בעשר בלילה הפקק שמשתרך בשער הגיא מעיד שקורה כאן משהו מיוחד היום. אין משחק של בית"ר, גם לא פורמולה 1 (למרות שכמה אופנועים עולים ברעש מנוע רם בין הרים ובין סלעים בדרך לעיר הקדושה). ברדיו מזכירים שהעיר חסומה, ובמכוניות משני צידי הפקק עם ישראל על ילדיו, ערסיו, פרוחתיו, צפוניו, דרומיו והתל אביבים שלו, גם אנחנו עולים לירושלים לבקש סליחה. ואולי, צריכים אנחנו באמת לבקש סליחה מהעיר, על שירדנו תל אביבה, על שרעינו בשדות זרים, על שבחרנו בים במקום בי-ם. ברגעים האלה, שמדברים על הרוח (גם זו שמנשבת בעיר הזאת בנועם אין סופי בלילה של ספטמבר) עולים לירושלים. העלייה מכריחה אותך להשאיר מאחור את היום יום, ואת האתמול, וכך רגע לפני המחר,להיות ולו לרגע או שנים בספרה אחרת, כזו שטוענת את הגוף באנרגיה לשנה חדשה.

למבקרים ששורדים את העליות של שער הגיא מחכה מימין בית הקברות גבעת שאול, שזועק גם בחשיכה "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (המקבילה התל אביבית שלו זה הבניינים של עזריאלי, שמפרסמים: "דע מאין באת וחשוב היטב היכן אתה הולך לחנות"). ובכניסה לעיר הקדושה, שעון. שעון כניסת השבת, כאילו מזמינים אותך לעבור לזמן מקומי, ירושלים. ובזמן המקומי, כל אחד מוצא את מקומו. אלה הממהרים לבין הכנסת לתיקון חצות ואלה הפוקדים את שוק מחנה יהודה המלא בברים וצעירים שלא היו מביישים את לונדון או פריז. מוצאים את מקומם אנשי הסינדרום והסטודנטית מכפר שמריהו, המואזין שמתחיל לחמם מנועים ומוכר הבייגלה.

בדרך לפסטיכותל הביטו בנו תרנגולות מבועתות מחכות לכפר על איזה עוון של פלוני או אלמוני. מוכרי הסחלב והתירס החם צועקים בקול לעוברים והשבים שבאים לבקש סליחה ולסלוח. שהרי רגע לפני שחותמים מן הראוי לצאת מעצמך ולהיכנס לרכב, לנשום אוויר פסגות, לתרום למצעד המרשרשים בסימן 'צדקה תציל ממוות', להחליט על הצטרפות לmeatless Monday אחרי מפגש עיניים צפוף עם תרנגולת מיואשת, להעלות איזו תמונה לפייס+ סטטוס: "אין על העיר הזאת בעולם כולו", להבטיח שבשנה הבאה נהיה טובים יותר, חכמים יותר, אנושיים יותר ולשמוח שמחה אמיתית שירושלים (כפרה עליה) חיה, נושמת ובועטת באמצע הלילה.

הכותל המערבי מלא (אבל לא עד אפס מקום), תמיד יהיה מקום בכותל לכל אדם שעולה לירושלים, הולך בין אבניה ומגיע אל הקיר שעיני כל העולם נשואות אליו. הרחבה הזאת כאילו מחבקת כל אדם שמגיע מכל קצוות תבל, לא שואלת מאין בא ולאן הולך. יש בה משהו מנחם ומרגיע, היא לא משתנה, מאז הצנחנים עם "הכותל בידינו" ועד המהומה האחרונה של נשות הכותל, מה שהיה הוא שיהיה. הקיר אותו הקיר, היונים מרחפות אליו בבטחה, השיחים הירוקים צומחים בלי השקיה כחלק מהפלא. רק הפתקים משתנים, והבקשות משתנות והידיים שנוגעות בקיר מתבגרות, יש כאלה שכבר לא הגיעו השנה, ואת מקומן תפסו ידיים צעירות, אוחזות ילדים קטנים שממשיכים את המסורת ועולים לירושלים.

קול השופר מעיר את עיניהם העייפות של עשרות אלפי אנשים, חלקם אוחזים ספר, חלקם לוחשים תפילה, חלקם מנמנמים בערגה במקום המרגיע והכי נפיץ בעולם. הגברים בזעקות אל נורא עלילה, והנשים ממציאות מחילה. כולם מבקשים מי בלחישת שפתיים ומי בתחינה שבלב, קצת אושר.

אדון הסליחות מביט מלמעלה, והמואזין מצטרף, עוד שעה יקרא התרנגול לשמש לעלות ולהאיר (אם נשאר איזה אחד שהלך כפרה לדרך אחרת).

גמר חתימה טובה.

היא מתחילה בראש. היא נבראת בדמיון. יש בה ניצוץ של רגש, וכשחושבים על זה, גם הרבה הגיון. היא מורכבת מסך הפחדים והחששות, של כל אחיותיה, השנים הקודמות. מכילה את עוצמת ידידיה, חלום ודמיון, מביאה את חבריה השראה וחזון.

היא חולמת להיות יפה ושונה, חולמת להיות מתוקה השנה. והיא, מתחילה בראש. בין האונה השמאלית לרגל ימין, מבקשת לעזור, קצת לגדול, ולהבין. היא נוצרת בין החום של יולי אוגוסט לסתיו, מאתחלת שעון על חלון זמן: עכשיו.

יש לה המון תכנונים, רצונות ושאיפות. היא לא רוצה להיות כמו השנים החולפות. היא רוצה, קצת אחרת, רוצה ריגושים, רוצה להיות שנה שזוכרים. כזאת שנה שבנוסטלגיה נזכרים בה מדי פעם, מהשנים שמשאירות מגע, ריח וטעם. רוצה להיות כזאת שנה מוצלחת שמספרים עליה עוד הרבה שנים, לך תבין, פרסום, כנראה זה קטע של שנים..

יש לה את הזמן שלה, היא דייקנית ומבקשת לא לאחר, כי אחרי הראש שלה כבר בא צום, וזה כבר סיפור אחר. היא מביאה איתה שק מלא כל טוב וגם קצת שאריות, ממריבות, וכעסים, שעוד שנים יקראו "שטויות". והיא נחשקת השנה, סלב בפייסבוק ובפרסומות. כוולם מורידים לכבודה מחירים, ומגדילים ת'הזמנות. כך לדוגמא חנות השוקולד שבקצה הרחוב אורזת כל היום פרלינים ומחזיק מפיות צהוב. ושם יש גם חנות לכלי קרמיקה קטנים שבו מדי יום נארזים עשרות אלפי רימונים.

והיא צוחקת השנה הזו, בין כל החפצים. ואם יכלה לומר היתה אומרת: "למה אתם כל כך מתאמצים", "הגעתי אחרי מסע של 365 ימים, הבאתי מנוחה, שפיות, פרופורציה לחיים. אין צורך בשוקולד, אני שומרת על גזרה, עזבו את הסרוויס, הוא רק העטיפה. הגעתי כדי לאפשר לעצור. להביט קדימה, לזרוק מבט אחור. הבאתי שלל של מתנות, באריזות גדולות. יש ניסיון וזיכרון, יש ים של חוויות. יש אהבה ויש שמחות, נשאר גם קצת כאב, יש חלומות בשלל צבעים ויש אפליקציה מיוחדת שעוזרת להקשיב ללב. יש חברויות על באמת, יש WALL בשביל לבנות בית, ואם אחפש טוב טוב, אולי אמצא איזו יונה, עם עלה זית. יש גם כמה מטרות שצריך להשיג (ממחר כמובן) ויש מצרך נדיר פה בשק, ידידי היקר, הזמן. הוא מביא איתו רגעים ודקות, שעות וימים שרק מחכים להתמלא במחשבות ופעולות ותכנונים. ויש גם תקווה בשק, ההיא שנוטים לפעמים לשכוח, היא החברה הכי טובה של אמונה וכוח".

היא מזמינה למשחק בלי הוראות הפעלה מסודרות, סומכת על המשתמש בעיניים עצומות.  אבל לאט לאט, עם השנים, מתחילים להיאסף הוראות וכיוונים. כמו פיענוח צופן, שמתחיל להתבהר, מתי להאיט ומתי להיזהר, מתי כדי לשיר ומתי לשכוח, ואת מי להאשים ומתי עדיף לסלוח. מתי לומר ומתי לשתוק, מתי רצוי לבכות ומתי עדיף לצחוק. והיא מאד שמחה על כל הברכות בפייסבוק ובמייל, היא מקווה שמהSMSים יום אחד עוד ניגמל, והיא ממליצה, ככה כשיש דקה או שתיים, להגיד שנה טובה ולהסתכל בעיניים. היא אומרת, כך מנסיון, שזה ממש שונה מהלייק באיפון. ואם ממש מהדרים גם מוסיפים חיבוק, או לחיצת יד אם חשוב האיפוק.

כך ברגע הזה, שלפני, ששולט בו הקסם וחוגג בו התום, אאחל שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום!

לפני שלושה ימים התקשרתי לאמא שלי, היא התרגשה. 'זהו מתחילה שנת הלימודים' היא אומרת. ואני, מבולבלת, שאלתי 'אבל זו לא הפעם הראשונה, את מלמדת כבר כל כך הרבה שנים, זה עדיין מרגש אותך?', 'זו תמיד פעם ראשונה, היא ענתה'. אמא שלי מורה כבר חמישים שנים בערך. בכל נקודה בארץ ובעולם יש תלמיד שלה. פעם הם היו באחת הכיתות הבעייתיות בלב שכונת קטמון (כך לפחות הסבירו להם כששיבצו אותם), היום הם מנהלים, רופאים, עורכי דין ויזמים מבריקים. אמא שלי יודעת עד היום איפה כל תלמיד גר, מה הוא עושה, כמה ילדים ונכדים יש לו. כשאני שואלת אותה איך היא זוכרת היא מביטה בי בפליאה 'מה זאת אומרת, הוא היה תלמיד שלי'. זה נכון, הוא היה תלמיד שלה (לפני 32 שנים) אבל היא עדיין זוכרת. היא גם זוכרת כמה הוא קיבל בכל מבחן, איך קוראים לאחותו ואמא שלו והיא יודעת לזהות אותם באוטובוס או במדרחוב בירושלים. והם מחבקים אותה, כאילו סיימו תיכון ממש לפני יומיים. אמא שלי אוהבת את התלמידים שלה, אחד אחד. היא מודה בזה. אוהבת, לא פחות מזה. וכשאני במקרה נפגשת עם אחד מהם (שגדל להיות שף מוכר או מנהל צי רכבים) ומספרת, כך במקרה שאני הבת של, אני לעיתים מרגישה כיורשת עצר מכובדת במיוחד. אמא שלי מתרגשת לקראת בחינות בגרות כאילו עוד רגע היא נכנסת למבחן וכשיש בעיות אצל אחד מהם היא בטוחה שזו חובתה האישית לעזור בפתרון. אמא שלי התרגשה באמת לפני שלושה ימים ואני ניתקתי את שיחת הטלפון ואמרתי לעצמי בהשתאות 'הלוואי שגם אני עוד 50 שנה אתרגש מהעבודה שלי כאילו זו הפעם הראשונה'.

לא קל להיות בת של מורה. זר לא יבין זאת ומי שמבין יודע. ואני זכיתי להיות בת של מורה שהמקצוע שלה מגדיר במובנים רבים את חייה. לקח לי די הרבה זמן להודות בגאווה שאמא שלי מורה. פשוט הטייטל היה נראה לי קצת קטן לכל מה שהיא עושה עבור התלמידים האלה ומה ומי שהיא בחייהם. לא, אין כאן קלישאה, רק התפעלות. אבל מאז שהתחילו לדבר על המיצ"ב ועל כמה שהמערכת לא בסדר, אני מבינה את החשיבות של המילה 'מורה'. החשיבות הזו צצה כשיש בעיות. כשתלמיד מעתיק או תלמידים רבים בהפסקות אז דואגים להזכיר שהמורים של היום הם לא המורים של פעם. והאמת, שנכון, המורים של היום כנראה חדורי מוטיבציה ושליחות בצורה רבה יותר (אחרת אין שום סיבה להסכים להרוויח ביחס הפוך לרמת ההשקעה שלך, ותמיד לספוג ביקורת).

הם משתנים התלמידים שלה עם השנים, הופכים חדים יותר, מתקתקים באייפד את הסיכום במקום לכתוב במחברת, מחדשים לה חידושים שראו ב-YOUTUBE וגורמים לה לצאת לטיול שנתי באכסניה נידחת. היא לומדת לבנות להם מצגות בפאור פוינט וחופרת לי שהיא חייבת איפון. יש להם בבית הספר מקרר רעוע, אין כוסות בחדר מורים, יש הפסקה קצרצרה ויש על כל ילד 2 הורים עם 3 דעות. אבל היא אוהבת אותם, את התלמידים האלה (שעד לפני שפגשה היו זרים גמורים). והיא לא לבד, הפוסט הזה יכל להיכתב בידי כל אחד מהילדים של עשרות אלפי מורים מוכשרים, מהסוג שיש להם עיניים בגב ולב עצום שלא רואה ממטר את המיצ"ב אבל נמצא עם יד על הדופק על המצב של כל תלמיד. אלה שכולם צוחקים עליהם שחיים מחופשה לחופשה אבל גם בחופש הם דואגים להתקשר לתלמיד לשאול איך עבר הגיבוש לצה"ל.  עוד רגע קט מסתיימת קייטנת אמאבא והשגרה חוזרת למחוזותינו. הורים סחוטים שמסתובבים בקניונים, אחרי צפייה בפעם השביעית בחודשיים האחרונים בשירה המקושקשת, ושיר מהמופע של יובל המבולבל שתקוע להם בראש עתידים לחזור עוד רגע קט לעולם שכולו עבודה. הם יפקידו שוב את הנכס היקר ביותר בעולמם בבית הספר וידאגו בכל הזדמנות לבקר (באופן חיובי ושלילי כאחד). וסביב המהומה האחרונה על ביטול המיצ"ב והשיח סביב "מערכת החינוך הכושלת", רציתי לבקש מההורים לזכור שיש לפחות אחת כמו אמא שלי בכל בית ספר. שאני שולחת כבר חמישים שנים לכיתה והיא מעניקה מכל הטוב שלה לעוד ילדים כשאמא ואבא שלהם בעבודה. אז תביטו בה בהערכה, ואתם לא חייבים לקרוא לה המורה, אבל תזכרו את כובד של האחריות שלה, שהרי בסופו של דבר חינוך אמיתי הוא תפיסת עולם והשפעה אמיתית על בני אדם יש או בפוליטיקה או בחינוך.

באחת השיחות שלנו אמא שלי הסבירה לי שהיא מחפשת דף ירוק עם שיר שהיא קוראת לתלמידים בתחילת השנה, וברגע של נחת כשאבא שלי ואני מקשיבים היא קראה, בהתרגשות של תחילת שנת הלימודים שיר של פאבלו קאזאלס, שהלחינה חוה אלברשטיין. המילים שנחרטו בראשי היו:

"ומה מורים אנו לילדינו

בבית הספר?

מלמדים אנו אותם

כי שניים ועוד שניים

הם ארבעה

וכי פאריס היא בירתה של צרפת…

מתי נלמד אותם גם מה שהינם. "

כך היא קראה ואני נאלמתי דום. היא (רק) מורה לגאוגרפיה שמורה להם בכל יום כי פאריס בירתה של צרפת, אבל כמה שאיכפת לה ממה שהינם.

היום שמעתי הרצאה של שר החינוך שי פירון. הוא נתן הרצאה מרתקת ברוח השיר במשך שעה וחצי על החזון שלו. ושוב המילה 'מורה' נראתה לי קטנה מדי מכדי לשאת על כתפיה את כל כובד אחריותה.

אמא שלי מתחילה את שנת הלימודים מחר, ממש כמו בפעם הראשונה. ואני כולי קנאה בתלמידים החדשים שיזכו לשמוע אותה קוראת את השיר הזה ולראות את עיניה הבורקות.

ולכל מי שמתכנן להבריז מהשיעור, תהנו:

אתה פלא / מילים על פי: פאבלו קאזאלס, לחן : חוה אלברשטיין

כל רגע בו אנו חיים

הוא רגע חדש

כל רגע בו אנו חיים

אין שני לו ביקום

לא היה כמותו מעולם

ולא יהיה עוד לעולם

ומה מורים אנו לילדינו

בבית הספר?

מלמדים אנו אותם

כי שניים ועוד שניים

הם ארבעה

וכי פאריס היא בירתה של צרפת…

מתי נלמד אותם גם מה שהינם.

עלינו לומר לכל אחד מהם:

יודע אתה מה שהינך –

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד

אתה פלא

בכל העולם כולו

אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך

אתה פלא

אתה יחיד ומיוחד.

והבט בגופך –

איזה פלא הוא

רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות

האופן שבו אתה מתנועע

אתה פלא

עשוי אתה להיות כשקספיר

מיכאל אנג'לו בטהובן –

אתה פלא!

טמונה בך היכולת לכל דבר

כן, פלא הינך

וכאשר תגדל –

התוכל אז לפגוע באדם אחר

אשר כמותך הוא פלא

גם הוא יחיד ומיוחד

גם הוא פלא!

עליכם להוקיר זה את זה

עליכם לעבוד

כולנו חייבים לעבוד

כדי להפוך את עולמנו זה

שיהא ראוי לילדיו

אהבת המולדת אך דבר טבעי

הוא

מדוע תחדל האהבה בגבול!

אתה פלא

אתה פלא

אתה פלא

אתה פלא…

הוא יושב על השולחן המשרדי שלי כבר כמה חודשים, הגיע מאיזו גיחה לקופנהגן. סופג בשקט מופתי את תקתוקי המקלדת שלי, את שיחות הטלפון הבלתי נגמרות, את עשרות הדפים והניירות שדוחקים אותו מפינה לפינה. רועד 100 פעם ביום מסמסים, נדרך מכל פוש מהפייסבוק על איזה סרטון חתולים קופצים מעודכן, נבהל כשהמחשבון קורס עליו בלי הודעה מוקדמת ונאלם דום כשאני צווחת על נציג השירות של הוט בטלפון. מביט עלי מגובה 4 הסנטימטרים שלו ועומד על הראש כשאני צריכה השראה. הוא כאן, כל הזמן. מסוג החפצים האלה שאתה רואה כל יום מול הפנים, כל כך רואה שהם שקופים.

הוא שם, סתם שם, היום הוא נעמד על לוח השנה, כאילו רצה להזכיר "אני כאן. פיל ורוד לא סתם". זה רק פיל ורוד, והוא רק במקרה התמקם על לוח השנה. נכון. אבל הוא פיל. והוא עומד כבר שעה באמצע אוגוסט, מביט אלי כאילו מבקש לעצור את הזמן. ויש קטע לפילים ורודים. הם כל כך לא הגיוניים שלפעמים זה נראה סתם הזיה.

שבת, ערב, פיל ורוד. זה לא פוסט דתי, הוא לא נכתב תחת סינדרום ירושלים. הוא נכתב בין רעש המועדון שנפתח בקצה הרחוב לרחש המכוניות מהקצה השני של הרחוב. אבל יש הארה בסופו (או הערה, תלוי עד כמה רחוק לוקחים פיל ורוד).

זאת שבת תל אביבית (שזה אוקסימורון מובנה), שבה חיפשתי שקט תל אביבי (אין כזה)  ואולי חיפשתי בה שקט. החיפושים התחילו על חוף הים, המשיכו בחיפוש חניה ואכילת סושי, עברו לשנ"צ עם מוזיקת השבת (בין הדודאים ליוני רכטר, בואכה חוה אלברשטיין, מתי כספי וקצת כוורת) והסתיימו בפיל ורוד על לוח השנה. בין לבין היו כמה טלפונים, עוד כמה סמסים ושעון מעורר (שנשכח פעיל מהמולת השבוע). בין ההתרוצצויות תחת המונח המרגיע סופשבוע, עברתי בבית הכנסת שמול הבית (ככה מבחוץ, בלי שירגישו שאני מסתכלת). ישבו שם אנשים. נטולי פלאפונים, רק בני אדם, בשר ודם. חולצות לבנות, ניגונים מוכרים יותר או פחות. הם היו שם. רק שם. אף שעון לא צלצל, שום סרטון חתולים לא נשלח, הם קראו מילים פשוטות מספר (לא 'עברית', לא E-BOOK, לא אייפד) ואני בהיתי. בהיתי בעולם חיצון (כמעט כמו פיל ורוד באמצע אוגוסט). מוזרים כאלה, משונים כאלה. אחרים. זה לא פוסט דתי. זה פוסט על אנשים והצורך שלהם בשקט. שקט שנעלם קצת מהחיים און ליין של כולנו.

ימי התשובה השאירו אותי עם מחשבות על מהירות התגובה בדרך לתשובה לכל סמס, בזמינות הבלתי פוסקת לכל טלפון, שיחה, עדכון, קשקוש, חירטוט, בלבול. ואז הגיע פיל ורוד. הוא הגיע כדי לעצור את הזמן, רק לרגע. עם התובנה הפשוטה שרגע, רק רגע יוצר כמויות של רוגע.

הוא עדיין כאן, לא זז מאמצע אוגוסט, כאילו החליט להיות תזכורת (ולא זו מהסוג שצריך להשתיק את הנודניק). מבחינתי הוא מוזמן להישאר.

זה קצת כמו לבקש מבנאדם לצאת מהקופסא. וכשכולם מחוץ לקופסא, מה למען ה' התפקיד של הקופסא במשוואה הנוכחית של חדשנות ויצירתיות. כשהכל משתנה כל הזמן ומה שהיה נכון אתמול לא בהכרח מדויק היום, אנחנו חיים בתזזית בלתי פוסקת ולפעמים בלי שום יכולת אמיתית לעצור ולהתבונן בתמונה הגדולה באמת. וכשאצלי מתחילה להתפקסל התמונה, אני עוזבת הכל ועולה לירושלים. למה לירושלים? כי לא חשוב מתי, היא מנצחת אותי בטירוף שלה. משהו בקושי המובנה שיש בעיר הזאת ובחרדת הקודש שמהלכת לצידך ברחובות גורמת לי להבין שהמצב, איך לומר, לא כל כך גרוע.. לפעמים, כשהמציאות לוחצת באמת אני לוקחת רכבת. הרכבת לירושלים נוסעת כל כך לאט ומכריחה אותי ליהנות מהנוף שבין העיר הגדולה לעיר גדולה אחרת (שאף פעם לא נראית לי פיזית כל כך גדולה).

השארתי את המאזדה בתל אביב ועליתי לשאוב קצת השראה. והשראה יש הרבה בירושלים (למי שרק נותן לעצמו את ההרשאה לבהות). לבהות בתיירים שמחכים לאוטובוס, לבהות במוכר הבייגלה, לבהות בבנות האולפנה שבדיוק סיימו את הלימודים. לבהות ברכבת הקלה (שפתאום נראית כאילו היא נוסעת ברחוב יפו עוד מהתקופה העות'מאנית), לבהות באבנים הלבנות, מצהיבות שלא מבקשות, למרות גילן המבוגר, להיות מישהו אחר. האמת מסתתרת ברחובות בעיר הזאת וכמספר תושבי העיר כך מספר האמיתות הנוכחות בה ומזכירות לי שאמת נמצאת בלב ולא מחוצה לו.

כשהגעתי לאוניברסיטה שעל הר הצופים הוצפתי געגועים. געגועים לתקופה אחרת, קצת יותר נאיבית, כשסגרנו את כביש מס' 1 כי באמת האמנו שאסור להעלות את שכר הלימוד. געגועים לעומק מסוג אחר (זה שלא קיים בעולם השיווק המהיר והעצבני בו אני מעבירה את ימי לדעת), געגועים לחברים הירושלמים (שנמצאים עכשיו בתל אביב. כולם עשו לייק ל'תל אביבים עילאיים ומתנשאים' במקביל ל'ירושלמים עילאיים ומתנשאים', אין אמת אחת כבר אמרתי?). געגועים לאידיאולוגיה שהשאירה אותנו ערים ימים כלילות כדי שיהיה פה ראש עיר חילוני שיעשה מהפכה. געגועים לאוויר שיש רק בעיר הזאת, געגועים לפשטות.

וכשהר הצופים נשאר מאחור והגעתי לבית של אמא ואבא, הבנתי מה לא רואים מה"שם" התל אביבי. לא רואים את עצמך. לא רואים את השקט, לא רואים את התמונה הגדולה באמת, קצת קשה לראות משהו בבירור במהלך ריצת מרתון (ולא מרתון ירושלים לצערי). ומחלון הבית שצופה על כל ירושלים נזכרתי שלכל אחד יש עיר ושמה ירושלים (ולא במובן הקליל של המילה). כל אחד יוצר לו את המקום שבו הוא עולה אל מעל גובה פני המים, לנקודה הכי גבוה שהוא יכול כדי לצפות. וכמה חשובה הנקודה הזו, לפעמים רק כשמגיעים אליה עייפים ומותשים מבינים את עוצמתה.

בדרך חזרה, רגע לפני החזרה לעיר האורות, במסגרת קמפיין הבחירות העירוני, פגשה בי צעירה אחוזת אמונה שניסתה להסביר לי למה צריך לבחור במשה ליאון לרשות העיר ירושלים. שאלתי אותה אם היא אוהבת את ירושלים, היא ענתה שכן. שאלתי אם בחמש שנים האחרונות היא קצת יותר גאה להיות ירושלמית, היא ענתה שכן. בשלב מסוים התחלפו היוצרות. אני הסברתי לה בפאתוס ואמונה למה יש רק מועמד אחד ראוי לרשות העיר, הוא כבר ראש העיר. היא הביטה בי מהוססת ואני המשכתי: "היה לירושלים ראש עיר מיתולוגי אחד שאין עוררין על כמה טוב הוא היה, קראו לו טדי קולק, אבל גם טדי קולק הפך לחלק בלתי נפרד מאבני העיר ירושלים כי היו לו 28 שנים של שירות העיר!" תהליכים לוקחים זמן, אמרתי לה, שינויים קורים לאט לאט. דיברתי איתה אבל בעצם דיברתי עם עצמי. בשלב מסויים איבדתי אותה, זה היה בין הזיכרונות מהר הצופים לעובדה שבחמש שנים המרחק הפסיכולוגי בין ירושלים לתל אביב התקצר עבור הרבה אנשים. היא חזרה אלי כששאלה "איפה את גרה?" ועניתי בשקט "בתל אביב". "אז למה ירושלים חשובה לך?" היא שאלה. "כי אני ירושלמית עניתי". היא התבלבלה (זה באמת מבלבל).

אין שלמות בירושלים, שום דבר לא מגיע בקלות ואולי זה הקסם של העיר הזו. צפצוף בלתי פוסק של טרנזיט עצר את המונולוג שלי, הוא נוסע לשוק רמלה שהגיע לעיר וסימן לי שגם אני צריכה להספיק לרכבת. בין הרים ובין סלעים נשארו המחשבות על העיר, השקט, המגדלור, הבחירות, הזיכרונות. כשהגענו לארלוזורוב הטלפונים התחילו לצלצל בקול (כאילו מישהו סימן שחזרתי לאזור עם קליטה בלתי פוסקת).

זום אין לחיים האמיתיים קרה מהר מאד והחזיר אותי לפרטי הפרטים של התמונה, אבל הפעם טעונה באנרגיות מהמקום המופלא הזה שנקרא ירושלים. הנשים עטויות כיסויי ראש ואברכים שחורי לבוש התחלפו במראות קלילים בחום אוגוסט התל אביבי, עצומה של טבעונים לזכויות בעלי החיים שהציעו לי לחתום עליה ביציאה מארלוזורוב הזכירה לי שדברים שרואים משם, אין שום סיכוי לראות כאן.

זה תמיד מתחיל בבהייה בדף לבן. כמו כל התחלה, זה שלב שמלווה בכאב בטן. אתה רוצה להוציא החוצה משהו שעד עכשיו לא היה קיים. למה? ככה. כנראה שזה בטבע שלנו, זה מה שהופך אותנו לבני אדם. אחרת איך אפשר להסביר התרגשות של יוצר מתהליך היצירה? ומי בכלל צריך להסביר? לפעמים כדאי רק להתפעל.

בעידן הטכנולוגי קל מאד להיות יוצר, אתה מעלה כמה תמונות לאינסטגרם, משחרר סטטוס מלא השראה בבוקר ומסיים בפוסט מלא רגש בשעת לילה מאוחרת. עוד רגע לכל אחד תהיה בבית מדפסת תלת מימד וחלומות יוכלו לקבל במהירות וביעילות ביטוי מציאותי.

אבל כאן מגיע הקאטצ'. זה לוקח זמן, וזה לא תמיד קורה, ואולי אפשר אפילו להקצין ולאמר שזה לא קורה לכולם. וגם כשזה כבר קורה, מה כבר אפשר לחדש. לקאטצ' הזה יש שם, קוראים לה מוזה. כבר דובר בה רבות לפני, מהרבה כאלה שהקשיבו קצת יותר ממני בשיעורי תולדות האמנות באוניברסיטה. אני מניחה שנימנמתי איפה שהוא בשלב בו המרצה הסבירה מאיפה שאב אמן זה או אחר את ההשראה שלו. ואלה מילים גדולות לשיעור של שמונה בבוקר באולם 300 מעל פסגת הר הצופים בירושלים. היא דיברה ואני נמנמתי. או שהייתי בדיוק בפגישה צפופה עם איזו מוזה שהולידה שיר או סיפור קצר.

היכולת של אדם לקבל השראה היא בעצם היכולת לדבר עם עצמו. בכל אחד מאיתנו יש איזו מוזה מופלאה כזאת שרק רוצה להתבטא. אצל אחד החברים שלי היא מגיחה בשלל תבשילים מעוררי תיאבון, אצל האחר צלילי הפסנתר מרמזים על בואה והשלישית בעלת ידי הזהב מכינה מגזרות נייר כל כך יפות שזה כואב. פוסט המאה של הבלוג הזה, מספר כנראה את סיפור האהבה שלי עם מילים שהתחיל קצת לפני הצבא, אין לי שום שליטה אמיתית עליו, כשהמוזה משתלטת ורוצה לצאת החוצה היא חזקה ממני. יש לה איזו יכולת פלאית להזיז הצידה את כל שעשיתי ואעשה ולהכריז בקול "אני כאן".

ואנחנו דור הלייק, באמת צריכים את המוזות (כמו אלה שהיו מתפללים אליהם המלחינים הגדולים לפני שכתבו יצירות), כי אין לנו זמן לתת להן להגיע בעצמן. אז יש אפליקציות שמעודדות אותן, כמו פינטרס, אינסטגרם ועוד שלל עיבודים טכנולוגיים ליכולת כל כך בסיסית שטבועה בנו. רק חבל שאין איזו אפליקציה שמזכירה שהשראה נוצרת בפנים (לא צריך עוד שקף השראה בשבילה) צריך רק קצת שקט ומקום ריק (היא אוהבת מקומות ריקים).

וכשהיא מגיעה, אחרי הפחד, וההיסוס, והכן והלא והלמה, היא מביאה איתה אושר. אושר אמיתי כזה, שלא תלוי בכלום, אושר מאושר. של אדם עם עצמו. יש בה קצת קסם בתחושה הזו, היא ממכרת כמעט כמו ספורט ואין בה שום מחשבה. המילים נאלמות אל מולה, התחושות חוגגות בה. היא מלווה בחיוך, קצת כמו זה של אחרי הפוסט המאה.

הרגע הזה בטיילת, בין שש וחצי לשבע בבוקר, כשהרוח נושבת על הפנים ויש את הטעם הזה של המלח באוויר. יש שני דייגים קבועים בדרך ליפו. עברתי שם 80 פעם בערך, אף פעם לא ראיתי אותם מעלים בחכתם משהו, אבל הם מאושרים. הירידה ממגדל שלום לנווה צדק והריח של המאפיה שמתעוררת לחיים. כבר חודשים שאני בטוחה שהם פותחים מוקדם רק כדי שאנשום את הריח הזה על הבוקר. הים והגולשים, והשדרות האלה שבבוקר ריקות מאדם וביום לא רואים בהן אדם, רק מסה של אנשים במירוץ בלתי פוסק. והבלוף והקטע, והטרנד, וההוא וההיא, וההוא – היא, וההם וההן ואנחנו.

אחרי שנתיים בתל אביב שיניתי כתובת. אם היה ווליום לכתיבה הייתי כנראה כותבת את המשפט הזה בחלש יותר. אחרי שנתיים בתל אביב, אני תל אביבית. והמעבר, איך לומר לא היה פשוט. כי אפשר להוציא את הבנאדם מירושלים אבל אי אפשר להוציא את ירושלים מהבנאדם.

ואיך אפשר להוציא את הצניעות והשקט, הקושי והאתגר, הנוף וההרים, העיניים של בני האדם אשר מביטות ישר אל הלב ועוסקות בעומק ובאמת. איך אפשר להתנתק מהאבנים ומהמסורת, מהג'אגלינג הבלתי פוסק לחיות ולתת לחיות, בין יהודים וערבים, חילונים ודתיים. זר לא יבין זאת (בטח לא הזר שעולה לרגל למחנה יודה ומתפעל מחוצות היוצר). איך אפשר להתנתק מהפער הזה בין ירושלים של מעלה (ההיא שעיני כל העולם נשואות אליה) לבין ירושלים של מטה (בה נסגרים כבישים בגלל הפגנות חרדים או בגלל פורמולה 1). איך אפשר להשיל מעל הכתפיים את 3000 השנים שסוחב איתו כל ירושלמי אמיתי? והרי ליבי במזרח ואנוכי בדרום תל אביב כבר שנתיים, ועדיין, שמירת האמונים לעיר הקודש (שעלתה לי בתשלום חניה של 500 ₪ בכל חודש) התחלפה השבוע בכרטיס תושב תל אביב ומדבקה מהודרת לרכב שהופכת אותי לזכאית להנחה של 75% בכל החניונים בעיר (כמעט). אבל לא בחניה עסקינן (למרות שזו סיבה מספיק טובה לשינוי כתובת בעיר בה חניון לשעה עולה 30 ₪), אלא בשייכות.

וזה קצת מצחיק לדבר על שייכות בבירת האינדיווידואליזם של ישראל. מצחיק לדבר על שייכות בעיר בה המגדלים החליפו את תחושת האדם אל מול קתדרלות הענק, אשר מזכירות מדי יום "דע מאין באת ולאן הולך הכסף", מצחיק כי יש כאן כל כך הרבה והכל מהכל שאיך בכלל אפשר למצוא שייכות בעיר הזאת?

תובנה מס' 1 : חצי מתל אביב ירושלמים במקור (ונשאלת השאלה מה זה בדיוק המקור הזה, ואיך יכול להיות שתושבי פסגת זאב לשעבר קוראים לעצמם בתל אביב ירושלמים…..) היום יש לי יותר חברים ירושלמים לשעבר מאשר חברים ירושלמים (ליתר דיוק שני חברים ששומרים על הגחלת בעיר, אבל זה נושא לפוסט אחר, קצת פחות קליל).

החצי שנשאר מתחלק לשלושה חלקים אופן לא שווה (האחוזים מבוססים על תחושת הבטן שלי ואין הם מעוניינים להיות נתונים מהימנים) :

 1. תל אביביים במקור (הם איכשהו תמיד מג', ל' או צהלה, בחיים לא פגשתי תל אביבי במקור משכונת שפירא)- 3%

2. תל אביבים (כאילו) במקור : חולונאים, בת ימאים ושאר דבוקות שהופכות עצמן תל אביביות (למה הרצליינים נשארים נאמנים למקור??)- 7%

3. מדן ועד אילת ועוד קצת: ההוא מקריית שמונה, ההיא מעומר, ההוא משער הגולן וההם ממנחמיה (אלה הקבוצה הכי מעניינת אחרי הירושלמים)- 90%

תובנה מס' 2: תל אביב היא לא רק מקום גיאוגרפי אלא סטייט אוף מיינד. אין לה תרבות מקומית מובהקת, אלא בליל מגוון מאד (וקצת מזכיר טירונות צבאית) של הכל מהכל. יש בה כל כך הרבה גירויים שהיא מחייבת את האדם להגדיר את עצמו. בשונה מירושלים בה זכות הבחירה נובעת מהאין, תל אביב מציעה לאדם להתבונן פנימה מתוך ה'יש'. כי כשיש כל כך הרבה יש בחוץ חייבים למלא איזה אין פנימי שמסתתר לו שם…

תובנה מס' 3: חתונה של חבר החזירה אותי לירושלים ליומיים. האמת נמצאת שם, האנשים של ירושלים עשויים מחומר אחר. קל לכתוב על העיר הזו, קשה לחיות בה. זו הסיבה שיש אין סוף שירים וסיפורים על ירושלים, ועדיין, צעירים מסיימים את לימודיהם בעיר ועולים על כביש 1 לכיוון רעננה, כפר סבא או סתם רמת גן.

יצאתי מהעריה התל אביבית עם חיוך רחב על השפתיים, תו החניה החדש בידי, כיכר רבין שטופת שמש. ניגש אלי תייר מבולבל ושאל איך הוא מגיע להלסינקי. חייכתי במבוכה, הסברתי לו שאין לי מושג, אני מירושלים. (בכל זאת, תל אביב זה טרנד, ירושלים היא נצח).

אנחנו הדור שמחזיק את כל העולם בכיס הקטן (או בתיק הגדול במקרה שלי). דור שכל המכשירים שהוא צריך בחיים הצטמצמו למסך מאיר אחד. קטן.

אין כבר שעון מעורר יש אפליקציית שעון מעורר. אין לנו מושג איך להגיע אבל אנחנו יכולים להיות בכל מקום בזכות וויז, אנחנו מדברים עם כל העולם מכל העולם וזה לא עולה לנו שקל, יש לנו 700 חברים (שניים מהם מגדלים חווה, שלושה משחקים פוקר, ארבעה מעלים סטטוס על חתולים וכלבים עזובים). אנחנו סופרים קלוריות (באפליקציה), מקבלים עדכון בפיד על עליית מחירי הדלק (רק אנחנו יכולים לאשר עדכוני PUSH לחדשות), אנחנו משלמים באיפון ומדברים באיפון, וישנים עם האיפון וקמים איתו. ה-I CLOUD הפך להיות לארכיון אישי שכולל תמונות, מסמכים, הודעות  ואת יתר המגירות הוירטואליות שנקראות חיים. הרגעים הדרמטיים באמת הם הסטטוס "חברים גם לי זה קרה, גנבו לי את האיפון, שלחו טלפונים" (שזה בערך כמו להגיע פרצו לי לבית, לקחו הכל ושרפו את הארכיון).

חמישי בבוקר, שגרירות ארה"ב, אני בתור לויזה. אפשר להכניס הכל חוץ ממכשיר הפלאים (וזה די מצחיק אחרי כל כתבות הריגול אחר אזרחי ארה"ב בימים האחרונים שדווקא הוא נשאר בחוץ). רבים וטובים ממני, במבטים אבודים נפרדו מהמכשיר לשעתיים. ההתחלה היתה קשה, הרי כשמשעמם או יש דקה של פנאי היד נשלחת אוטומטית וYNET עוזרים להכניס עוד מסרים חסרי משמעות אל שטח האכסון שהתרוקן עם השנים ונקרא מוח. ואחרי שבהינו האחד בזה שעומד לפניו/ אחריו בתור התחלנו פשוט לדבר. היו שם ילדים והורים, זוגות, וסתם אנשים זרים שפשוט שוחחו. באמת. בלי אוזניות ובלי סמס. דיברו פנים אל מול פנים. במשך כמעט שעתיים. ההתחלה היתה מביכה, כולם התנצלו שהם מדברים, פשוט "זה הזוי שלא נותנים להיכנס עם טלפונים". ואני חייכתי לעצמי וחשבתי 'אולי אחרי הכל נשאר משהו מהFREEDOM של התפוח הגדול'

חזרתי לרכב, 8 שיחות שלא נענו, 3 הודעות. 12 מיילים. 4 עדכוני PUSH שדחפתי החוצה בעוצמה. איבדנו את זה. זה עידן כל כך מחובר, כל כך מקושר ומתוקשר, עידן בו אין שום דבר שאתה צריך להבין איך עושים לבד – כי הכל, הכל נמצא במרחק שורת החיפוש של גוגל.  אין שום סיבה לזכור מספרי טלפון, אתה יכול להגיע לכל מקום בלי לדעת איפה אתה כלל, אפשר כבר היום (ולא בסרטי מדע בדיוני) לחיות חודשים ושנים מול מחשב מבלי לצאת מהבית.

מדד הלייק הפך להיות מדד לפופולאריות חברתית, כל אחד יכול להיות הכל – צלם, בלוגר, יועץ, בשלן, מהנדס אטום, צריך לדעת רק קצת יותר מהממוצע, והממוצע איך לומר מזפזפ בין המרוץ למיליון לאח הגדול.

יום רביעי, כנס נשים ועסקים, נשים בעולם דיגיטלי. באמצע הכנס כבר התחלתי לתהות איך עדיין אין אפליקציה שעוזרת לנשום (שהרי את כל יתר האפשרויות מיצינו). אולם חשוך עמוס לעייפה, מבטים ממוקדים, עניין רב באוויר. ברקע מדבר מרצה (הוא לא באמת חשוב למרות שכוווולם נסעו עד אשדוד "להקשיב"), האמת מתרחשת במסך הקטן זה הנחבא בקו הברכיים, אליו אנחנו מרכינים את הראש. הגעתי עם חברה, מזל שבשלב מסויים נגמרה לי הסוללה. פתאום הבנתי שהגעתי עם חברה…

אבל זה פוסט שמח. כי מעבר לכל אנחנו סטארט אפ ניישן (אפילו גוגל הגדולה השקיעה השבוע). רצים כל כך מהר קדימה שלפעמים אנחנו רק שוכחים לעצור לרגע… הטכנולוגיה לא יכולה ללכת אחורה (וטוב שכך) אבל משהו בנו צריך ללכת צעד אחד קדימה ולקבוע גבולות. רק כדי לעמוד בקצב שנקרא 'החיים' ולא להפוך לעבדים (גם הם מרכינים ראש אל מול האדון).

אני מתחילה לאמץ שעות שקט (לא בטוחה שאצליח להתמיד, וממש לא בטוחה שאמא שלי לא תזמין משטרה מדאגה) אבל זה נראה לי שווה את המאמץ. שעות של שקט, בהם הקישוריות נשארת בחוץ וקשרים אמיתיים של אנשים אמיתיים (כאלה עם ברק בעיניים) תופסים את הזמן. אני בטוחה שהסוללה שלי תיטען באנרגיה מעל ומעבר למצופה והאיפון יוכל קצת לנוח. יש מצב ששווה שאעלה על זה סטטוס כבר עכשיו, בכל זאת, ההוא שהיה איתי בטירונות ואיכשהו מצא אותי בפייס חייב לקבל עדכון בנושא.

פרגנו בלייק, מה איכפת לכם?