/local-paparazzi/Article-f01bc2055b0a631006.htm