פיל ורוד באמצע אוגוסט

הוא יושב על השולחן המשרדי שלי כבר כמה חודשים, הגיע מאיזו גיחה לקופנהגן. סופג בשקט מופתי את תקתוקי המקלדת שלי, את שיחות הטלפון הבלתי נגמרות, את עשרות הדפים והניירות שדוחקים אותו מפינה לפינה. רועד 100 פעם ביום מסמסים, נדרך מכל פוש מהפייסבוק על איזה סרטון חתולים קופצים מעודכן, נבהל כשהמחשבון קורס עליו בלי הודעה מוקדמת ונאלם דום כשאני צווחת על נציג השירות של הוט בטלפון. מביט עלי מגובה 4 הסנטימטרים שלו ועומד על הראש כשאני צריכה השראה. הוא כאן, כל הזמן. מסוג החפצים האלה שאתה רואה כל יום מול הפנים, כל כך רואה שהם שקופים.pink el

הוא שם, סתם שם, היום הוא נעמד על לוח השנה, כאילו רצה להזכיר "אני כאן. פיל ורוד לא סתם". זה רק פיל ורוד, והוא רק במקרה התמקם על לוח השנה. נכון. אבל הוא פיל. והוא עומד כבר שעה באמצע אוגוסט, מביט אלי כאילו מבקש לעצור את הזמן. ויש קטע לפילים ורודים. הם כל כך לא הגיוניים שלפעמים זה נראה סתם הזיה.

שבת, ערב, פיל ורוד. זה לא פוסט דתי, הוא לא נכתב תחת סינדרום ירושלים. הוא נכתב בין רעש המועדון שנפתח בקצה הרחוב לרחש המכוניות מהקצה השני של הרחוב. אבל יש הארה בסופו (או הערה, תלוי עד כמה רחוק לוקחים פיל ורוד).

זאת שבת תל אביבית (שזה אוקסימורון מובנה), שבה חיפשתי שקט תל אביבי (אין כזה)  ואולי חיפשתי בה שקט. החיפושים התחילו על חוף הים, המשיכו בחיפוש חניה ואכילת סושי, עברו לשנ"צ עם מוזיקת השבת (בין הדודאים ליוני רכטר, בואכה חוה אלברשטיין, מתי כספי וקצת כוורת) והסתיימו בפיל ורוד על לוח השנה. בין לבין היו כמה טלפונים, עוד כמה סמסים ושעון מעורר (שנשכח פעיל מהמולת השבוע). בין ההתרוצצויות תחת המונח המרגיע סופשבוע, עברתי בבית הכנסת שמול הבית (ככה מבחוץ, בלי שירגישו שאני מסתכלת). ישבו שם אנשים. נטולי פלאפונים, רק בני אדם, בשר ודם. חולצות לבנות, ניגונים מוכרים יותר או פחות. הם היו שם. רק שם. אף שעון לא צלצל, שום סרטון חתולים לא נשלח, הם קראו מילים פשוטות מספר (לא 'עברית', לא E-BOOK, לא אייפד) ואני בהיתי. בהיתי בעולם חיצון (כמעט כמו פיל ורוד באמצע אוגוסט). מוזרים כאלה, משונים כאלה. אחרים. זה לא פוסט דתי. זה פוסט על אנשים והצורך שלהם בשקט. שקט שנעלם קצת מהחיים און ליין של כולנו.

ימי התשובה השאירו אותי עם מחשבות על מהירות התגובה בדרך לתשובה לכל סמס, בזמינות הבלתי פוסקת לכל טלפון, שיחה, עדכון, קשקוש, חירטוט, בלבול. ואז הגיע פיל ורוד. הוא הגיע כדי לעצור את הזמן, רק לרגע. עם התובנה הפשוטה שרגע, רק רגע יוצר כמויות של רוגע.

הוא עדיין כאן, לא זז מאמצע אוגוסט, כאילו החליט להיות תזכורת (ולא זו מהסוג שצריך להשתיק את הנודניק). מבחינתי הוא מוזמן להישאר.

מודעות פרסומת

דרוש: קצת שקט.

שני דוחות חניה (שניהם ברבע לשבע), מפתחות שנשארו בחור המנעול (מהצד שמפרגן לגנבים), ערימת כוסות קפה עצומה בכיור ועוד שלל סממנים בהם 'חוסר תשומת הלב' הגיעה לביקור, הזכיר לי השבוע שבמירוץ נגד הזמן המפסידה העיקרית היא אני. כולם מרוויחים ממנו. הפקח, הגנב ואפילו המנקה.

בהתחלה יש בשבועות האלה משהו ממכר. יש בהם משהו קסום שמנסה לבלוע את העולם כולו, הכל מהכל והכל עכשיו. חצי בהירואיקה וחצי באמת פנימית בוערת.  מבחוץ נראה המירוץ הזה כמו מליון דולר  ומבפנים כאב גרון שמחבר גוף ונפש כבר מתחיל להתגבר (זה מנגנון פנימי שאומר: העלמה סופרוומן, הגזמת, הגיע זמן לעצור).

המירוץ הזה שמבוסס על המילה "כן" לכל דבר ועניין כמעט,  לרוב כולל שני חברים שרצים במעגלים אצלי בראש ומתלבטים בו זמנית האם המירוץ שווה את זה? מנסים לקבוע מטרה חדשה כקו הסיום וכדרך קבע מזכירים לי שיש עוד שיא שאליו חייבים, פשוט חייבים להגיע.

את מלחמת ההתשה העצמית ניצחתי השבוע בביטול חמישים אחוז מהפגישות הצפויות ושיחה מעודדת מאד עם בת דודי שצחקה כשאמרתי "אני ממש גמורה" והודיעה לי ברצינות תהומית שעד שלא אתעורר להניק או להחליף מצעים לקטנה שברח לה שוב הלילה ואקום ליום עבודה אחרי שלוש שעות שינה באופן קבוע,  אין לי זכות דיבור (וקיטור). כשהיא צודקת היא צודקת אמרתי בליבי, הגעתי אל דירתי הקטנה והודתי לאל על היכולת המופלאה לישון באלכסון.

וכסוערות הרוחות והעיר הגדולה קצת לוחצת, המאזדה 2 שלי כבר במסלול טייס אוטומטי בדרך הביתה. ירושלים של חמישי בערב מנחמת. המירוץ כמעט ולא קיים בה. הקרירות הירושלמית מלווה בדייסה מלאה בהפתעות מתוקות מבית היוצר של אמא שלי. שישי בוקר בשוק מחנה יהודה מזכיר שהפשטות של החיים עושה את החיים לגדולים באמת (גם אם לפעמים הצבעוניות התל אביבית מצליחה להסתיר את האמת).

ארוחת בוקר עם חברים ושינת צהריים מהסוג שגורם לחיים להראות אחרת לגמרי החזירו אותי למסלול. אחרי יומיים כאלה אצלי בדרך כלל באות גם הבטחות מהסוג הגדול והמחייב "לא עוד", "לעולם לא". גדולות כל כך שנראה כי לא יתגשמו לעולם. הפעם החלטתי ללכת בקטן. לקחת פסק זמן. בייבי סטפ בדרך לבריחה ממרוץ העכברים לאיכות חיים. בלי הבטחות, בלי מילים גדולות עם הרבה שקט, מאכלים של בית ושלווה של שבת בירושלים.

אז אחרי יום וחצי בבית ההבראה של אמא ואבא הבנתי שהמפתח טמון באיקון הילדות שעלה ממסך הטלויזיה עם ההצהרה הברורה "פשוט אימרו לא!". כמה לאוים קטנים בחיים יכולים להכניס הרבה  סדר ואיזון ומחזירים ל'כן' את הכבוד המגיע לו ולי את היכולת ליהנות מהשירים של ליל שישי ברדיו, ובין שיר לשיר להתמכר לקצת שקט.