חופשה מפנקת מתוצרת הארץ

LUXURY12"אולי הפעם נצא לחופש בארץ, אבל לא סתם חופשה, חופשה מפנקת" הצהרתי בפני האביר, בידיעה ברורה שכל מילה מוסיפה עוד כאלף שקלים חדשים לנופש. שלושת המילים "חופשה מפנקת בארץ" הגיעו עם תחושה של חלוק לבן, צמד כוסות קאווה צוננת ושלל פקידות קבלה ומלצרים עם חיוך מאוזן לאוזן ששירותיות היא ערכי צה"ל שלהם.

היופי ביכולת לדמיין היא האפשרות לקחת את המוכר והידוע ולהוסיף לו פס קול של דיסני וסנטה קלאוס על מזחלת שלג. חופשה מפנקת הולכת יחד עם תחושת חו"ל, נימוס אנגלי, סנגריה חמה ומבטא איטלקי. "חופשה מפנקת" כוללת בתוכה את המרחק מהבית והצק' אין בבן גוריון. כי רק אצלנו לצמד "חופשה מפנקת" יש המשך "כמו בחו"ל". חופשה מפנקת בישראל היא אוקסימורון. על כן, בפנייה לאבו גוש, השארנו את סנטה.

הגענו לחווה פאודלית. רכבי השרד של מעמד הביניים (פלוס) בדמות ג'יפונים בצבעים שונים חסמו כמעט את כל הכניסה למתחם. ג'יפון הוא "כמו בחו"ל" של המשפחתית האמריקאית. בחווה נחלקים המבקרים לאצילים מהארץ, וסאלים מחו"ל והשמנה והסלטה של כוחות הביטחון שהגיעו בנופש מבצעי. את כל אלה ישרתו בחווה הצמיתים, תושבי הכפר והמושבים הסמוכים. הצבעים בחווה מוכרים לי, מרצפות אפורות ומקלחת לבנה, מנורות מעוצבות שהוזמנו מסין. כל הלאקשרי שיש לעולם להציע וגם אגרטל קטן אחד (ההוא מאיקאה), זה שגם לנו יש וגורם לי בכל מקום להרגיש בבית.

נופש הוא מושג זר לי. אני אוהבת לטייל, להתרוצץ, להספיק. לנוח זה קצת עונש בשבילי. האביר אוהב לנוח. אני אוהבת את האביר. המקום הזכיר לי קצת את בית האח הגדול. כולם נראו לי דומים. כל החלוקים הלבנים, והנעליים הלבנות, כל המדים וכל מדריכות הפילאטיס (מדריכות פילאטיס דומות בלי קשר לנופש).

בערב השנה האזרחית החדשה התקבצו דיג'י מלא מוטיבציה וזמרת קאברים מלאת חזון. אחרי רצף שנסונים מתוצרת חוץ, הבליח רגע לפני השנה החדשה החדש של ליאור נרקיס בסימן 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך'.  עשר, תשע, שמונה, שבע, בחמש כבר היו לכולנו כוסות קאווה ביד, בשלוש- שתיים נשברו והמנקים שהוכנו כמו מפלסות השלג של ירושלים בסופ"ש חורפי קפצו על השברים. באחת התנשקנו. באפס פספס אחד המלצרים את הסיבוב עם מגש מלא כוסות והזכיר לכל הצוררים, שאולי סילבסטר אבל אם אשכח ירושלים, 30 כוסות קאווה ישכחו לנצח מהספירה.

הקור היה קור ירושלמי (בשונה מהקור האירופאי שהיה בדמיון). הכרמים לקחו השראה מטוסקנה אבל פינו את מקומם לגרם מדרגות מאבן ירושלמית ומתחם ספא רחב יותר. ביציאה ממסאג' מפנק, בפינת הירגעות בנוסח זן, החליטות עומדות מיותמות. בחופשה מפנקת בארץ שותים מים עם נענע, ואחד שדאג להביא פלאפון מעדכן את כל הנוכחים שהיה פיגוע בתל אביב. פתאום החלוק המפנק מרגיש קצת לא נוח ומוזיקת המעליות המרגיעה כבר לא כל כך מרגיעה. בחוץ ברד (אלוהים תכנן שלג רך כמו באוסטריה, עכשיו גם אלוהים עצבני).

נופש באזור ירושלים מגיע בחבילה עם 3 טלפונים ביום מההורים שלי כדי שנגיע לאכול או לשתות, או לאכול ולשתות בבית. במדינה קטנטונת כמו שלנו, ברור שבאמצע החופשה המפנקת קופצים לקידוש אצל אמא ואבא. במסעדת השף של המלון, באותם רגעים ממש לא מדליקים אש, איך אומרים פלטה של שבת וג'חנון בחופשה מפנקת בחו"ל?

כדי להרגיש לאקשרי צריך מידה של מרחק. מרחק מהברמן או מפקידת הקבלה, מרחק מהמוכר בחנות. בישראל אין מרחק. הרי בשיחה של שתי דקות אפשר למצוא שלושה מכרים משותפים, להיתקל במישהי שעבדה איתך לפני שלוש שנים ולראות את הבן דוד של ההוא מהצבא. כשאין מרחק אין לאקשרי.

בעודי מצוטטת לאמא שנראית מאושרת בחופשה הבנתי למה זה עובד. חופשה מפנקת בארץ זה להורים לילדים. כאלה שחופש בשבילם זה לקום בלי שעון מעורר בשבת, לא להכין סנדביצים ולעשות 20 בריכות בלי שום דאגה שלמישהו יש פיפי. חזרתי לסויטה נרגשת לבשר לאביר שאנחנו בשלב הכי מדהים בחיינו עד כה. השלב בו הדירה התל אביבית שלנו מספקת לנו תנאים יומיומיים של סויטה במלון יוקרה. האביר ישן. ואני מחייכת. ברקע, קולות המואזין מהכפר הסמוך חודרים את מעטה השירים של גלגל"צ. ואיזה מזל שיש אותם כדי לערער במקצת את השלמות של הסאונד בחדר. ואיזה כיף שעוד יהיו שנים שנחלום על סופ"ש כזה שעכשיו אפשר לצחוק עליו, והעיקר שנבוא לכאן ביחד כדי להיזכר בחוויות, לאכול במחניודה ולצחוק על ההוא שעושה צ'ק אאוט ומבקש הנחה במלון היוקרה של ישראל.

בצק' אאוט שואלת חיוכית למה אנחנו לא נשארים עוד קצת איתם. "צריך לחזור למציאות" אנחנו עונים, ונוסעים לפגוש את סנטה לקנאפה באבו גוש.

מודעות פרסומת

עצמאותה – מכתב מעצמאית בת 3 לעצמאית בת 67

היי עצמאותה זאת אני, אנחנו די דומות. שתינו נשים עם נקודות זכות, שתינו עצמאיות. לך יש קצת יותר ותק אמנם, אבל אני בטוחה שתוכלי להבין לליבי, הרי את יודעת, בסוף, אני תלויה בך ואת, איך לומר תלויה גם קצת בי. וזה לא שאני מתרברבת חלילה, ומודה בכל יום בשנה, אבל איך שלא מסתכלים על זה כמעט חצי מיליון עצמאים אחראים על 40 אחוזים מתוצר המדינה.ATSMAUT

אנחנו חוגגות עצמאות יחד, רק שאת קצת יותר ותיקה בשוק, כי גם אני הפכתי חברה בע"מ לפני שלוש שנים בדיוק. ואז הצעת לי שותפות עם תיק במס הכנסה ומע"מ ואני נעניתי בחיוב, זו הפעם הראשונה שמדינה פונה אלי, זה מרגיש מכובד ואפילו חשוב.

כשאמרת 'עבודה עברית', ודיברת על חזון והגשמה, אמרת בעצם עוסק זעיר, פטור או חברה בע"מ, כן, ככה בונים מדינה. אמרת "קחו חלום, נסו את זה שאתם הכי טובים בו וצאו לעבודה". הזהרת  "עבדו בשביל עצמכם ואל תצפו בכל יום לתודה".

עצמאותה, רציתי להגיד לך מזל טוב, לאחל פרנסה ובריאות, כי מי כמוני יודעת כמה אושר לחגוג בכל יום את יום העצמאות. ולא, אני לרגע לא צינית, ושמחה על הבחירה בכל יום, כי עם כל הקושי והאתגר עצמאות היא הגשמה של חלום.

וקשיים לא חסר, את יודעת, יש אויבים מבית ואויבים מחוץ. וכשאת משלמת שוטף 120 יש ימים שבהם המצב קצת לחוץ. ואני יודעת שאני לא מחדשת לך, ושככה היה פה מאז ומעולם. שעצמאות זו בחירה ומי שבוחר מבחינת דמי מחלה לא קיים. כן, הוא עצמאי זה נכון, אבל בינינו עצמאותה גם את קצת חולה לפעמים, ואז יוצאים החוצה מיטב בנייך ועל דמי אבטלה מוותרים. וכשהתותחים רועמים בקיץ המוזות והעסקים שותקים, וגם אנחנו בכוננות ספיגה, אבל ארץ אחרת אין, ואת, את אחת ויחידה.

וזו לא אשמתך, אני יודעת, חברי ההנהלה התבלבלו, הם כבר שנים מדברים, מבטיחים, אבל עסק מעולם הם לא ניהלו. אם תוכלי עצמאותה, תזכירי להם בישיבת ההנהלה לשנות קצת כיוון, כי עסק קטן בטווח הארוך יכול להפוך לטייקון.

כי בינינו עצמאותה, את השותף הכי גדול שלי ומחזיקת מפתח במניות, ואם כבר שותפים אז רק מדינה שכזאת. כי את זו שנותנת השראה ליצירתיות, לממציאנות ולפתרון הבעיות, ואת שברגעי משבר מזכירה שהעבר מאחורינו את צופה אל הבאות.

יום חגך עצמאותה, הוא גם יום חגינו. על עצמאות נלחמים, מי כמוך יודעת, והעצמאות היא בחירתנו. כשהדגל מונף ואת הגוף תחושת גאווה מציפה, אני נזכרת שאת מה שעושים, עושים באהבה. איחולי עצמאותה, לעוד 120 לפחות, לא בתשלומים אלא בשנים מלאות פרנסה ושמחות. את המשואה הפרטית שלי אשיא בגאווה גדולה ושיר הלל, כי נגד כל הסטטיסטיקות יש עסק. לתפארת מדינת ישראל.

חיי הנישואים

just marriedואז, אחרי 6 חודשי הכנה ויום של התרגשות ענקית, אתם נשואים. וזה רק נדמה שזה הסוף וזה נגמר, אבל בעצם, שישה חודשים ויום תכננת את הרגע הזה. שעות של חשיבה על פרטים קטנים וכספים גדולים שחיכו וציפו לרגע שאחרי. והרגע הזה מגיע אחרי יום מלא בכל כך הרבה אהבה שהלב כמעט מתפוצץ משמחה. יום בו אנשים שהולכים איתך כל החיים מתלבשים במיטב בגדיהם, ומגיעים לשמוח, פשוט לשמוח. זה המקום היחיד בו החברה של אמא שלך מכיתה א' רוקדת עם החברה הכי טובה שלך והחבר של אבא שלך, זה שקנה לך את העריסה לפני שלושים שנה רוקד איתך בלי להתבלבל לצלילי ליידי גאגא. ובין כל אלה יש גם כמה אנשים שאת לא מכירה, או לרגע את לא בטוחה שאת זוכרת, ואז את נזכרת שיש עוד צד בחגיגה הזו, לבוש לבן, מאושר, מגיע עם צ'יסר ואן גוך ושר לך. זה בעלך. ויש הרבה חגיגות, וכבר עברת איזה שלב או שניים בפרקים שנקראים החיים. אבל יש משהו ברגע הזה שמרגיש קצת אחרת. כי עם כל הכבוד לבת מיצווש, או לסיום התיכון, הצבא והתואר, זאת החגיגה הראשונה בחיים שהיא בעצם חגיגת ההתחלה. זו הפעם הראשונה שכלום לא נגמר, אלא רק מתחיל או ממשיך. וזה היופי בחגיגה הזו, חגיגת הפוטנציאל. כי כשכל החגיגות חוגגות עבר, החגיגה הזו היא החגיגה של הדף החדש. ואנחנו כמהים לדפים חדשים, חלקים, כאלה שרק מחכים שניצוק בהם תוכן. מחכים לצפות יחד לעתיד, מצפים לצפות. אוהבים כל כך לתת לדמיון להישאר נקי וצח, לבן כמו שמלת חתונה. וציפייה היא רגש לא פשוט. כי את מצפה לחינה, ומצפה למסיבת הרווקות ואז מצפה ליום הגדול, והם כולם עוברים. מהירים ומסעירים, כבולים למגבלות הזמן ורצים אחרי מחוגי השעון. אין להם שום סנטימנטים לזה שכל כך רצית שהזמן יעצור רק לרגע, בדיוק בקבלת הפנים, רגע לפני החופה, ויאפשר להגיד עוד שלום אחד למישהו, או לשאול לשלומו של אחר. כל כך הרבה פנים מחייכות, אוהבות, מצפות. בחיי הנישואין בבוקר שאחרי קמים בבוקר, והשמש זורחת אותו הדבר ולים יש בדיוק אותו צבע. ואחרי יום בו הולכים סהרורים וכואבי רגליים, יש איזה מבט פליאה שעל האצבע שלו צמחה במהלך הלילה טבעת. והוא נראה לך אותו דבר אבל קצת יותר גבוה, והטבעת עושה אותו גם קצת יותר בוגר. ולרגע לא ברור לך אם הוא עם טבעת אז מה בכלל את עושה איתו, אבל זה רק לרגע ואז את מבינה שאם הוא עם טבעת אז הוא החליט שהוא איתך. שלושה בקרים אחרי קמים לעבודה, למרות שיש סלסילות של שושבינות על השולחן בסלון ועוד ארגז XL בבאגז' של הרכב. וזה קצת כיף שהם שם, כי אחרי חודש של חגיגות, ועיסוק בסלסילות לשושבינות ממש לא בא לך לחזור לעבודה. הרי התרגלת לבחור בכל ערב עוד פריט לערב החשוב הזה. יש לך כבר דוקטורט במפיות, עיטור מופת בבחירת שירים לחופה ורמת אבחנה בין טיב הסטייק והדג ממבחני הטעימות הבלתי פוסקים שלוו אותך בשבועות האחרונים. הסבירו לך שזה כל כך חשוב לתכנן כל פרט בחתונה שאת חיי הנישואים שכחו. והשכחה רק מגדילה את הדף החלק ואת גודל האחריות, ובמובן מסוים מגדילה גם את הציפייה. על אחת המעטפות כתב אחד האורחים בגדול "דרך צלחה!". פתאום זו נראית לי הברכה הכי מתאימה לערב שכזה. כי אחרי שמורידים את האיפור, והסיכות בשיער נשאר דף לבן שמחכה להיכתב, להיצבע, להימחק, להתקמט, לחיות. נכנסנו ברגל ימין לחופה ולדרך ורק שתצלח כך הלאה עם סימן קריאה גדול, מצלצל ומרגש.

מפגשים עם 30

אין לך יותר הנחות. כי אתה כבר לא חייל וגם לא סטודנט (ולא, הטריק הזה שלא הספקת עדיין לקחת מדבקה מהאגודה לא עובד על הקופאים), אתה עדיין לא אזרח ותיק (למרות שמשהו בך פתאום מרגיש קצת יותר קרוב לקבוצה הזו).BAKBUK

מסתבר שעד עכשיו שיחקנו. וכל יום הולדת עגול היה רק 'כאילו' שינוי משמעותי. כי בינינו בין הגילאים 0-10 אנחנו בסוג של ג'ימבורי מתמשך, ובין 10-20 חוץ מבת מיצווש, רישיון נהיגה, חבר ראשון וטירונות לא קורה המון. ואז מגיע העשור שכולם מספרים על כמה הוא משמעותי, אבל בתכלס, חוץ מלהיסגר על איפה אתה רוצה לעבוד ולדייק את עם מי תרצה לחלוק את חייך, המציאות משתנה בין 30 ל-40. ונכון, כל העשורים שקדמו לו הניחו יסודות, שברו את הלב, העלו צרחות שמחה. שלך. שלושים כבר לא רק שלך.

השינוי הראשון, הוא להסכים לכתוב את המונח 40 ולהכיר בזה שהזמן עף ושאם נרצה או לא, הספירה לאחור החלה (ואם זה לא משפט של אזרחית ותיקה אני לא יודעת מה כן).

השינוי השני מגיע במדבר. ארזנו שקי שינה, ועצרנו לקפה בדרך. השקיעה שצבעה את בית קמה באדום הזכירה שיש עוד סיכוי לדרום מחוסר פקקים והחופש לפנינו. סביבנו כל הדברים שמסמלים סוף שבוע רגוע עם חברים טובים (מדורה, פוייקה, יין, ערק, שקי שינה, גיטרה). לצידו של בקבוק הויסקי שניצב על השולחן המאולתר, ניצב הפעם גם בקבוק חלב קטן שהזכיר שיש סביבנו גם ארבעה קטנטנים בני שנתיים בממוצע שמתרוצצים עם אימהות הריוניות לצידם. עד כאן הכל בסדר (אזרחית ותיקה, כבר אמרתי?) ההפתעה האמיתית היתה הנונשלנטיות בה השתלבו הקטנטנים ביום ההולדת, טבעיים כל כך כאילו היו כאן מאז ומתמיד.

ויהי ערב ויעבור שבוע. "צופי, הם חייבים צופי" אומרת המוכרת ברצינות תהומית. צופי הוא מזרון למקלחת לרך הנולד (כמו מזרון מתנפח של הבריכה, רק מחומרים אנטי סינטטיים, היפו אלרגניים, אקולוגיים ועוד מילים שנשמעות טוב לאימהות מודל 2015). "חייבים צופי" אני מסכימה איתה, והוא צוחק, ממלמל שמות נוספים של כל הטוב שיש לחנות הבוטיק לתינוקות להציע ונגמרות ב"אופי".

מצוידים בצופי אנחנו בדרך. "הוא בן חמישה שבועות", אומר האב הטרי ודוחף את הפצפון לידיים שלי. עד לפני חמישה שבועות הם היו הזוג הכי מצחיק שאני מכירה. כלום לא השתנה, רק שיש תינוק קטן עם חיתול בד (כן, קיימנו דיון בנושא, זה הרבה יותר בריא לילד ולכיס. לא, לא היה נראה לי מוזר שאני מנהלת דיון כזה, רק אחרי שיצאנו חלחלו בי מחשבות על חיתולי בד ומשהו מהעשור של ה-20 ניסה להתמרמר בלי הצלחה). היה כיף. כמו תמיד אבל אחרת. הוא לא עשה כלום הקטנטן אבל הנוכחות שלו עשתה משהו. טוב.

זה העשור של קרן השתלמות, משכנתא, הרי את מקודשת, חיתולים, ניהול קריירה, ילדים, ימי הורים, עשור רציני כזה. וכל אלה שכותבים בנונשלט ש"שלושים זה העשרים החדש", דברו בבקשה עם קופת הגמל שלי, כי ב-20 לא ממש ידעתי שיש אחת כזו (וגם אם ידעתי היא כבר נמשכה לטובת איזו חופשה בחו"ל). זה העשור שכשהכרת מישהו שהגיע אליו הוא כבר נראה לך מבוגר, ופתאום יש לך כמה חברים בדיוק באותו הגיל.

30 זה גיל שמשתלט עליך, מציב מראות מסביב, לא שואל שאלות, גיל עם חיים ותזמון משל עצמו. מזכיר קצת עד כמה אין לנו שליטה ומזמין אותך להיסחף איתו. גיל בו את כבר מרגישה יודעת ועדיין זוכה למילות הפליאה "את ילדונת, כל החיים עוד לפנייך" וזה מחמיא פתאום כי את כבר לא ילדונת, אבל מותר לך קצת לשחק על זה.

מצהירה – חוויה תרבותית על מדרגות הרבנות

"סליחה זו הרבנות של תל אביב?" אני שואלת בקול מהוסס. מצפה שיענה לי איזה רייב אלתר מהצד השני, אבל מקבלת את מי שכתב את התוכנה של הרישום לנישואין. "הגעת לתמיכה הטכנית של התוכנה, אפשר לעזור?". אם מישהו היה מספר לי שיש אתר אינטרנט שהמציא איש פרטי שגר באפרת, שבו כל עם ישראל (מהצד שמתקתק בשבת) מתחיל את דרכו כדי להקים בית יהודי לתפארת הייתי צוחקת. אם היו מספרים שהאתר באוויר בשבת הייתי מופתעת, ואם היו מסבירים לי שזה בכלל לא האתר של הרבנות אלא יוזמה של אדם פרטי שהחליט שככה מנגישים את המפגש עם הרבנות לאחי החילונים הייתי בטוחה שמדובר בהתחלה של בדיחה.כשר

"יישר כוח" אני אומרת לו. מנסה להישמע לפחות קצת מהמגזר, "אם אהבת את המערכת תני לנו לייק בדף הפייסבוק" הוא עונה לי החלטי ואני נשארת המומה כאילו זו הפעם ראשונה שמישהו ביקש ממני לתת לייק. כל הזמן הכינו אותי שהמפגש הזה יהיה זר ומנוכר, מה פתאום הוא יודע על קיומו של פייסבוק?

יש רק מדרגה אחת בצד המשמח של מדרגות הרבנות. את פנינו קיבל אב הבית בשירת "סימן טוב ומזל טוב". לא חיכינו רגע. לרב יש מחשב בחדר. הוא אמר שמונה פעמים בשיחה של עשר דקות שחשוב להם להנגיש את השירות. הוא יותר מהיר מהרופא במרפאת השיניים שלי, שאומר אותו דבר אבל גורם לי לחכות 20 דקות. "זה יהיה ארוך" אמרו לנו, תכינו כמה שעות. כשלא מצפים, זה תופס אותך. רגע אחרי שהוא הדפיס את הניירת, הניח את כל הפרטים בתיק חדש מחבילת ניילוניות חדשה הוא שאל "את מצהירה, שלא התחתנת ולא התגרשת מעולם?" מצהירה. מילה אחת קטנה שטומנת בחובה חיים שלמים. מצהירה. קטנה כל כך ומחביאה התרגשויות אין קץ, בכי, שמחות, אהבות שנאות, שנים של התקשקשות עם צי של חברות על מהי אהבה. "מצהירה" אני אומרת. מחכה שמשהו מהציפייה על שעות של המתנה יופיע. אולי עכשיו הוא מוציא את כל אלה שיצאתי איתם ומנסה לאמת אותי עם ההצהרות? אולי עכשיו הוא יבקש תעודת לידה?

"סיימנו" הוא אומר, אולי אפילו תספיקו לעבור אצל הרבנית להדרכה". בדרך לרבנית, אצל הזוג שנכנס לפני רגע התוכנה נתקעה. הרב החביב אומר שבעזרת ה' הם יתגברו על התקלה, ואני מחייכת. סוף סוף קצת קושי כדי שלא נגיד שבאנו סתם.

רק שלא יסתכל עלי ואני אתחיל לצחוק. היא מדברת על מלאכים ונשמות ואני מרגישה בשיעור ימימה. רק שלא יסתכל לי בעיניים ואני אתחיל לצחוק, מריצה בראש את הרגע שאחרי כשהוא אומר לי "קשקוש, מה זה היה הקשקוש הזה". הרבנית חוזרת על הדברים, מדלגת בקלילות מעל שאלות התם שלי בנושא מקווה. ואני כבר מחליטה לאמץ לפחות במחשבה כמה מדברי הטעם כשהיא מדברת בקולה הרגוע והמואר. בסוף יום עמוס בעולם החומר, היא מכניסה קצת רוח. שונה כל כך מהיום יום, בין כל הבחירות החומריות בדרך להקמת הבית שלנו, היא האירה זווית שונה, אנושית (ולא ביקשה שקל יותר כי מדובר בחתונה). שעה וחצי בדיוק. לא רגע יותר.

חתימת רב, חתימת רבנית ותם הטקס. על מדרגות הרבנות השבוע הרשיתי לעצמי להתחיל לרקוד. זו היתה הפעם הראשונה בהכנות החתונה שלא היינו צריכים לבחור סידור פרחים או תוספת לסטייק. לא הראו לנו תמונות של אחרים כדי שנגיד כן, ככה עם הפילטר הזה תעשה לנו את התמונות. פעם ראשונה שלא ביקשו מקדמה, אלא נתנו מקדמה לחלק המשמעותי ביותר, ליום שאחרי החתונה, לחיים שלנו. פעם ראשונה שלא דיברנו על אף אחד אחר, דיברנו עלינו, התחברנו שלושה דורות אחורה וציחקקנו על דור אחד במינימום קדימה. פעם ראשונה שהתרגשתי באמת מהרעיון שעוד רגע אני מתחתנת.

"חינה תעשי?" המוארת שואלת. "כן, אני עונה, מחייכת", "ברכה" היא אומרת "ברכה גדולה" ואני שמחה שהגענו והרווחתי עוד טיעון בסוגיית "החינה- כן או לא" בעניינים שבינו לבינה.

הם רצו להיות מודרניים, ואני כל כך רציתי שיישארו בדיוק הם, יכריחו אותי לנתק את הטלפון ולדבר על מלאכים. יספרו סיפורים על נשמה אחת ועל בריאת העולם. יכירו עוד קצת בטוב שיש מסביב וישמרו על מינימליזם קיומי שבאמת יאפשר לנו להראות לרגע. מכל היתר יש לי כל כך הרבה. לא צריכה יותר.

אחרי יומיים בירושלים, בחזרה למציאות בחיפוש אחרי אולם לחינה. סאלם מקבל את פנינו לשלום. האולם יפיפה, הקדושה של ירושלים נכנסת דרך חלונות המבנה. אם לא היה גשם בחוץ וערפל כבד הייתי יכולה להגיד שהמקום מואר. "למה זה מסודר ככה?" אני שואלת. "זה הבית כנסת שלנו" הוא אומר. "ומה זה?" אני שואלת מצביעה על ארון תכלת צמוד לקיר, "זה ארון הקודש" הוא עונה במבטא קל. "וזה זז?" אני שואלת "זז" הוא עונה, "הכל זז".

זזנו. אצל המוארת זזנו בכיסא ואצל סאלם זזנו בגלל כניסת השבת. "שלום" הוא אומר "מזל טוב שיהיה לכם". סאלם. עלכום סלאם.

יום שישי את יודעת – שישי ישראלי (שלי)

בסביבות חמש הם התקשרו, בשבע כבר טיגנו לביבות בשמן עמוק מהסוג שיזכירו שחנוכה היה כאן גם כשאסתכל במראה עוד שבועיים. שישי בערב, מהסוג שאני אוהבת, סוף סוף סופ"ש ויש קצת זמן לפגוש חברים. SUPER

כאילו שהיו חסרות כאן צרות. בין הבחירות של ביבי והבושות בגבעתי. כאילו שהיו חסרים קטבים בין הסרטון של בנט ל'דרך השלום' של פאר טאסי. כאילו שהיו חסרות פה הרמות להנחתה לסטטוסים מצייצים ושרוטונים. מישהו נזכר פתאום שיש גם את יום שישי. ישראלי כמובן. כאילו הפריע למישהו שיכולו השמיים והארץ וכל צבאם ויש שקט לרגע, כאילו מישהו באמת מצליח לשכוח את צרוך השבוע בשישי, הגיע קמפיין שישי.

כאילו לא די בכך שעל כל נושא של חול יש שמונים דעות, הגיע מישהו (עם כוונה טובה אני מקווה), עם משרד פרסום יצירתי והחליט להפריע לנו לשבות מכל מלאכתנו, ולהמשיך לעשות רוח ברשת גם בשבת. בזכותו, שבת בבוקר, כבר לא כזה יפה כי איזה זמן יש לאמא לשתות המון קפה ולאבא לקרוא המון עיתון כשהם בפייסבוק, מדברים על הקמפיין החדש או על הבחירות (הלא חדשות כל כך). וזה רק אחד הדברים שמרגיזים אותי בקמפיין הזה. עוד לפני שבכלל נכנסנו לתוכן.

ואם מתעקשים להיכנס לתוכן, הרי החדשות: משפחות לא מתפקדות יש בכל מגזר, וריבים על קורנפלקס יכולים להתקיים גם בבית עם הכשר הבד"צ. מישהו שכח לעשות צדק ולהזכיר העגלה הריקה שנוסעת כבר שישים ומשהו שנים מלאה בכל טוב כבר הרבה מאד זמן. נכון, היא חיה על אשראי, ויש עוד כמה עגלות שיגיעו איתה לתור וידחפו על זכות הראשונים לקופה. מאז החזון איש יש כל כך הרבה עגלות, רבות ומגוונות (חלקן בהכשר, חלקן לא). ולא רק עגלות נוספו מאז יש גם רשתות ענק לכל דורש (ויש אפילו אפשרות להזמין באינטרנט. הכל כולל מילקי). בדרך לקופה יעצרו את העגלות כמה מנהלי עמותות שירצו צדקה או להעביר איזה מסר נגיד על איך צריך להראות יום שישי של כולנו. וכאן הבעיה של הקמפיין הזה. שהוא בכוח מנסה להסביר לנו מה זה שישי ישראלי. ושישי שלי בכלל לא ישראלי, הוא שישי שלי. ושישי שלי בירושלים עם הנרות והקידוש והבישולים אצל אמא ואבא הוא שישי אחר לגמרי, ושישי בצימר בצפון הוא שישי מסוג שלישי, והשישי של אתמול עם חברים טובים ולביבות שטוגנו בשישי היה טעים וחמים ונעים ומסורתי לא פחות. ושישי כשאני בברצלונה, מתקשרת להגיד שבת שלום לאנשים אהובים בישראל הוא שישי מרגש לא פחות מהשישי הישראלי בפרסומת.

הוא כבר בחר בנו מכל העמים, ואני בספק אם ידע שעל הדרך הוא מקבל כל כך הרבה אנשים שבמקום להיות הם עצמם חשוב להם כל כך להסביר לנו מה אנחנו רוצים להיות. בין קמפיין שישי ישראלי ל'דרך השלום' של פאר טאסי יש קווי דמיון. שניהם השתלטו בשבוע האחרון על הפליליסט הלאומי ועל המרחב הציבורי שלנו. אחד עם דרבוקה והשני עם חצי חלה חצי כדורגל. שניהם לא עמוקים מדי, שניהם רוצים להזכיר לנו איפה טוב. וכולנו רוצים קצת טוב. רק שלטסי זה מצליח, הוא לא מנסה להסביר, הוא פשוט מספר סיפור. אישי, אנושי, שכולם יכולים להזדהות איתו (כי מי לא רוצה שיזמינו לו קפה, ימזגו לו יין לבן ויגרמו לו לא לישון כל הלילה מהסיבות הנכונות). הוא לא מסביר יותר מדי, רק מספר ומוסיף סלסולים שגורמים לנו להישאר. טסי יודע שבשביל לחבר אנשים צריך לספר להם על מה שיש, לא על מה שאין, להם.

שישי ישראלי הוא סיפור אחר, סיפור שרוצה לספר על כולם ולא מספר כלום על אף אחד. סיפור שרוצה להציע נרטיב אחד לסיפור הישראלי. ומעניין מה השכנים בעג'מי חושבים על שישי ישראלי שכזה.

הרי בסופו של דבר כולנו רוצים קצת ביחד. ביחד בברלין או בתל אביב, ביחד בשישי ישראלי כמובן. רק שבשביל ביחד אמיתי צריך לוותר קצת על כל אחד לחוד. הבחירות הקרובות הזכירו שאנחנו צריכים להתאמץ קצת יותר כדי לקבל ביחד, ואולי המשיח כחלון יבוא בקרוב ויגאלינו, ואם לא אז יהיה בטח עוד איזה קמפיין שיעזור לנו להגדיר מחדש את מדורת השבט או להצית בפריים טיים את מהדורת השבת.

שבת של שלום.

המחיר לא כולל לוליינית – מדריך למתחתן

ido"אני מבשל פה במקום" הוא אומר ואני תוהה אם הוא יודע לעשות משהו נוסף במטבח מאשר להוציא בירה מהמקרר. קוראים לו ר. והוא איש המכירות השישי שראינו בשבוע האחרון, איש המכירות ליום המאושר בחיינו. הוא נותן לנו במתנה את ההגברה ומוריד 2000 על התאורה ("בשבילכם, אתם נראים זוג חמוד").

בחורף שליש פרחים כלול במחיר (יתר האורחים מקבלים נר. זיכרון לפרח שהיה כאן פעם לפני עליית המחירים). אחרי סודוקו מחיקות מהמחירון הרשמי הוא מוסיף כוכבית קטנה "המחיר לא כולל לוליינית". לוליינית? שואלות העיניים הבוחנות שלנו בבלבול, לוליינית! ר. כבר מדפדף בקלילות באייפד לתיקיית 'לוליינית בר' ומסביר ברצינות תהומית כאילו היתה הלוליינית רב גדול בתורה, איך המקום מעל הבר רק מחכה לבואה וכמה אנרגיות היא מוסיפה לרחבה. ברחבת המחשבות שמתרוצצת אצלי בראש אני תוהה איזו כלה מוכנה לקבל לוליינית על טרפז מעל ראש האורחים ביום הגדול של חייה. ר. מתקשר אלי כל שלושה ימים מאז שנפרדנו. הוא מתגעגע. חשוב לו אישית לדעת על מה אנחנו מתלבטים. אני רוצה לשתף אותו שמאז שהתחלנו לארגן חתונה אני כבר לא ממש רוצה להתחתן, אבל שותקת. במקום זה משתפת "ההתלבטות הכי גדולה שלנו היא הלוליינית כרגע".

"הריח הזה הוא מהפטרייה שיש לנו בדשא, עד החתונה שלכם זה יעלם" אומר ג. במבט מחויך. ג. הוא לא גנן, ואני קראתי שיש רפת לא רחוק והריח, איך לומר, הוא אחד הכוכבים בביקורות של הרשת החברתית החדשה שלי "מתחתנים למען מתחתנים". פורום גאוני שהתלבט בין השם "צרת רבים חצי נחמה ונחמת הטיפשים" זוגות זוגות מודים ומודדים כל צלם וטבעת, שמלה ואולם. יש כל כך הרבה רגש בהכנות ליום הזה שכל מה שאת באמת רוצה הוא לדעת שזו לא את, זה הם. התעשייה הזו. רק לדעת שלא השתגעת, שאת בסדר (למרות שהבוקר קמת עם מחשבה לא מרפה על שביל לבן לחופה וצורך בלתי נשלט לאפשר לאורחים שלך קינוחים מסתובבים ברחבה).

רק לפני חודש ישבנו בפשטות שלנו, בנקודה שלנו בים והוא שאל בהתרגשות "שנתחתן?", הכל היה ברור כל כך, פשוט כל כך. ג. ההוא מהדשא, לא היה איש המכירות הכי רציני, אבל פסיכולוג לא רע הוא היה. הוא פתח באבחנה שכשזוג מחליט להתחתן פתאום החיים שלהם (לא שלנו( הופכים משייט רומנטי בקאנו לראפטיג סוער עם משוגע בסירה. עם הקאנו שלנו נסענו כבר שלוש פעמים לאבן יהודה, פעם אחת למודיעין וגילינו כמה מושבים שלא שמענו על קיומם. היינו ביותר חתונות החודש מאשר הייתי בשלוש השנים האחרונות והרחנו מאות אלפי קבבוני טלה על מקלות קינמון. רק הרחנו. טעימות עושים רק אחרי החתימה.

צוקרברג נערך גם הוא לאירוע והקישורים הממומנים נדחפים לפיד כאילו הוזמנו אישית לחתונה. בין ההצעות על הקיר שלי נמרחות היפות שבנשים בשמלות כלה ואיפור. יש גם כמה משוגעים שמצטלמים בבריכה עם שמלה הרוסה, ובטראסק ארוסים עליכם! אתמול אפילו עשיתי לייק לחנות פרחים שמתמחה בזרי כלה וקישוט רכבים. מקווה שיותר נמוך מזה לא אגיע.

היום אני יודעת ששלישי הוא פעמים כי טוב אבל חמישי הוא 25% כי טוב יותר, ושהחורף בישראל הצטמצם לחודשים דצמבר עד פברואר (ולא בגלל מזג האוויר חלילה). ככה זה כשנכנסת לתעשייה שמגלגלת כמעט 5 מיליארד שקלים בשנה תחת הכותרת "מתחתנים רק פעם אחת".

"אני מוכן להתחתן איתך עכשיו בסלון", הוא אומר כשהמשוגע מהקאנו מאיים להטביע אותי. ואני מחייכת. חבר שלו שהיה פה אתמול אמר "אני לא זוכר כלום מכל החתונות האלה, לא את המקום ולא מה אכלתי". מזל שהוא לא זוכר, אבל מה עם הדודות המרוקאיות שלי שמוציאות פנקס ומזכירות עד היום את האוכל הנפלא מהבת מצווש שלי.

המחאה על יוקר המחיה מתאדה לחצי שנה כשמארגנים חתונה, כשמקבלים את התואר כלה הופכת היד קלה על ההדק והפנטזיות הופכות למציאות בחסות רשימה של אורחים וחברים שנרתמים ללילה אחד לשיגעון. האנשים האהובים ביותר בחייך, אלה שתמיד שם לצידך הופכים להיות הערבים והמממנים בהלוואה הכי גדולה שתיקח. חיים ב"לא נעים לנו", ועולם כמנהנו נוהג – היום את כלה ועוד חודש בדיוק תהפכי גדולת המשקיעים.

מי מרוויח מכל הסיפור? בעלי האולמות, מוכרי השמלות ותעשיית המגנטים. הזמרים והמתנפחים, המוכרים בכפר גלעדי והצלם שהסביר לי שאני חייבת אלבום בגודל חצי מטר בבית למזכרת (הוא יצלם 3000 תמונות שמהן אני אבחר 150, 3000 גוונים של שיגעון). כולם מרוויחים פרט לאורחים ולהורים של הזוג. "אנחנו מגיעים ממונפים" הוא אומר לי, ואני נזכרת למה בחרתי בו, ואיזה כיף שיש חיים שלמים לפנינו של אבחנות מדויקות כל כך.

ר. בטלפון, הוא רק רוצה להגיד לי שהתאריך שלנו מאד מבוקש, יש עוד שלושה זוגות שמתעניינים בו. "הם סגרו כבר על הלוליינית" אני תוהה, ומדמיינת את המבט של אבא שלי  כשהלוליינית נכנסת. אבא שלי, שהסביר לי בגיל שלוש שיש לי בחירה חופשית ושאני תמיד יכולה להגיד לא.

"לא" אני אומרת למנהלת המכירות של האולם המנצנץ, "תודה, יקר לנו מדי כאן". אחרי שבועיים חזרנו. ויתרנו על התאריך, יום ראשון בשבוע מבחינתי הוא החמישי החדש, והרי ברומא התנהג כרומאי. אם שיגעון אז עד הסוף!  בפנטזיה רציתי להתחתן במצדה. חמישים איש. בזריחה. בדמיון ראיתי את כל אוהבי מטפסים בשש בבוקר בשביל הנחש. במציאות, הנחש מסתיר את עץ הדעת והכניס גם אותי לקלחת. כלה חת.

אנחנו הדור שבין אולמי בונבון לחוות רונית. כל כך באמצע שעדיין אין לנו את האומץ להגיד לא לטירוף ועם זאת כבר אין לנו את הפריווילגיה להתחתן עם אגרטל של פרח גרניום ובורקס פטריות. דור אמצעי שהורס שמלה בדרך לבניית חיים. דור שמחלק מגנטים לחבר'ה, רק שלא ישכחו כמה כיף היה.

"חמש שעות וזה נגמר" אומרת לי חברה ממחלקת השפיות, "מה שחשוב זה היום שאחרי, ועוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד המון ימים ועוד חמש שעות". ואני מחייכת. מרגישה לרגע כמו לוליינית. עפה על טרפז מעל השיגעון, מזהה את הלוליין שעמד בגבורה ובגמישות שיא בחודש מציאת האולם ויודעת שבשבילו אני מוכנה לשלם כל מחיר.