לפני עשרים שנה עלו וירדו סירנות, הייתי אז בגן הילדים ונהניתי מאד שביום בהיר אחד החדר שלי עם כמויות של צעצועים ובובות עבר לחדר ההורים. פתאום, תשומת הלב של הבת היחיד נמשך לא רק בשעות היום אלא גם בשעות הלילה כולן. ביחד מפחיד קצת פחות. עובדה.

גם אני מדדתי כילדה מסיכת גז (רק לנו המשפט הזה נשמע נורמלי ולכן אחזור עליו) ילדה בת חמש עם מסיכת גז.

מאז עברתי ילדות ירושלמית, בתקופה שמחבל היה מתאבד בערך פעם בחודש. גם אני הייתי שם שעה לפני שזה קרה כמה פעמים. זה תירוץ מעולה לא לנסוע באוטובוס שעובד לי מאז ועד היום.

בצבא הייתי קצינת חינוך אבל הלכתי כל השירות עם M16. פעם, במשלחת לברלין מישהי שאלה אותי "אבל למה?", ויתרתי על התשובה, לא זכרתי איך מתרגמים מסיכת גז ופחדתי שהמחבל המתאבד לא יעשה לה טוב באמצע ארוחת הצהריים.

במלחמת לבנון השניה הייתי בארצות הברית. זו מלחמה שזכורה לי באופן מעומעם למדי. ניו יורק היתה הרבה יותר אטרקטיבית באותה תקופה. מודה.

כל חיי פותחים לי בקניון את הבאגז' והשומר שואל לשלומי. הציצו לי בתיק אלפי מאבטחים בכל שנות חיי.

אתמול בבוקר ישבתי בבתי הקפה של תל אביב. בשמש, עם הלפטופ, כמו קריקטורה של עצמי ושמעתי על 3 הרוגים בקריית מלאכי. אני המשכתי לתקתק. בערב התחילה אזעקה בתל אביב. כזו שעוברת בחמש שנים האחרונות על אשקלון כמעט כל לילה. אבל הפעם זה היה אחרת. היה גם בום בסוף. מהסוג שאומרים שנפל בשטח פתוח בתל אביב (ואם יש פה שטחים פתוחים למה לא מנצלים אותם לבניה נגיד או לחניה?)

הבום הזה היה בום נפשי יותר מאשר אזעקת אמת. הוא צלצל אצל המון אנשים (בדיוק כמוני) שחיים כבר שנים במלחמה (פעם בירושלים, פעם בקריית שמונה ופעם באשקלון). זה לא חשוב שכל פעם זה מישהו אחר. זה אותו העם היושב בציון.

המקלט סגור, המפתח אצל ההוא, שיבוא מחר, ואם הוא לא יבוא נפרוץ את המנעול. בינתיים נפנה מהכניסה למקלט את האופניים של כל הדיירים (תל אביב' בכל זאת). הפעולה המורכבת מפילה לי גלגל על הראש. בלוק קרח ביד אחת ודברי הרגעה לאבא שכבר מוציא משלחת חילוץ מכיוון ירושלים.

פחד הוא חלק מהחיים. גם אמונה בצבא הכי חזק של המדינה שממציאה את עצמה מחדש ובוראת יש מאין. בתנאים לא תנאים, בלי כל הגיון כמעט, עם רצון להיות עם חופשי.

בוקר תל אביבי, בתי הקפה עדיין מלאים, מתח באוויר. החביתה אותה החביתה, אבל העיניים, תשושות יותר, דואגות יותר. מבינות שאין שום הבדל בין דן לאילת, או בין אם בקריית מלאכי לסבתא תל אביבית. בוקר תל אביבי ובתי הקפה עדיין מלאים. עולם כמנהגו נוהג. פחדים לא עוצרים עולם.

למעשה גם מאז שירת הסירנה ועד היום הכל די דומה. אפילו יאיר לפיד עדיין בפריים (עם קצת יותר שיער שיבה)

watch?v=ywIbmMT6Rfo

בחיים כמו בחיים הכל מתערבב. רגע של צחוק עם בכי, תרבות עם בידור, שקט עם רעש, עומק ושיא השטחיות. כך מצאתי את עצמי פותחת את השבוע בלב ליבו של מרכז התרבות התל אביבי בתיאטרון הקאמרי. בתזזיתיות אופיינית בה אני נוחתת בהצגה בשנייה שהוילונות נסגרים ומחיאות הכפיים מתחילות, השארתי את צרות היום מאחור וציפיתי באהבה לתבונה ולעומק של חנוך לוין. 'אורזי המזוודות' היא הצגה מופלאה שמזכירה ברגע אחד בשקט שרק תיאטרון יכול להכניס ללב שרוב בני האדם עוברים בתסכול ובחוסר סיפוק את החיים על כדור הארץ (לא אנחנו כמובן, רוב בני האדם של חנוך לוין).

ברגע אחד, כשהעולה הפרגוד והאורות נעלמים ומשהו בתת מודע שלנו מוכן לקבל בשקט פתאום בלי שום גימיקים או תפאורות מיוחדות עומדת על הבמה אמת. היא חזקה והיא קצת כואבת. אז בין חמש לוויות, גיבן אחד וקאסט מדהים של כל אלה שהופכים את התיאטרון הישראלי למדויק נהניתי משעה של שקט שהולידה הרבה רעש ומחשבות פנימיות.

אבל במשחק החיים כשנדלקים האורות יש יום הולדת לחברה טובה ואני כבר מחפשת חניה ברחוב הארבעה (שזה חצי טרגדיה בפני עצמה אבל זה לפוסט אחר). באמצע הלילה אחרי שעה של נחת רוח אני רואה נחיל אנשים מתגודד ושתי נשים שקוראות את לאישה מצד לצד (וגם מלמטה למעלה) עומדות בפוזת המפק"צית שלי בטירונות וצועקות "יש פה איגור?", "דניאלה? דניאלה פה?" . בין לבין יש אדם גדול מאד שלוחש להן באוזן (ומהתיכון אני לא מבינה איך אדם ששמו זועק לפניו יכול ללחוש) ואז נכנסים רמי ודודו (הם מהרשימה של נטלי, הבת דוד של הבעלים). גובה היא לא אחת התכונות החזקות שלי ועל כן על אף היותי אישה (וברוך שעשני בסיטואציה הזו) לוקחות לי מספר דקות יקרות למצוא את עצמי אוחזת בכרטיסי החינם לי ולחברה (אשר עמדה איתי בטורים כאלה עוד בימי התיכון כשהתל אביבים נסעו לאומן 17 בירושלים).

אז אחרי הצעקות, ואיגור והדורמן, והיפות מלאשה, אנחנו בפנים. אנחנו וכל בני 35-40 מאזור גוש דן, כולל נבחרת הטניס של ישראל. בקבוק קאווה גרם ל-250 ₪ (אשר מהווים מגף אחד מזוג המגפיים שתוכננו לחודש הקרוב) להתאדות כמו אלכוהול משובח ביותר. ברקע משה פרץ בפול ווליום (כזה שיזכיר לי את המסיבה גם מחר עם צפצופים באוזניים. אותם צפצופים שיסייעו למכשיר שמיעה להגיע לאוזני בגיל 70 ) וכמובן ענני סיגריות כאילו לא עבר מעולם חוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים. גם כאן, בלי חנוך לוין יש תלבושות וניצבים ודמויות מפתח ושחקנים ראשיים ומפיקים וסוחרי כרטיסים. כווולם כאן!

החוויה הזו שבא המרחב הפרטי מתאחד עם המרחב הציבורי ומסייע לך לתרגל עמידה יציבה על בלטה אחת זכור לי היטב מימי התיכון. גם אז נכנסנו עם משאף לתוך חלל נתון אשר יחצני ויחצניות עיר הבירה ניסו למתוח מדי יום שישי את גבולות הקיבולת שלו. בסוף גם הגיעו צמד רקדניות לבושות במינימום וחושפות מקסימום (שהזכירו לי במשהו את אחד הדמויות בהצגה). לצאת מהמקום לא הצלחתי, הגעתי בטעות למטבח ואחר כך לחדר ההפקה (מי יודע, אולי לא בטעות).

חנוך לוין נשכח  עם המוזיקה הקצבית, והקאווה עשתה את שלה. אחרי כמה שעות יצאו מהמועדון טיפוסים שנראו די דומה לחבר'ה מאורזי המזוודות (אבל יכול להיות שאלה רק אסוציאציות שלי). היופי היה שגם הרבה אחרי שהפסקנו להתפלח למועדונים בלי שיתפסו אותנו על גילנו הצעיר, עדיין היינו הכי צעירות במועדון – וזו קומדיה שמבחינתי מוזמנת להישאר!

כך או אחרת, בחיים כמו בחיים הערבוב הזה מאזן. על כל 30 הצגות אני צריכה מגה בר אחד וחברות טובות שיצחקו על זה כל הדרך הביתה. סיכם את זה יפה מאד דודו אהרון כשזעק לי בקולי קולות כשביקשתי הביתה: "הכל זה מלמעלה, אז אל תבכי ילדה, הכל זה לטובה!" הוא יכול להוציא את זה בכתוב לפגישה שלי בשמונה בבוקר?

שני דוחות חניה (שניהם ברבע לשבע), מפתחות שנשארו בחור המנעול (מהצד שמפרגן לגנבים), ערימת כוסות קפה עצומה בכיור ועוד שלל סממנים בהם 'חוסר תשומת הלב' הגיעה לביקור, הזכיר לי השבוע שבמירוץ נגד הזמן המפסידה העיקרית היא אני. כולם מרוויחים ממנו. הפקח, הגנב ואפילו המנקה.

בהתחלה יש בשבועות האלה משהו ממכר. יש בהם משהו קסום שמנסה לבלוע את העולם כולו, הכל מהכל והכל עכשיו. חצי בהירואיקה וחצי באמת פנימית בוערת.  מבחוץ נראה המירוץ הזה כמו מליון דולר  ומבפנים כאב גרון שמחבר גוף ונפש כבר מתחיל להתגבר (זה מנגנון פנימי שאומר: העלמה סופרוומן, הגזמת, הגיע זמן לעצור).

המירוץ הזה שמבוסס על המילה "כן" לכל דבר ועניין כמעט,  לרוב כולל שני חברים שרצים במעגלים אצלי בראש ומתלבטים בו זמנית האם המירוץ שווה את זה? מנסים לקבוע מטרה חדשה כקו הסיום וכדרך קבע מזכירים לי שיש עוד שיא שאליו חייבים, פשוט חייבים להגיע.

את מלחמת ההתשה העצמית ניצחתי השבוע בביטול חמישים אחוז מהפגישות הצפויות ושיחה מעודדת מאד עם בת דודי שצחקה כשאמרתי "אני ממש גמורה" והודיעה לי ברצינות תהומית שעד שלא אתעורר להניק או להחליף מצעים לקטנה שברח לה שוב הלילה ואקום ליום עבודה אחרי שלוש שעות שינה באופן קבוע,  אין לי זכות דיבור (וקיטור). כשהיא צודקת היא צודקת אמרתי בליבי, הגעתי אל דירתי הקטנה והודתי לאל על היכולת המופלאה לישון באלכסון.

וכסוערות הרוחות והעיר הגדולה קצת לוחצת, המאזדה 2 שלי כבר במסלול טייס אוטומטי בדרך הביתה. ירושלים של חמישי בערב מנחמת. המירוץ כמעט ולא קיים בה. הקרירות הירושלמית מלווה בדייסה מלאה בהפתעות מתוקות מבית היוצר של אמא שלי. שישי בוקר בשוק מחנה יהודה מזכיר שהפשטות של החיים עושה את החיים לגדולים באמת (גם אם לפעמים הצבעוניות התל אביבית מצליחה להסתיר את האמת).

ארוחת בוקר עם חברים ושינת צהריים מהסוג שגורם לחיים להראות אחרת לגמרי החזירו אותי למסלול. אחרי יומיים כאלה אצלי בדרך כלל באות גם הבטחות מהסוג הגדול והמחייב "לא עוד", "לעולם לא". גדולות כל כך שנראה כי לא יתגשמו לעולם. הפעם החלטתי ללכת בקטן. לקחת פסק זמן. בייבי סטפ בדרך לבריחה ממרוץ העכברים לאיכות חיים. בלי הבטחות, בלי מילים גדולות עם הרבה שקט, מאכלים של בית ושלווה של שבת בירושלים.

אז אחרי יום וחצי בבית ההבראה של אמא ואבא הבנתי שהמפתח טמון באיקון הילדות שעלה ממסך הטלויזיה עם ההצהרה הברורה "פשוט אימרו לא!". כמה לאוים קטנים בחיים יכולים להכניס הרבה  סדר ואיזון ומחזירים ל'כן' את הכבוד המגיע לו ולי את היכולת ליהנות מהשירים של ליל שישי ברדיו, ובין שיר לשיר להתמכר לקצת שקט.

זה התחיל בצחוק, בשיחה שגורה שהורידה נושאים עם שם מפוצץ כמו הקושי של מעמד הביניים לחיי יום יום בדמות קילו עגבניות בעשרה שקלים ודלק בשמונה שקלים לליטר. כמו בכל שיחה, בכל סלון של כל זוג צעיר (ביחידה הקטנה בבית של ההורים), זה מתחיל בעגבניות ונגמר בזה שאין מצב לקחת משכנתא בארץ הזו, וממשיך ביחס הבלתי אפשרי בין גובה ההכנסה לגובהו של המינוס. שיחה שכזאת.

השיחות האלה בדרך כלל גורמות להרבה אנשים דומים להוציא קיטור ולחלוק את אשר על ליבם. הן מסתיימות בחיוך שמסמל את קבלת העולם כמו שהוא, בלי הרבה יכולת שינוי, ובהעברת נושא לשיחה קלילה קצת יותר "הזמנו צימר בשבוע הבא, לפחות קצת ננוח…". אני לתומי חשבתי שגם אותה שיחה מלפני כמה ימים היא שיחת "קשה- קיטור-צימר-רגיעה". כנראה שטעיתי.

החברה הכי טובה שלי הזמינה אותי לקפה, התחילה שיחת קיטור אך הפעם היה לשיחה סוף אחר. היא, כלומר הם החליטו לעזוב את הארץ. כלומר לא לעזוב ממש, רק בינתיים לכמה שנים. יראו מה יהיה, יקנו בית, יתבססו, יפסיקו לחשוב כל החודש איך החודש נסגר ויחזרו יום אחד, ברור שיחזרו.

בעודי מצפה למוד "צימר, רגיעה" הבנתי פתאום שבשנה האחרונה כבר שמעתי עוד שיחה או שתיים כאלה, שהתחילה בצחוק והסתיימה בדמעות בנמל התעופה על שמו של ההוא שעמד על הראש אבל בנה מדינה בה האזרחים יכלו די בקלות לעמוד עם רגליים על הקרקע.

אז אחרי האנטי הראשוני כפטריוטית שמתרגשת עד דמעות מ'אבא גנוב' ועדיין רוצה בסתר להצדיע למשמע ההמנון (שמזכיר לי את בה"ד 1), ניסיתי לגייס את כל התירוצים להשאיר אותה כאן. בירושלים או תל אביב, רק לא בניו יורק. כך מצאתי את עצמי, כמו בטור ארוך של יאיר לפיד מעלה מהאוב זיכרונות צבא, מספרת מורשות קרב על מלחמות ומזכירה בגאווה שזו המדינה היחידה של העם היהודי. המשכתי לדבר על הרגשה של בית והעליתי כמה זיכרונות מבית הספר התיכון (אין כמו יום שמיניסטים וטיול שנתי כדי למהול צחוק בכמה דמעות). ניסיתי לפרוט על כל נימי הנפש ותיבלתי כל שני משפטים ב"אבל אני כאן, אין מצב שאת נוסעת" רגשי במיוחד. באיזה שהוא שלב הבנתי שכנראה גם יאיר הבין שלמילים יש אפשרות השפעה מוגבלת וזנח את הטור לטובת המעשה.

לא חשבתי שיגיע יום בו אסביר לה למה כדאי להישאר בארץ. הרי גדלנו יחד, בשכונה הירושלמית שלנו וחלמנו יחד חלומות גדולים על משפחה וילדים וטיסות לחו"ל. עברנו ביחד את מלחמת המפרץ ועוד כמה מבצעים, הצטיינו ביחד בלימודים, למדנו ספרות עברית ואזרחות של מדינת ישראל. הלכנו יחד בגאווה גדולה לצבא, והצטלמנו מחויכות על מדים. ביחד. פחדנו ביחד במלחמת לבנון השניה. טסנו לחו"ל וחזרנו.  יש לנו כל כך הרבה חוויות מהמדינה הקטנטונת הזו, ששיחת הקפה או המסך הזה לא באמת יכולים להכיל.

אחרי שסיימתי עם עמוד האש עברתי למחשבות על הדור הבא והוצאתי את הנשק החזק מכולם: "אבל את רואה את עצמך מגדלת ילדים במקום אחר חוץ מישראל?", למשמע התשובה 'אולי' לא הייתי מוכנה, אני יודעת להתמודד עם שלל טיעונים ל'כן' ו'לא', אבל כנראה שלא הכל שחור ולבן בסיפור הזה. זה הופך שחור ולבן כשהילד מתחיל שם בית ספר ויש לו חברים ושפה ובית. בית אחר.

נשארתי בלי יותר מדי מילים, וכנראה עם פחות חברה אחת בארץ. זו לא אשמתה, זה אשמתינו. החברה הישראלית שתצעד לקלפיות ממש עוד מעט, עשתה כמה בחירות לא נכונות שהביאו אל מחאות האוהלים ברוטשילד ולזוגות צעירים שדירת חלומותיהם היא דירת שני חדרים ברמת גן. זוגות צעירים שלא חולמים יותר מדי חלומות כי הם עסוקים מדי בקיום היום יומי. עכשיו כש"זוגות צעירים" הם שכבת הגיל שלי ו"יוקר המחיה" היא שיחת הסלון הכי פופולארית צריך להתחיל לחלום קצת אחרת. דיור, תחבורה ותעסוקה הם שמות הקוד של החלומות המודרניים שצריכים להנחות את המועמדים הנמרצים שמפזרים סיסמאות בימים האחרונים. המשולש הזה יוכל להיות בסיס לחלומות גדולים להתחיל להתגשם ולעצור את חלום המעבר לניו יורק שהפך כה רווח מלהפוך למציאות.

יום חגה של הדמוקרטיה קרב ואיתו היכולת להביא שינוי. היא כבר בניו יורק, בביקור הכנה לקראת העתיד לבוא. יש שלושה חודשים לגרום לה להישאר כאן ולבחור אחרת.

אם איחרת היום, כי השעון לא צלצל, ושכחת להפעיל פנגו בחניה, והלכת בערך 2 קילומטר עד הכיתה כנראה שהתחלת את הפקולטה למדעי החיים הבוקר. אם יש לך כרטיסייה של קפה במחירים מפוקחים ואמא ואבא נרגשים בבית לא חשוב באיזו שנה אתה ובאיזה מוסד, סטודנט שנה א' למדעי הדשא או דוקטורנט בביוכימיה, האקדמיה של החיים החלה.

אם יש עכשיו בקמפוס שלך עשרות מפרסמים שמנסים למשוך את תשומת ליבך, שלושה בנקים, סוכנות ביטוח וכמובן חברות סלולר שעטות לכיוונך (וכנראה שוכחות שאתה גר אצל ההורים ומרוויח מינימום של שכר מינימום), הגעת לאקדמיה של החיים.

אם את עסוקה בתחינה למזכירה דינה במזכירות שפתוחה בין 09:15-10:43, עם דמעות בעיניים וסיפור קורע לב על החבר שטס לחו"ל והאינטרנט שניתק בפתאומיות וההרשמה לקורס "יפן בעת העתיקה" קרסה ואת ממש, אבל ממש חייבת להירשם, ברוכה הבאה לאקדמיה של החיים.

אם הדשא נראה היום ירוק ומזמין מתמיד לשיחת חולין או למחשבות על מסיבת פתיחת שנה ואם עמדת בתור כדי לזכות בתואר "חבר אגודה" ברוך הבא לפקולטה למדעי החיים. אם אמרת (אפילו בלב) לפחות פעם אחת היום "מה נסגר עם הבירוקרטיה הזו" ובאותה נשימה טפחת לעצמך על השכם "איזה כיף שהתחלתי" ואז הוספת "איך אני אשרוד פה שלוש שנים", ברוכה הבאה למדעי החיים.

הפקולטה הזו (שמהווה המשך ממוקד יותר של הצבא) היא שלב הסיום בשנים רבות שמהותן 'בית הספר לחיים'. אקורד הסיום בפריבילגיה של מועדי ב', חודש הכנה למבחן ואפשרויות לפטור. נכון, יש כאן חוקים והגדרות, אבל קל קצת יותר לכופף אותם כשאת בחוג לתולדות האמנות בניגוד לחיים האמיתים. לא פלא שיש סטודנטים נצחיים כאלה, שמושכים את התואר או לא מפסיקים לעלות בסולם הדרגות באקדמיה, יש בה משהו ממכר, סוג של ארץ לעולם לא עם פרסטיג' ולגיטימציה חברתית.

הפקולטה למדעי הדשא שלי כללה המון הפגנות על שכר לימוד, חסימת כבישים, הפקת ימי סטודנט עצומים וים של  תירוצים שהתחילו עוד בימי בית הספר "שלומית במועצת תלמידים" והמשיכו בבית הספר הגבוה "שלומית בהפגנה". כך או אחרת, אני מתגעגעת.

מתגעגעת לאנשים, מתגעגעת לאוויר מעל פסגת הר הצופים, מתגעגעת לקולו של מרצה שמספר ברצינות תהומית על שירת ימי הביניים. מתגעגעת לנציגות הבנק בקמפוס שפונות אלי בלבביות: "סטודנטית? מגיעה לך מתנה" (לא, באופן מפתיע גם השנה אני לא צריכה אופניים). הבעיה שלנו שרק אחרי שזה נגמר מבינים כמה טוב ומענג זה היה.

היום הראשון ללימודים הוא טירוף חושים אחד גדול שיש בו הכל מהכל, קצת הנאה, קצת פחד, הרבה פקקים וקצת חששות מאיזה לא נודע שעוד יום בערך יהפוך שגרת חיים. כמו בחיים גם כאן, עם חיוך וכמה חברים טובים כשהמערכת קורסת מתחילים לצחוק, הסיפריה הופכת חממה לסמסים שקטים ושכר הלימוד הופך להיות סיבה מעולה לטלפון יומי לאמא ואבא.

ולכל חברי הסטודנטים (הנצחיים, המתחדשים והחדשים) שנה מלאת דעת!

* התמונה הזו צולמה מהפקולטה שלי למדעי החיים, מאבק שכר הלימוד 2008.

במסגרת טרנד הבריאות, חיוכיה של מיכל צפיר, קומץ הפלצנות והפיכתי לנינג'ה שהולכת עשרה קילומטרים ביום על טיילת ימה של תל אביב, הכרתי היום עשב חדש. לא, אין זה פוסט נוגה על סוגי צמחים אשר ביתר קלות מעיפים אותך מהעולם המציאותי אל עולם שכולו טוב, אלא על עשב מסוג שונה לגמרי. עשב החיטה.

כבר יומיים שאני משגעת את הסביבה הקרובה והרחוקה אודות רכישת מסחטה מיוחדת לסחיטת עשב, מתרוצצת במגוון בתי טבע ובוהה באנשים שאוכלים נבטים שלוש פעמים ביום וטוענים שהם בני אדם ומתעניינת בעניין רב אם הוא טרי, מתי הוא נקטף והאם נשמר בקירור. למדתי היטב את ערכיו התזונתיים והכנתי את עצמי נפשית באהבה מלאת ניו אייג' לטעמו המריר. היום תמו החיפושים, ותמה הערגה לעשב החיטה. היום שתיתי דשא. ויסלחו לי כל המלככים, הטבעונים, אנשי הזן והרודפים אחר טרנדים, החמאתם לו כשסיפרתם שטעמו מגעיל. בלב שדרות בן גוריון בבוקר תל אביבי יפיפה, בעוד בנות ובני העיר התענגו על מגוון שייקים קרירים מפירות העונה, הרמנו כוס לחיים בריאים יותר ושתינו שוט ירוקת. הטעם הראשוני לא כל כך נורא, אבל השעתיים שהגיעו אחריו לוו בבחילות עזות, וצמרמורות לא רצוניות של גוף אשר אוהב ומכיל אוכל מעובד בשמחה כשפגש לראשונה דשא.

מוכרת מלאת אנרגיה איחלה לי "לבריאות" למראה הכוס הזרחנית שמצאה את עצמה בין ידי והשכיחה ממני את צרות העולם כולו. לא פלא שנזירים ושלל מטהרי הגוף כה מעריכים את המשקה הזה, זה קצת כמו הבדואים ששותים קפה מר מאד ותה מתוק (כי אי אפשר להעריך את המתוק עד שלא מתענים קצת), כך חוויתי גם אני את חווית המר, אך המתוק מאן להגיע. עוויתות הפנים שלי ושל החברה בשעתיים החולפות, מלוות בגראפס תזכורת לעוול שעוללנו לעצמינו הזכירו לי כמה טובים חיי גם בלי טרנדים בריאותיים מוצלחים וירקרקים ככל שיהיו.

דבר אחד בטוח, הסיפור הזה הוא פצצת אנרגיה, שתשאיר אותי ערה כנראה ביומיים הקרובים לפחות במחשבות על טיהור הגוף משלל טרנדים מעניינים. עדיין לא החלטתי אם אמשיך לשתות את הזרחן שנראה כאילו הגיע עכשיו מאיזה פרק ירוק במיוחד של צבי הנינג'ה, אבל דבר אחד הבנתי. כל אותם מטוהרי גוף ומלאי הרמוניה נפשית מאמצים ומחבקים את החוק "אין טוב בלי רע", אחרת אין סיבה אמיתית לגרום סבל קולינרי לבלוטות הטעם כפי שאני במו ידי גרמתי לעצמי. ויסלחו לי כותבי סגולותיו של המשקה, אבל למה למען ה' אם זה כל כך בריא זה צריך להיות כל כך דוחה? עשרות סגולותיו של משקה הפלאים אל מול טעמו ותחושת "אל אלוהים איך הפכתי למעלת גרה בעוונותי" אינן שוות ערך האחת לשנייה. הסגולות נשארו אי שם במאמר אינטרנט של אתר מטוהרים (זה 'מחוברים' של טבעונים) ואני נותרתי מצומררת מזיכרון רחוק על משקה דמוי 'קריסטל' ירוק בטעם של דשא.

אחד המשפטים שהכי קסמו לי אצל הכותבים הממורמרים שמאמינים כנראה ש"צרת רבים חצי נחמה" הוא שהמשקה מתאים בעיקר לאנשים בריאים וספורטיבים שרוצים להעצים את האנרגיה שלהם ואת שמחת החיים. המשקה הנפלא גרם לי להבין בין רגע שאנרגיה ושמחת חיים מצויים במחוזותיי גם בלי להפוך לעגלה פועה באחו.

כי אם שמחת החיים תלויה בגובה הדשא ומושפעת מזה שהדשא של השכן (לעיתים) ירוק יותר אני מוותרת על משקה האלים. אחת ממבינות העניין הסבירה לי הבוקר שזה טעם נרכש, ואז הבנתי במה מדובר. אתה מרגיל את עצמך לסבול, ואז הכל הופך קל וורוד. מבינת דבר שנייה המליצה למהול במיץ סלק. ואני אומרת באשר אבדנו, אבדנו. ראש בטח לא אצא איתם. למה לגורו 'אמא' שהסבירה לי שזה נורא ואיום אני לא מקשיבה מספיק? ועד הטרנד הבא, לחיים!

אחרי חודש של פחמימות הגיע היום אקורד הסיום של פסטיבל חגי תשרי. על הבוקר מטחי המרגמות בדרום הזכירו שחוזרים לשגרה. אחרי שש נסיעות לירושלים בחודש האחרון, מפגשים משפחתיים ברחבי הארץ ואוכל, המון אוכל, הגיע סוף סוף יום של רדיו. שמחת תורה, כמו ערב יום כיפור, יום הזיכרון ויום העצמאות מהווים בעיני ימי חג מיוחדים, לא רק בשל הסיבה למסיבה או ליגון אלא גם בשל המוזיקה המלווה את היום. הפסקול היפיפה שהופך את הרדיו, לרדיו של מדינת ישראל. יום הרדיו הנוכחי נפתח הבוקר ב FM88 עם "הנה בא אלינו גולית, נקווה שגם הפעם הוא יחשוב אותי נחמד", המשיך עם דוד, בת שבע ואוריה החיתי והסתיים בליל חניה של אלתרמן (איך קשור ליל חניה לשמחת תורה אני לא יודעת, אבל הוא מתחבר טוב עם ההפגזות בדרום).

הקריינים עוברים למוד מרגיע, חצי מנומנם, וכל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה בוקעים מהרדיו ומעלים במאזדה הקטנה שלי שמשייטת מירושלים לתל אביב קריאות התפעלות בלתי פוסקות של חברתי הטובה ושלי. אחרי שקבענו כי "זה השיר הכי יפה שנכתב" בערך על 10 שירים, וניהלנו שיחה עצובה במיוחד שמנתה את כל המשוררים הגדולים הנושאים את התואר ז"ל, תהינו האם גם עוד 10 שנים הילדים שלנו יתרגשו עד דמעות מהשיר ליל חניה (למרות שאף פעם לא היינו בשדה הקרב, הכי קרוב היה לספר מורשת קרב מלאת פאתוס כקצינות חינוך צעירות ומורעלות). האם גם הילדים שלנו יאהבו כל כך את פסקול יום הזיכרון ויצפו לחג הרדיו בשמחת תורה? אולי כן, ואולי לא (תלוי אם תהיה אפליקציה "שירים- נוסטלגיה ישראלית")

כך או אחרת, עלו להם מהבוידעם היום השירים שמיועדים בדיוק לימים האלה, הימים בהם חנן יובל חוגג, הגששים מחוייכים ומבריקים מאי פעם, חוה אלברשטיין הופכת מיינסטרים, יוני רכטר ומתי כספי מתחרים על הפלייליסט, כוורת מתאחדת, רבקה מיכאלי הופכת צעירה ב20 שנים, יוסי בנאי חוזר לחיים, ירדנה ארזי הופכת סלב וצביקה פיק חוזר להיות כוכב רוק. בימים האלה להקות שאף אחד כבר לא זוכר כמו 'שוקולד, מנטה מסטיק' שולטת בפלייליסט. ובכוח המוזיקה נמחק הזמן והמקום (ואיתו גם מסכת הציניות שאופיינית לדורינו) והדמיון מפליג עם חיוך מתקתק שמזכיר נשכחות.

פתאום יש עומק למילים, יש תוכן לשירים, המקצב יורד בחמישים אחוז ומזכיר שהשיר נכתב בזמן אחר בתקופה אחרת, קצת יותר איטית, עם קצת יותר כבוד לכל מילה ובלי שום יומרה לייצר משהו שונה, חריג, אינסטנט, שיעבוד מעולה בפריים טיים טלויזיוני. אז, היה פסטיבל הזמר (שהחזיק יותר שנים מכוכב נולד, אם מתעקשים להשוות..).

ימי החג האלה מקימים לתחייה את גיבורי התרבות האמיתיים של ארץ ישראל היפה, הנאיבית, הישנה והטובה. זו שלא גדלנו עליה (אני אפילו לא הייתי בתכנון) אבל דמה זורם בלי להבין מדוע בכל אחד מאיתנו. והשירים כולם מלאים מלחמות, מלאים מתח בין אהבת החיים לקדושת החיים, על צבא ושירה ואהבה:

"ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים"

(גם היום כותבים על אותם נושאים, רק למה לא יוצא להם כמו פעם???)

לקראת סוף הנסיעה סיכמנו שהכל מגיע מהבית ואם נשמיע את השירים האלה לילדים שלנו, הם יתרגשו באותה המידה. עד אז בטוח תהיה אפליקציה, בה ברשומה נידחת תחת הכותרת "נוסטלגיה ישראלית" יעלו ויבואו אלתרמן, אפריים קישון ויתר החברים. מי שיבין את כל המילים ייתן לייק, ומי שלא שישלח לאמא!

חזרה לשגרה, השידור הנוסף לקראת פסטיבל הזמר לשבוע הזיכרון בואך חודש מאי.

בדרך כלל אני אוהבת את החג הזה, אחרי שנרגעים עם השיר וכאלה, ואחרי השאלות והתשובות המגוונות שהמצאתי במהלך השנים, למדתי להיכנס בחיוך לחג. אבא בונה סוכה, הודעות סמס מיום כיפור ועד ערב החג "בונה?", אבל הפרסומת של מחסני תאורה הוציאה אותי משלוותי השנה. כי מי למען ה' (והוא קשור בחגים האלה) מינה את מחלקת הקריאייטיב שהציעה לתת לכל מי שקוראים לה שלומית הנחה על פלוריסנט לסוכה????

כנראה שהקופירייטר היה חבר של ההוא שנתן נעליים בהנחה למי שקוראים להן גלי (למה סטיב מידן לא עושה את זה לכל מי שהיה לה חבר שקוראים לו סטיב?)

מפרסמים יקרים, זה לא מצחיק. לא את שלומית ולא את גלי. ומאיה קטנה שלי לא רוצה מנגו מאיה, דן לא רוצה כרטיס לאוטובוס, פז מסתדר גם בלי הנחה בתדלוק (טוב, אולי לפז זה דווקא שווה) וערן לא זקוק לתמיכה נפשית. הגזמתם קצת. השראה! זה שם המשחק, שמות פרטיים כשמם כן הם. השאירו אותם כאלה.

מותגים חזקים באמת לא צריכים שמות נוספים, לא צריכים גימיקים, הם בונים את עצמם, בלי להיבנות על אף אחד אחר.

ובכלל, באיזה עולם נכנסת בחורה בשם שלומית למחסני תאורה, מבקשת פלורינסט ואז אומרת "אה.. קוראים לי שלומית" ומקבלת שישה שקלים הנחה? זה אחרי כמובן שהיא סחבה סכך וסיימה עם שלב הפטישים, הקרשים, התאורה והקישוטים.

אבל בכלל למה להאשים את מחסני תאורה, הרי זו נעמי שמר שהצמידה את החג לשם והפכה כל ילדה עדינה הנושאת את השם לבוב הבנאי. אז נכון יש פה קטע פמיניסטי מופלא בו אישה בונה סוכת שלום. אבל בואו נהיה הוגנים לרגע, למה שלומי לא יכול היה לבנות את אותה הסוכה בדיוק (אפילו יותר מאסיבית קצת) ולהזמין את שלומית לבושה בבגדי חג ליהנות איתו מכל היופי הזה?

למשוררת הלאומית היו כוונות טובות מסתבר, היא לקחה את ההשראה משכנתה, שלומית שבנתה סוכה של שלום לילדיה (כך לפחות מספרת מורתי ורבתי ויקיפדיה).

החלק שאני הכי מתחברת אליו בשיר הוא החלק ששלומית מסיימת את מלאכת הבנייה ואומרת לכולם "זהו נגמר" – ואז באים כל השכנים ("כולם בהמונים" כמילות השיר) ובסוכת הפלא שלה יש מקום לכולם. גם בסוכה של אבא של שלומית, זו שמצפה לי בירושלים, נכנסים בימים עמוסים כמו בצוללת מתקדמת 15 איש, ואף אחד לא אומר שצר לו המקום בירושלים (אחרת יהיה לו עסק עם אמא של שלומית).

כך או אחרת, הסכך כבר במקומו, אמא שלי עומלת על התבשילים המיוחדים של סוכות, ריח הסתיו באוויר ואפילו היורה קיבל את פני היום בלב הרצליה. שלומית המודרנית עולה  מחר לנגיעות אחרונות של קסם לפני שסוכת השלום מתמלאת במשפחה וחברים בחג הכי טעים בשנה.

את התמונה הדביקו לי על ה-WALL. תכלס, צחקתי. חג מופלא!

אומרים שהזמן היחיד שאתה שולט בו הוא הבוקר שלך. השעה הראשונה של היום, שהיא רק שלך, בלי שום הפרעות. אז אומרים…. אחרת איך זה יכול להיות היום שלי אם הבוקר מתחיל בשביתה איטלקית של האייפון? הוא קם על צד שמאל והמסך שלו משדר לי קווים בצבעי כחול עמום. לא היום שלי. מזל שבאמצעות אחיו הגדול, האיפד וידידו פייסבוק הצלחתי להקים קשר עם העולם ולקבל מגוון תרופות סבתא לאיך מבצעים החייאה במכשיר שמפרפר על מיטתי.

דבר ראשון חיברתי אותו לחשמל, אחר כך נתתי לו לנוח (זו העצה הכי מוזרה ששמעתי), ואז גיביתי (מעניין איך עוד לא המציאו מנגנון גיבוי כזה לאנשים). משם, חיברתי לאיטיונס (=אינפוזיה), ועל הדרך עבר להביט בו טכנאי מחשבים שבדיוק הגיע לעזור לשכנה. הוא הביט בעיניים תומהות במכשיר וסינן באדישות אופיינית לחנונים של מחשבים "מוזר מאד". באמת מוזר, חשבתי לעצמי, בדרך כלל אני נחשבת בנאדם עם מזל, לא היום שלי, כבר אמרתי?

הדרך ללא פלאפון לפלאפון היתה כמו מסע ארוך ומייגע. אין וויז, אין עם מי להעביר את הפקק. רק אני והGPS הישן שיצא מתא הכפפות וראה אור אחרי שנות חושך. כמובן שהוא קרטע (עשה לי דוקא, זה ברור) אבל הביא אותי למקום.

במרכז השירות הכחלחל, למשמע "מספר A342  לעמדה מספר 3" , גם אני התחלתי להרגיש לא טוב. כאב כזה בצד, שיעול קל. חליתי בפלאפוניטיס (זו מחלה מודרנית שמתרחשת כשאתה מבין שאתה צריך למסור את המכשיר האהוב לתיקון). אוהד, שקיבל אותי בעמדה 27 אחרי 28 דקות המתנה (תכלס, כמו במיון) הוא הרים את העיניים מהמחשב: "אז אני רואה שיש לך ביטוח, מצוין" (בטח שיש לי ביטוח, אני משלמת עליו כמו על ביטוח החיים שלי), "וואו, את משתמשת כבדה" הוסיף, בעודי משפילה מבט. מודה.

בקול צרוד ועיני עגל אני מבקשת "תוכל רק לדאוג לי לאייפון חלופי" , אני מבקשת. הוא דואג. גם אני דואגת (מה יהיה על הזכרונות, התמונות והאפליקציות, מה יהיה עליו? מה יהיה עלי?)

ביום רביעי הוא יחלים. אצלי בראש מתנגנת תפילת יום כיפור, מי למוות ומי לחיים…

ובחיים, בינתיים, אני בקופת חולים, הולכת לקבל אישור שהכל בסדר. הרופא שלא כל כך מבין מה אני רוצה ממליץ על משככי כאבים (בשביל זה לומדים 7 שנים????), לפי ממצאי הבדיקה אין לי כלום. השעה כבר 12, כל עם ישראל בשדרות רוטילד, שלושה חניונים מלאים. לא היום שלי.

התפנית בעלילה החלה כשויתרתי על ה"לא"- והפכתי את היום שלי ליום חופש! מסעדה טובה לשעת צהריים, ריצה ותצפית על השקיעה בערב, המוזיקה של החיים האמיתיים. מרפי מסתבר, עודד את שינוי הגישה. הוא, (כמו כולנו) מפסיק להציק כשזורמים איתו. כך רגע לפני יום כיפור הבנתי שיש גם משהו טוב בימים שכלום לא הולך בהם, הם נותנים תזכורת שברוב ימות השנה המצב לא רע בכלל. התשליך המודרני שלי כלל זריקה של  היפוכונדריות, "לקחת את הדברים ברצינות מדי" ולהתעצבן ממרפי, לחיוך מאופק וגלידה חגיגית (רגע לפני הצום, המועיל כמובן).

 מערכה ראשונה – יד 2 : יש 435 תוצאות למאזדה 2 בין השנים 2008 ועד 2012. כולם שומרים על הרכב "שמור שחבל על הזמן, לא רואה מוסך, רכב פצצה", ואצלי גלגלי המוח (מגנזיום כמובן) בשאלות מגוונות "למה אם הרכב פצצה ויש בו מערכת סראונד, סאן רוף ועוד שלל תפנוקים אתה מוכר אותו חבר יקר?"

ועוד שאלה למרפי, איך זה שדווקא המציאה מודל 2011, שמורה כמו חדשה כמובן נמצאת בנהריה, מרפי אף פעם לא יוצא לחופש?

מערכה שניה – מחירון לוי יצחק: לאלוהי מכירת הרכב בישראל קוראים לוי יצחק. נחמד היצחק הזה (או הלוי, לא החלטתי מה השם הפרטי עדיין). הוא כתב תנ"ך מדויק מאד לקביעת מחיר רכב. אוקי, יד 2, עברה 34,000 ק"מ, בלי תאונות, לוי יצחק מחולל נתונים ומספרים. אף אחד לא לוקח אחריות, כולם מסתמכים על יצחק. מעניין אם הוא מקבל דיבידנד מהמכירה. כך או אחרת,  אם עוד פעם אחת אני שומעת את השם לוי יצחק מישהו יצטרך להוסיף תיקוני צבע לדלת. הסטארט אפ הבא שלי הוא לוי יצחק לעולם הדייטים – את רק מכניסה נתונים ומקבלת דירוג (יד 2 ואתרי היכרויות בינינו, נראים די אותו דבר…)

מצאתי רכב, נראה מעולה (זה המדד היחיד של מחירון ש. עצבה לענייני רכבים). מאזדה 2, צבע תכלת, אני כבר רואה את עצמי שומעת אהוד בנאי בדרך לטיול בצפון. אבל צפון לחוד ואבא שלי לחוד: "את לא קונה רכב בלי דינמומטר".

מערכה שלישית- דינמומטר: הרצל בחור נחמד מאד. מביט בי בעיניים שאומרות "חמודה, למה לא שמעת לחברים שאמרו לך לא ללכת על ליסינג. הרי גם לך היה רכב חברה, הרי גם את חנית בו משמיעה, הרי גם את חצית את יערות והרי ירושלים כמעט ברוורס". הוא מרים את הרכב, קופץ עליו, בוחן עם פנס כל פסיק וקובע: חומצה. שפכו חומצה בתא המטען. ואני שואלת את עצמי למען ה' הטוב, למי השכירו את הרכב? לחיזבאללה???? איך יתכן שהגיעה חומצה לתא מטען, ונשפכה דרך האמבטיה של הגלגל החלופי וקילפה חצי מהצבע של החלק התחתון של הרכב?

אבל הרצל לא מתרגש, צריך לשים קצת טיח על החלק עם הכלורוזה (הרצל, עברית בבקשה). מבחינה מכנית הרכב בסדר גמור. טיח? ומה אני אגיד לקונה הבא? שנשפכה קצת חומצה אז שמנו טיח על הרכב, אתה יכול להגיע לראות אותו עם שכפ"צ.

מערכה רביעית – טלפון מאבא: הרצל העביר את הרכב, אבל אבא שלי עדיין בהלם מעניין החומצה ופוסק באופן סופי- לא קונים. הבת שלו לא תיסע ברכב עם חומצה בתא המטען. הם כבר בדרך לסוכנות הרכבים בירושלים. אני את שלי עשיתי. הרכב יהיה מוכן לחג.

מערכה חמישית ואחרונה– מחלקת אביזרים שלום: רכב, מסתבר הוא המערכה הראשונה. אביזרים זה שם המשחק. היה רכב, עכשיו הוא מפורק לחלקיקים. מתקינים בו דיבורית, מרימי שמשות, אוחזי בולמי, משקשקי זעזועים, דיבורית בלותות'. אם הוא מצליח להרכיב את הפאזל הזה חזרה ולתת לי מאזדה 2 אני צנצנת.

אפילוג:

בשלושת השבועות האחרונים החלפתי את דעתי 54 פעמים בערך (כמה זה בחוסר החלטיות לפי מחירון לוי יצחק ?)

תקציב הרכב שלי עלה וירד בערך כמו הבדלי הטמפרטורה בין יום ולילה בקיץ במדבר.

נסעתי בשמונה מוניות בשבועיים האחרונים- כל נהג מונית המליץ לי על רכב אחר, על מוסך אחר והמחירון שלהם היה שונה משל יצחק…. מעניין….

אם אין אני לי אמא ואבא לי כבר אמרתי?

הגיפ' הנחשק ביותר בישראל הוא….. רכב חברה (זה לא מקורי שלי, אבל שמעתי את זה בזמן החיפושים)

צנצנת, מודה. כנראה שאנשי מקצוע יש בכל מקום, יש את אלה שעושים ויש את אלה שכותבים על זה סיפורים.

דלק עולה שמונה וחצי שקלים!!!!!????? מסתבר שיש גם את אלה שעושים מזה כסף!

נסיעה טובה!