גלעד בבית. הוא נחת בשעות הצהריים והביא איתו עוד כמה אורחים. 'שפיות' היתה הראשונה שחצתה את כרם שלום. נכון, אי השפיות של הכתבת המצרית ניסתה להפריע לה אבל אפילו היא לא הצליחה לעצור את התחושה שהעם חוזר לעצמו עם הילד שחזר הביתה סוף סוף.

עם 'שפיות' הגיעה 'ציונות'. היא שעזרה לגלעד לפשוט את בגדי השבי שלו, העלתה אותו בדרגה והחזירה אותו להיות חייל. היו אלה מיטב הבנים של צבא הגנה לישראל שהרכיבו משקפיים לעיניו של גלעד אחרי חמש שנות שבי, טיפלו בפצעיו והזכירו לכולנו שאין בעולם מקום אחר לעם ישראל, העם היושב בציון. אחרון הגיע 'ערך חיי אדם' שלמרות שהתמהמה מזה חמש וחצי שנים חזר היום לכל כותרות החדשות והדגיש שחייל צה"ל שוחרר בתמורה לאלף מרצחים. הרשתות הזרות שכחו להזכיר שמדובר בחייל י ש ר א ל י! חייל של צבא ההגנה לישראל, שגדל והתחנך כמו כולנו על המשפט "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו" (כנראה שאין למשפט הזה תרגום ראוי באנגלית או ערבית), אותו חייל שנשבע אמונים למולדת והחזיק בכיסו את מסמך ערכי צה"ל החורט על דגלו 'רעות' ו'אחוות לוחמים'.

גלעד חזר הביתה. והבית, חוזר אט אט לעצמו. הילד הזה עם החיוך המבויש שגרם לחצי מדינה לצעוד ממצפה הילה לירושלים, הילד שהוציא מהבית את האדישים שבאדישים אשר תלו סרטים צהובים על החלון, עמדו חמש דקות דומיה או באו לבקר את נועם בדרך לסיור סליחות בירושלים. לכל אחד מאיתנו יש איזו חוויה אישית מהחייל (והאיקון) 'גלעד שליט'. החוויה האישית שלי היא עצרת שערכנו באוניברסיטה העברית לפני ארבע שנים שקראה לשחרורו. נועם שליט וקרנית גולווסר היו שם. אז עוד קיוו לראות בחיים את שלושת החטופים.

הילד חזר הביתה. והבית צריך להתמלא בגאווה שיש לו צבא חזק שיכול לשחרר אלף מרצחים, לשמור על המולדת ולהשיב בנים לגבולם. הבית צריך לשמוח שמחה גדולה ושקטה. המבצע הסתיים, ועכשיו, מן הראוי שניתן לילד הזה שקט ולהוריו שהפכו להיות סמל לאומץ ונחישות זמן למנוחה.

גלעד חזר הביתה, לסיפור הזה יש סוף טוב. מוזר במדינה הזו לקבל סיפורים עם סוף טוב, כנראה שבגלל זה ערוץ שתיים משדר כבר מ-12 בצהריים את אותן התמונות. נגמר! הביתה, הוא חזר, הילד סוף סוף בבית. ברוכה הבאה שפיות. האמת שהתגעגענו..

נועם שליט אמר הערב שחווה 'לידה מחדש של בנו', משהו 'נולד מחדש' גם בעם ישראל היום. לעם שהיה צמוד לפלאזמה היום נולדו מחדש ערכי היסוד של מדינת ישראל. מדינת ישראל קיימה היום את חלקה בחוזה הבלתי כתוב שהיא חותמת עם כל ילד שהופך חייל בגיל 18. גלעד שליט נתן למדינה בתמורה את היכולת לחזור ולחייך ולקבל את ערכיה בחזרה. מדהים מה אדם אחד יכול לעשות למדינה שלמה…

עכשיו צריך לבקש קצת 'שגרה'. שגרה ברוכה של ימים פשוטים, עם מעשים פשוטים. בלי אוהלים, בלי הפגנות (בעצם סיפור המתמחים עוד לא נסגר…),ימים של שקט לעם היושב בציון…

מישהו במדינה הזו שכח לקחת את התרופות שלו בחודשים האחרונים, אחרת איך אפשר להסביר ששבע מאות מתמחים מתפטרים וחוזרים בהם כבר שבועיים. מישהו צריך איזה פסיכיאטר, אחרת איך יכול להיות שהמתמחים האלה במשא ומתן מתמשך כבר חודשיים? מישהו הוזה, וזקוק לטיפול צמוד שאין מי שיגיש לו אותו.

מישהו בארץ הזו שכח שיש לו הורים בבית שצריכים לעיתים סיוע רפואי, שיש לו ילדים בבית שחלילה וחס מגיעים לפעמים לבית החולים. מישהו… מישהו שכח, וגם לשיכחה יש טיפול תרופתי אבל אין כרגע מי שיתן מרשם, הוא שובת.

מישהו במדינה הזו סובל ממחלה קשה וממארת, מחלה מפחידה קוראים לה תיסמונת "הם ירגעו" היא נלווית למחלה רצינית לא פחות שפעת "יהיה בסדר". זו מחלה מוזרה כזאת, שהתרופה אליה נקראת "שינוי גישה" ו"שינוי סדרי עדיפויות". תרופה מיוחדת כזאת, שכדי שהיא תשפיע באמת צריך לשתוק רגע ולהקשיב לצד השני. אחרת, אין שום אפשרות שהיא תשפיע.

מישהו במדינה הזו צריך להכניס טיפול נמרץ לתחום הרפואה, בסיוע קוצבי שעות לרופאים ומתמחים שנשארים ערים במשמרת יותר מדי שעות, מישהו צריך להבין שמאחורי החלוקים מסתתרים אנשים, סטודנטים, הורים לילדים שצריכים להתפרנס בכבוד. מישהו צריך זריקה או עירוי חירום עם הרבה ויטאמינים בדמות אומץ, צדק, הערכה. אותו מישהו ראוי שיחזיק מד חום ויבין שעברנו כבר מזמן את הנורמה בארץ הזו.

ואז, אותו המישהו, מן הראוי שירוץ אל שדה התעופה וישים חוסם עורקים לבריחת המוחות המדהימים שעוזבים את הארץ ונוסעים להיות רופאים באפריקה, ניו יורק או אירופה.

מישהו, חייב להתעורר עכשיו, רגע לפני שהחולה מת, הניתוח לא הצליח וקטסטרופה ששום חיסון לא יוכל לעצור תתחיל.

במדינת ישראל, רגע אחרי יום כיפור, חשבון הנפש צריך להיות קר, ולנתח את סוגיית הרופאים בדיוק של להב סכין המנתחים: אין מחיר לחיי אדם, אין תחליף לרופא בעת מצוקה. מישהו, חייב להפעיל אמבולנס מדיני לפני שיהיה מאוחר מדי.

שנה חלפה שנה באה ואיתה מתייצב ליום אחד בית הדין הגבוה לחשבון נפש. מתדפק על הדלת, פוקד שביתת רעב ל-24 שעות שלמות ומנטרל אותי מהלפטופ והאימייל. יום אחד בשנה בה הפלאפון שלי עובר למצב כבוי והפעולה המפחידה מכולם מגיעה. יום אחד בשנה, בפקודת הקדוש ברוך הוא לא עושים דבר. יום כיפור מכריח את דור הפייסבוק ליום אחד בשנה להיכנס קצת פנימה. הוא מבקש להתחבר ל –   un like ולהשאיר לרגע את ה- like מאחור. לעצור את מירוץ החיים הדינמי והמשתף, זה שמעלה סטטוסים על מי אני ומה אני על בסיס יומי ולשאול שאלות עמוקות ואישיות כמו "האם הסטטוס שלי עושה לי טוב?"

יום כיפור הוא היום היחיד בשנה  שמחבר את כל עם ישראל לסממנים הבסיסיים ביותר של העולם היהודי, זה היום הכי מיוחד בשנה כי רק הוא עוצר באמת את שיגרת חיינו. שדה התעופה סגור, אין יוצא ואין בא מארץ הקודש, אין מכוניות בכבישים (לפחות בירושלים) ומחזה מדהים בדמות עשרות חילונים מלווים בילדים רכובים על אופניים פוקדים את הרחובות ובתי הכנסת. יש איזו אחדות יפה ביום כיפור, כי לכולם קשה לצום (וכשקשה לעם ישראל- פתאום, האחדות הופכת את המצב לקצת יותר קל).

אז אחרי שאבא שלי מתיר את הנדרים שלי ושל אמא (ולנו יש הרבה כאלה מדי שנה), ואחרי שאוכלים ארוחה מפסקת, מתחילה ההפסקה האמיתית. השקט שמכניס המון פרופורציה לכל מה שקרה השנה ועוזר להתחיל מחדש ולהבין שמותר לנו לטעות. השקט הזה (שבשעות הצום הראשונות קצת משגע אותי), הופך אט אט להבנה שיש דברים שגדולים מאיתנו, יש סוגיות שלא בשליטתנו, יש דברים שעשינו, טעינו, פשענו, חטאנו אבל יש גם זמן סליחה ומחילה.

ההבנה הזו, שמותר לאדם לטעות, היא אחת התובנות הגדולות שהגיעו אלי השנה. כולנו אומרים את זה, כל הזמן, בכל מקום אבל כשמבינים באמת שכל אחד יכול לטעות העולם הזה נראה פתאום קצת אחרת. יש בו משהו הרבה פחות טכני והרבה יותר אנושי.

מתלווה אליה תובנה לא פחות חשובה, והיא הגדולה האמיתית של בני האדם- היכולת לסלוח. גם כאן, קל להגיד וקשה לבצע, אבל אלה הטעות והסליחה הן הבסיס למילותיו של שלמה ארצי : "תתארו לכם עולם יפה…"

מחלון החדר שלי ירושלים נחה ביום הכיפורים, השמיים כבר קצת אפורים, מרחוק שומעים את ניגוני בית הכנסת, עשרות אנשים עטופים בטליתות, עוצרים יום אחד בשנה ואומרים תפילה. יום אחד בשנה בה כל אדם מתחבר למשהו גדול יותר, בו הציניות נשארת בבית ואמת גדולה יוצאת החוצה.

שלב ה'חשבוניה' השנתית נסגר, ומתחיל שלב חשבון הנפש. השלב בו השאלות מופנות אלינו והתשובות יוצאות מעצמן. השלב הזה כבר לא כל כך מוכר לנו, זה שלב שאי אפשר להעלות לפייסבוק, הוא לא יכול להיכתב על ה- wall , זה שלב שנמצא בלב.

http://www.youtube.com/watch?v=Y0KxZz5k-RE

גמר חתימה טובה ושנה של טעויות, סליחות והצלחות.

כבר בשלהי הקיץ, בסוף עונת החתונות מתחילות ההזמנות לעונת הארוחות. ארוחות החג אשר מגיעות עם השנה החדשה מסמלות את עם ישראל במיטבו, על כל עדותיו, ניגוניו, ודודותיו. באופן מרוכז שמתחיל בסדר ראש השנה ונגמר בשמיני עצרת בסוכות הופך העם היושב בציון לחצי גמר 'מאסטר שף' בקנה מידה לאומי ומגיש בחן ובאהבה תפריט מלא באבות ואימהות המזון על בסיס כמעט יומי.

ארוחות החג שבאות על כולנו לטובה מהוות מפגש משפחתי של שרשרת הדורות ומושיבות לערב אחד את הדודה מבת ים עם הבן דוד שבדיוק חזר מהודו ליד החברים הבורגנים מראשון לציון עם הבת המקסימה שלהם שלא מפסיקה לבכות…

המזל שביהדות הכל תמיד בסדר. יש סדר ראש השנה, סדר ישיבה לשולחן, סדר שתיית היין (מהגדול לקטן והמסכן ששותה את מה שנשאר בכוס), וציפיה לסדר פסח שיגיע בעוד כמה חודשים אם נרצה ואם לאו.

הברכות בסדר ראש השנה, עושות סדר ברור וחורצות במילים ואכילה את גורלם של הטובים והרעים- אנחנו וכל השאר. מסלקים את אוייבינו ואוכלים דלעת, מרבים זכויות כרימון ומנשנשים קצת גרגרים, מברכים שיתמו אויבינו ומבקשי רעתינו וכמובן נותנים עוד ביס בתמר, מאחלים שנה טובה ומתוקה ומחסלים צלחת של תפוח בדבש ולבסוף לא שוכחים להזכיר שנהיה לראש ולא לזנב (את הברכה הזו, לפחות אצלנו, אומרים רק בעל פה, כדי להימנע ממתעלפים במהלך הסדר).

יש איזו אחדות לכמה רגעים בה מתבטלים לרגע אחד (עד הקינוחים) הגילאים במשפחה וכולם, קטנים כגדולים מתחברים למסורת ומלקקים דבש בדיוק כפי שעשו לפני שנים. הטקס הזה, בו כל שנה מצטרפים תינוקות חדשים למשפחה ועם השנים עוזבים את השולחן זקני השבט האהובים נותן המון כוח לשנה החדשה. הוא מציג לכמה שעות את טבע העולם בצורה ברורה ומחוסרת גינוני טקס.

יש כמה עקרונות ברורים לטקס הזה, יש מנהל טקס (אחד כזה שסוחף את כולם אחרי חידון החג: מישהו יודע למה חוגגים את ראש השנה במשך יומיים?), יש את הדודה שמכינה שירון, יש את האמהות הצעירות שדואגות לתינוקות רכים בעגלות שילב, יש ברכות ויש כאמור המון אוכל שמסגיר את מוצא המשפחה ומותיר שלושים איש בדממת אלחוט נהנתנית לכמה רגעים.

אחר כך יושבים שלושים איש (שביום רגיל כל אחד חי חיים נפרדים לגמרי) בגינה, הדוד תופס גיטרה ומתחיל לשיר, הדודה מצטרפת אליו, אני מרימה גבה ומביטה בהם מהצד. כנראה שעוד 30 שנה אהיה אני זו שתתחיל לשיר או אולי לרקוד ובטוח תהיה איזה בלוגרית שתכתוב על זה קטע, אחרי הכל, הכל נשאר במשפחה…

בארוחת החג שלנו ישבו סביב השולחן שלושים איש, שמדברים בערך 10 שפות, כל טווח הגילאים היה שם (ארבעה חודשים ועד שבעים ושתיים שנים), כל תחומי העיסוק, היו שם בני משפחה מכל הארץ ואפילו שני חברים מברזיל. כולם מחיכים, כולם חגיגיים, כולם עוצרים לרגע ומקבלים את השנה החדשה בהרמת כוס לחיים. וזה, בלי שום מעטה ציניות כוחה האמיתי של משפחה.

ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני. וגם בו, כמיטב המסורת ארוחת חג נוספת, הפעם בניצוחה של אמא. ערב חג נוסף, ארוחת צהריים נוספת, ארוחת ערב שלישית במספר עם חברות נפלאות (שהן כבר חלק מהמשפחה), תוכנית הגמר הגיעה היום- היא היתה בדמות גלידה עם אמא ואבא על הטיילת ביפו. לא היו שם שלוש מנות, איל שני לא הגיע לשפוט אבל היו שם שלושה אנשים שנהנו מכל רגע והתחילו את השנה החדשה ברגע מתוק באמת!

אז עד הארוחה המפסקת… גמר חתימה טובה!

הימים האלה, בואכה ראש השנה, קצת לפני כיפור מביאים איתם רוח מהורהרת. הם אמנם ימי תשובה אך הם מביאים איתם ים של שאלות שמתרוצצות לי בראש. ימי התשובה האלה מוציאים מהבויעדם מילים גדולות וחגיגיות כמו כפרה, וסליחה, חסד וצדקה והחשובה מכולם "חשבון נפש". כל המילים האלה אשר מכילות עולם שלם חוגגות להן יחד בחודש תשרי ומקבלות תפאורה מהטבע בדמות גשם, עלים שנושרים מהעץ ושלל אפקטים שמכניסים אנשים מן המניין לסרט.

טיפות הגשם, העננים שפתאום מגיחים בשמיים ורוח קרירה שמוציאה את הסוודר הירושלמי מהארון, מזכירה שכל ימי התשובה הם בעצם זמן לחשבון נפש די רציני על שנה שחלפה ושנה שבאה. הן עוברות מהר השנים האלה, עם השנים, השנים עוברות בקצב אחר. וככל שהם מתגברות ימי התשובה הופכים מורכבים יותר, כי תשובות לכל השאלות עדיין אין לך, ושאלות, אותן את מייצרת בסיטונאות.

ואם השאלות שלך לא מספיקות, ימי תשובה כוללים המון שאלות של המשפחה כמו "נו, יש לך מישהו?", "אז איפה את עובדת עכשיו?", "את גרה לבד?", בתוספת כמויות אדירות של אוכל (שלא עבר הכשרה בשומרי משקל) שגורמים לך לשאול עוד שאלה חשובה והיא: למה מפגש משפחתי צריך תמיד להיות סביב אוכל? וכשמסתיימת ארוחת החג, יש איזה בוקר אחד ויחיד "בוקר תשובה" בו את מוצאת את עצמך בפוך, סוף סוף קצת נחה….

העולם היהודי אשר קובע סדרי עולם ולא משאיר הרבה מקום לשאלות מספק המון תעסוקה בחודש תשרי. אמא שלי מבשלת מראש חודש ועד צאת הנשמה של כפרת העוונות שמוגשת קבוע בדמות עוף ממולא בכל טוב לשולחן הארוחה המפסקת של יום הכיפורים, אבא שלי בונה סוכה (בטוח שגם ל'שלומית בונה סוכה' מהשיר היה איזה עזר כנגדה אחרת כל השיר הזה לא אמין). לכל אחד מספקת היהדות מתווה ברור לקראת החג. יש כמובן גם יום כיפור שבו אני מפסיקה לשאול וישנה 24 שעות רצוף.

אבל אם מורידים את מעטה הציניות יש בחודש הזה המון מפגשים שמחממים את הלב. יש בגדי חג חדשים שפותחים את השנה ברגל ימין (וגם שמאל מ-ALDO), יש פריוויליגה לתרץ המון משימות מרגיזות ב"אחרי החגים", יש אוכל של אמא- כל יום כל היום, ויש ריח מיוחד שיש רק בירושלים בערב חג (יסלחו לי כל התל אביבים, לקנות בעדנה ארוחת חג מוכנה עדיין לא בתפריט שלי). ויש איחולים בפייסבוק, ובהודעות, במכתבים ובגלויות מכל מקום בעולם עוצרים רגע ומאחלים 'שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום'.

ולמען האמת, לרגע אחד, האיחול הזה פעם אחת בשנה באמת מרגש. כי בין שגרת היום העמוסה, הימים הבלתי נגמרים, המחשבות, הטרדות, האהבות יש רגע אחד בשנה בו מותר למתוח קו ולהתחיל מחדש. וזו כנראה התשובה לכל השאלות. לשמור את כל שהיה טוב ויפה בשנה שחלפה, ולהעביר קו ולהשאיר מאחור את כל מה שלא. בלי לשאול הרבה שאלות, בלי לחפש תשובות עמוקות מדי, פשוט לקום מחר בבוקר עם שיר חדש (של שנה חדשה) בלב.

המילים הגדולות של החודש הזה בסופו של יום הופכות למעשים קטנים בדמות אבא שמביא סלי שוק עמוסים במטעמים, מפגשים עם חברים טובים, השקת כוס לחיים עם משפחה אהובה. כך מילים כמו חשבון נפש הופכות לבקשת סליחה מחבר שנפגע השנה, וחשבון נפש הופך למבט לשמיים וחיוך על כל מה שיש לך כאן סביבך על האדמה. בסופו של יום הסיפור הזה כנראה די פשוט, לכל שאלה יש תשובה – קוראים לה מעשה.

שתהא זו שנה מלאת מעשים טובים.

לכל אחד יש איזה חבר או מכר צדיק. אחד כזה שתמיד יקום שזקנה תעלה לאוטובוס. אחד שיעזור לעיוור לחצות את הצומת במעבר חציה, אחד כזה שתמיד מתנדב…. נו החבר הצדיק. זה שלא משנה כמה אנחנו בסדר, הוא תמיד קצת יותר. לצדיק שלי יש זמן להתנדב כל יום שלוש שעות על הבוקר כשאני ממהרת לעבודה, הוא תמיד עם חיוך על הפנים ואצלו תמיד הכל הכי טוב.

הצדיק שלי בכל שנה לקראת כל חג מבשל ארוחות מלכים לנזקקים. לא ל2-3 אנשים, אלא לעשרות משפחות שיודעות שהצדיק ועוד חבורה של צעירים (גם הם עונדים תג צ') נאספים כמה ימים לפני ראש השנה ופסח, דואגים שמספיק אנשים יפתחו את הכיס והלב ויתרמו למפעל כפי יכולתם, מזמינים מצרכים, ומתייצבים ל-24 שעות בלתי פוסקות של קילוף תפוחי אדמה, פילוט דגים טריים, ושטיפת ירקות שהגיעו הישר משוק מחנה יהודה.

הצדיק הזה מנצח על מלאכה שמתחילה ברשימת מכולת ומסתיימת בארוחות מלכים שלא היו מביישות את ארקדיה (ואצלו אפילו יש תעודת כשרות…)

יש אנשים כאלה, שמסיימים מבצע של 48 שעות שרק מהמחשבה עליו אני מתעייפת והם מחייכים ונראים כמוכנים לצאת לריצת בוקר. יש משהו אצל הצדיקים האלה שזורם בעורקים קצת אחרת מכל בני האדם. הם ממקמים את עצמם קצת אחרי הנתינה לזולת, הם מאמינים שכשעושים טוב, הטוב חוזר אליך והם יודעים שיש תפקיד חשוב לכל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו (למרות, רוב הצדיקים שאני מכירה אפילו לא מאמינים באלוהים).

הצדיק הזה הוא כנראה האדם היחיד בעולם שמסוגל להוציא אותי מיום עבודה עמוס כדי לחלק מזון למשפחות ירושלמיות ערב לפני ראש השנה. כך, במשך השנים האחרונות רוח החג משתלבת אצלי בזכותו עם רוח של נתינה ועם מעשה קטן וטוב שממלא לי את הלב גם ימים רבים לאחר מכן.

יש המון צדיקים כאלה, הם האנשים שמסתתרים מאחורי שמות העמותות, הם הלב הפועם מאחורי טבלאות אקסל של רשימות מתנדבים. הם דואגים שלעוד כמה אנשים יהיה חג שמח.

הדרך בכביש מספר 1 מתפתלת. מאזדה 2 קטנה מלאה בכל טוב, נרגשת לקראת המעבר לדירה חדשה בתל אביב. שאנן צועק לי מהרדיו  "תל אביב, אני מגיע" ואני איתו, זונחת את הקדושה שליוותה אותי מזה 26 שנים ומגיעה לעיר הגדולה.

נכון, ירושלמים רבים עשו זאת לפני ויעשו זאת כנראה אחרי, אבל  עבור כל ירושלמי הרגע הזה, בו הוא הופך להיות מ"ירושלמי גאה" ל"תל אביבי מן המניין" הוא רגע מכונן. יש משהו מבגר ברגע הזה, החלטה אמיצה לקפוץ לעולם האמיתי ולעזוב את החממה הירושלמית.

היכולת להפוך מאינדיבידואל ירושלמי לחלק מהמון הצעירים התל אביבי דורש הבנה מהותית שבסופו של דבר, כולנו די דומים…

ההגירה החיובית לתל אביב או השלילית מירושלים מציגה בצורה ברורה את סדרי העדיפויות שמציבים בפניהם פרנסי הערים והתושבים. ועם אופי העיר מגיע גם אופי התושבים. אלה המחפשים בעיר גם תרבות, איכות חיים וחוויה ולא רק כתובת למשלוח מכתבים.

26 שנים בעיר הקודש, 4 מהן בנסיון להשאיר צעירים בירושלים לימדו אותי שעיר צריכה לתת לתושבים שלה את הבסיס לחיים סבירים (עבודה, דיור ותחבורה).  כששלושת אלה קיימים במקום השאר קורה מעצמו. מגיעים יזמים ומקימים מפעלי תרבות, צעירים יוצרים נשארים בעיר ומביאים ביקורי אמנות להנאת התושבים, אנשים מתפרנסים בכבוד ויכולים לצאת לבתי קפה מדי ערב. צעירים צריכים עבודה להתפרנס ממנה וקורת גג. הם עם מספיק אנרגיה ומוטיבציה ליצור את כל היתר. וכזאת היא תל אביב.

אני כבר בנתיבי איילון, מרגישה את ההבדל הראשון בקבלת הפנים של עיר האורות. לירושלים עולים, הרכב מתעייף, קשה היא העליה לירושלים. את פניך מקבלים בה הקברים הלבנים בבית הקברות העירוני 'גבעת שאול' – כאילו לוחשים: "זכור מאין באת ולאן אתה הולך", וכאן, בבירה התל אביבית מקבלים את פני מגדלים גבוהי קומות, ונהגים על 120 בכביש שטוח ורווי שלטי חוצות שמזכירים שכל החיים לפנינו.

מזג האוויר נעים, והשמיים בהירים, אפילו פקקים אין היום (אבל זה רק כי הגעתי בשבת). משהו בעיר הזו מכניס אנרגיה אחרת לבני האדם. ואולי העובדה שכולם כאן צעירים מכל קצוות הארץ הופך את החוויה לקלה ופשוטה הרבה יותר.

אז נכון, יש את עניין יוקר המחיה בעיר הזאת אבל זו מחלה שאופיינית גם לעיר הקודש. לפחות כאן שכר הדירה כולל ים במרחק הליכה…

תל אביב משחררת מהמגיעים אליה את הדאגות, משאירה בפיתולי כביש מספר 1 את הטרדות ומפנה את תשומת הלב לכאן והעכשיו. היא מקבלת אליה את כולם. בלי יוצא מן הכלל, לא מבקשת מהם להשתנות, לא נותנת להם כללים מחמירים לחיות לפיהם. היא מעניקה להם בסיס ליצור בו את החיים הנוחים להם – כל אחד בדרכו שלו.

תל אביב היא מכלול של חיים בין גדרה לחדרה של אנשים שמחפשים לחיות את חייהם לפי דרכם, בלי להיות מישהו אחר, במקום שמציע הכל מהכל ולך נשאר רק לבחור. אמנות, תרבות, ספרות, מדע, חיי לילה, היי טק, נגרות, ים, ספורט, אופנה, אוכל  או אף אחד מאלה. לא חשוב מי אתה או מה אתה עושה, יש כאן פינה שמתאימה לך.

שבועיים בתל אביב, עדיין לא שיניתי את אזור המגורים בעריה (מודה…). בכל יום מגלה קסם חדש. בשבע בבוקר רצה בטיילת צ'ארלס קלור, נהנית מהריח של הים, ממשיכה את הסיבוב דרך נווה צדק שמתעוררת לעוד בוקר מלא תיירים. בתשע,קפה קצר בלב פלורנטין כדי להתחיל את היום, בערב בשדרות רוטשילד או בבוגרשוב עם חברים טובים מירושלים שמצאו את הפינה שלהם בתל אביב. בשבת, בחוף גורדון. קפה של אחרי צהריים במתחם התחנה, ושישי בבוקר בשוק הפשפשים.

את האהבה הגדולה שלי לעיר הקודש אני שומרת לסופי השבוע, ולמסלול הריצה הקבוע שעובר בשדרות ירושלים בעיר האורות תל אביב.

בריאליטי של חיינו, סוגרים עכשיו כבישים לקראת הפגנת המליון. הכל יחסי כאמור, אם איזו מהפכנית סינית היתה מחליטה על הפגנה והיו מגיעים רק מליון איש כנראה היא היתה מתבאסת.. אבל כאן, במדינת ישראל, אם למעלה מ10% מהאוכלוסיה תגיע לכיכר המדינה (או כיכר הסוס) אנחנו את שלנו עשינו..

אז על מה מוחים ? אני לא יודעת. באמת שלא. עדיין לא החלטתי למה אני יוצאת עוד שעתיים מהבית, ובמקום ללכת לישון, צועדת בראש מורם לכיכר המדינה. בהתחלה חשבתי ללכת "בשביל להזדהות" עם מחוסרי הדיור, אחר כך רציתי לתמוך בסטודנטים (שהרי לא מזמן גם אני הייתי שם), מצד שלישי גם השוטרים צריכים תמיכה ונשות השוטרים בכלל עשו לי את זה. הציבור היחיד שעדיין לא הצלחתי להתחבר למחאה שלו הוא מחאת ההורים על "יוקר החיתולים", אבל זה לא באשמתם – זו אשמתי…. בינתיים….

אז על מה מוחים? איך קרה שבמדינת ישראל 2011 אנשים מוכנים לוותר על הריאליטי הטלויזיוני ולצאת לעצב את המציאות של חייהם? או יותר נכון מה לא קרה? מה שלא קרה עד עכשיו הוא שלציבור החילוני בישראל אף פעם לא היתה קהילה של ממש. כולנו היינו עסוקים כל כך בלהיות אינדיווידואליסטים ששכחנו קצת את הכוח של ה'ביחד'. כל אחד היה עסוק בחלקת האלוהים הקטנה שלו ששכחנו שלשנות באמת אפשר רק ביחד.

שכחנו שיש כוח ללכידות, ואחידות (לימדו אותנו את זה בצבא, אבל זה נשכח איפשהוא בין הטיול לדרום אמריקה להזיות בהודו) . שכחנו ערכים שהיו פעם לחברה החילונית במדינת ישראל (רעות, ערבות הדדית). אבל משהו, משהו גרם פתאום להיזכר. להבין שביחד אפשר גם אחרת. חלק מהציבור זכר, הציבור החרדי בישראל יודע היטב שכוחו הוא הביחד שלו. שכשאחד נופל כולם שם כדי לעזור וכשרוצים להשיג משהו יוצאים, אלפים ורבבות לרחובות (הם הלכו עד הסוף עם הקטע של האחידות ואפילו יש להם מדים ..)

קרה משהו בחודשיים האחרונים, משהו שהתבשל הרבה לפני וכנראה ישפיע קצת אחרי. כמו לכל מאבק, גם למאבק הזה יש 2 חלקים – ההמון ברחובות והפרקטיקה שנחקקת בדלתיים סגורות. והפרקטיקה מטבעה קצת יותר איטית והרבה יותר בירוקרטית. השינוי האמיתי במדינת ישראל יגיע עוד שנה, או שנתיים (תלוי בבחירות, ביאיר לפיד, בהצבעה אל מדינה פלסטינאית – מחק את המיותר)

אבל עכשיו יש חלון הזדמנויות שקורא לתושבים לזעוק את זעקתם. וכל אחד יכול לזעוק, מאיפה שכואב לו, בלי סיבה אמיתית או עם סיבה מוצדקת מאד – זה הכוח של הפגנת המליון. העובדה שיש מקום בעולם, בו כל יהודי (וגם לא) יכול לעמוד בכיכר (המדינה- לא סתם) ולזעוק. יש משטרה שתשמור על הסדר, יש אמנים מובחרים שינעימו את הזמן, יש דורות של אנשים- מייסדי המדינה, הורים וילדים, חיילים וסטודטים שאכפת להם. מקום אחד במזרח התיכון בו לא מדכאים הפגנות, ולא מפנים מפגינים ביריות. זה הבית שלנו.

כן ב' זה בית ומ' מדינת ישראל.

לא חשוב כמה אנשים באמת יגיעו הערב, העיקר שיהיה מסוק של ערוץ 2 שיצלם את כיכר המדינה מלאה עד אפס מקום בריאליטי של החיים.

אז עזבו תירוצים, והאשמות, ויו טיובים על טייקונים או על מרגול. בואו לרחוב מכל סיבה שהיא. מי בשביל לעשות ג'וגינג, מי בשביל להכיר אנשים חדשים ומי בשביל לזעוק "העם רוצה צדק חברתי" – זה הכוח של ההפגנה הזו. ומחובתינו, לכבות עכשיו את הריאליטי  בפלאזמה הביתית ולעוף…. לעוף בגאווה גדולה על המיליון!

מצוקת הדיור קיבלה השבוע משמעות חדשה ומרתקת…. שהרי לא מספיק מצאתי קורת גג בעיר האורות, ואפילו בבנין עם מעלית, חניה וחברת ניהול (רגע, אל תעצרו, זה לא תוכן ממומן של אקירוב…) ואפילו יש ריהוט מלא בדירה ומנורות כמו בבית מלון. ואפילו, הרמתי כוסית (עם כמה חברים טובים) וכאמור, אפילו ידידתי איקאה שלחה שולחן במתנה (אחד כזה מהסוג שמגיע עם שקית ברגים וכמויות של עצים שמזכיר קיט מסודר לל"ג בעומר יותר מאשר שולחן…) ואבא שלי רץ עם מזוזות מירושלים (בכל זאת, מישהו צריך להביא קצת קודש לעיר החול), ולרגע, לרגע אחד היתה לי אפילו את התחושה הזו, ההרגשה הנעימה הזו של בית….

אז בערב הזה, כשהרגשתי בבית, כשיהודית רביץ שרה לי מהרדיו "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת", בא מישהו שאני לא אוהבת – השכן…. והשכן , שהיה נסער במיוחד סיפר שממש לפני שעתיים (בעודי מתחילה להתרגל לתחושת הבית) פרצו לו לדירה.. "קצת לקחו, קצת בילגנו, עכשיו כמובן הכל בסדר"… הוא כבר ממשיך לדבר על הא ועל דא, אבל אצלי בדירה ובראש הפורץ ברגעים אלה ממש הופך כל דקה לשעה ומוחי מחכה לישועה…

מדהים מה מילים יכולות לעשות. יכול להיות שלא פרצו לו בכלל לדירה, יכול להיות שהחלון היה פתוח (מה שהתברר יום אחרי כנכון) אבל אצלי בראש יש פורץ אמיתי, אחד כזה מהסוג של "שכחו אותי בבית" אולי קצת יותר עויין. אצלי בראש החלונות מתנפצים, הלפטופ נגנב ונמצא כבר אצל איזה חבר של חבר מהשוק השחור ששולח אותו מכוסה בעיתון ליצוא בחו"ל  עם כל השטויות שאני כותבת בשעות לילה מאוחרות…

כנראה שכשגרים בקומה ראשונה מקבלים במתנה סל של פחדים ושלל של חשדות…. אבל ככה זה בפעם הראשונה שעוברים דירה- רק יום אחרי הבנתי שמי שהולך שם ברחוב יכול לראות מה קורה פה בפנים!?!

אז…. אחרי לילה בלי שינה עם טלויזיה דלוקה, עם רעיונות יצירתיים במיוחד איך יכול הפורץ לחזור ולפרוץ גם לדירתי, קמתי עם עיניים אדומות לבוקר שכולו היסטריה כללית.

כן, שלב ההיסטריה הכללית הוא השלב בו הסרט בו אתה חי הופך להיות מציאות. זה מתחיל בלשתף אנשים קרובים בדאגה. ואם יש לך אבא עם גנים דומים – זו תמיד הצלחה… השיחה השניה היתה לבעל הבית. "או סורגים או דירה אחרת". הוא במפתיע הסכים לשתי החלופות, ורק הסביר לי שסורגים על חלון 2*2 מטר יתן לי תחושה של בית סוהר…. בית סוהר? עם הפורץ? ועם מייצא המחשבים מהשוק השחור?? אין מצב….

וכך מצאתי את עצמי, אחרי שבוע עם גאוות יחידה של דיירת בקומה 1, אורזת את חפצי ועולה לקומה 3 (כבוד ועוצמה) ומתחילה את חיי החדשים – לפחות עד שאתחיל לחשוש מרעידות אדמה….

שבוע ושלושה ימים בתל אביב, גרתי כבר ב-2 דירות, היו פה שני מנקים, הכרתי ארבעה מהשכנים בבנין (בקומה העליונה, תרנגולת שמנה, בקומה השניה, גרה קוקיה….) והמשפט "טוב שכן קרוב מאח רחוק" העלה בי את השאלה- איך זה עובד עם בנות יחידות?

מצוקת הדיור תפסה לה לקראת 'הפגנת המליון' הצפויה את ההבנה שהמצוקה אמיתית גם כשיש דירה, והכל בסדר היא לפעמים השכנים, לפעמים המחשבות, תמיד שכר הדירה ולפעמים כולם יחד. וברוח 'העם דורש כל מיני דברים' אני אגיע להפגנת המליון, בשביל למחות על 'שכנים הזויים בבנייני דירות שכורות' ולנסות לחולל מהפכה של אהבה 🙂

מהפינה הקטנה שלי, כנראה שאחליף את הפלייליסט, כך אם יהודית תשיר את 'באה מאהבה' אולי יגיע אביר במקום שכן עם סיפורי אימה…

כך, בעמק יפה בין כרמים ושדות, עומד מגדל בן ארבע קומות. ובמגדל גרים עד היום, שכנים טובים חיי-שלום.

תמונות להמחשה:

http://www.youtube.com/watch?v=6m136sQaPIg&feature=related