דברים ששמרתי בבטן- חלק 1

ואת מחזיקה במקל פלסטיק מבולבלת, מסתכלת פעמיים ויוצאת עם חיוך שמסתיר אם זה כן או שזה לא, ואומרת ״זהו״. הוא עונה ״די, באמת?״ ואז יש חיוך, חיוך שמח, אבל גם חצי מהוסס, קצת מפחד לפתח ציפיות. ובלי או עם לשים לב, עוברת כמעט חצי שעה ואת הופכת לאשת סוד. והסוד נשמר איתך ואיתו, ומתגלה לאט לאט לרופא שזיהה דופק, להורים שלך שלא ידעו איך לעקל את הבשורה ולחברות הקרובות ששואלות למה את כל כך עייפה בזמן האחרון. DSC04353.JPG

ההתחלה כמו כל ההתחלות, מוזרה. בגיל 30 כבר אין הרבה חוויות שחווים בפעם הראשונה. ואת שחשבת שכבר ידעת הכל, והבנת הכל (או לפחות את הרוב) מבינה שיש עוד הרבה מה ללמוד. וזה מוזר, כי עוד לא רואים כלום, אבל המקל אומר שמשהו מתחיל להתפתח. המקל גם מזכיר לך לחזור להאמין קצת יותר מהרגיל בעין הרע אז את שותקת בינתיים. בין שני קווים על מקל ל-02:39 שעת לידה אחרי תשעה חודשים העולם משתנה. משתנה כל כך שאף קורס הכנה ללידה לא עומד בקצב.

בדיעבד, הרבה ידעו שאת בהריון. אפשר היה לראות את זה בתמונה הזו, וההיא ובזאת. בדיעבד נראית שמחה אבל עייפה והבטן קצת מטעה. בדיעבד, זה שלא שתית קפה וגם לא הזמת יין העלו חשד. דיעבד זה הזמן להעלות את כל מה שהיה על לב הסביבה כדי להיות חלק מהתהליך. בדיעבד, אם הייתי יודעת שזה כל כך חשוב להם הייתי מספרת.

זמן הבדיעבד נגמר בערך אחרי שבוע 14 (שבועות זה השחור החדש). בשבוע הזה, כשהפחד הבלתי נגמר שמשהו ישתבש יורד קצת, אפשר להתחיל לדבר. אף אחד לא מספר (זה הקטע בלא לדבר) שזה מפחיד באמת. ושזו אולי הפעם הראשונה בחיים שאת מבינה שאת ממש רוצה שהכל יהיה בסדר, ושאין לך שליטה על כלום.  

באתרים של ההיריון (אלה שמסבירים איך אני מרגישה כל שבוע ואיך פיצ'יקלטה הקטנה מתפתחת) מסבירים שאני עם בחילה, ועייפות. בפועל אנחנו בספרד, מטפסים ברגל לארמון אלהמברה. כל כך הרבה מילים נכתבו על הריון והתאגדו באפליקציות, אתרים וספרים, רק שאף אחד מהם לא טרח לספר איך אני מרגישה באמת. אם היו שואלים הייתי מספרת שזה מוזר שחוש הריח הופך מפותח כמו של כלב בילוש. ושבגיל 32 הבנתי שאני לא אוהבת קפה פתאום. אבל אם היו רוצים להעמיק קצת יותר, הייתי אומרת שזה שהבטן מתחילה להימתח זה עוד כלום, לעומת הנפש שנמתחת. סימני המתיחה שבגוף מתגמדים לעומת סימני המתיחה הפנימיים, מותחים את היכולת להתמודד עם דאגות, מפנים מקום מהמחשבות על עבודה לטובת משהו חדש לגמרי, מגדילים אותך אל מול העתיד לבוא.

אבל הדבר היפה ביותר בשלב הזה הוא שלראשונה בחיים את לא עסוקה בלהכניס את הבטן. במשך תשעה חודשים מותר לך להיות בדיוק כפי שאת בלי השריר הזה רגע לפני שהג'ינס נסגר. כשהג'ינס לא לוחץ מתחילים לחצים אחרים. לראשונה בחיים מקיפות אותך מלא פז"מניקיות (וגם כמה פז"מניקים). יש את אלה שסיימו ממש עכשיו הכשרה ויודעים הכל על הורות, ויש את הדודה שילדה לפני 20 שנה אבל עדיין זוכרת באופן ברור כל תחושה בהריון. וההמלצות לא נגמרות. לכל אחד דעה ברורה ומוצקה בנושא מה אני צריכה לאכול, איזה בדיקות צריך לעשות ואיזה רב צריך לבקר בזמן הקרוב.

החיפוש אחר אתר שידבר על הרגש בהריון לא הסתיים בהצלחה. הכל כל כך טכני כשמדובר בהכנות. ופתאום אני נזכרת שכבר הייתי בסרט הזה. אז לפני שנה וחצי, כשבחרנו מפיות, ודיג'י והקייטרינג הסביר למה חייבים עוד קבבון על מקל קינמון. גם אז היו אינסוף הכנות טכניות לרגע מרגש כל כך. והפעם, טכני לא פחות בין סקירת מערכות להעמסת סוכר גדלה בתוכך הפלא שעוד כמה חודשים תקראי לה ביתי. ואולי מזל שזה קצת טכני, כי זה מופלא ולא נתפס בשום צורה.

על כל סוגיה חובה עליך לפתח דעה (והאמת שאין לי דעה לא לגבי דם טבורי ולא לגבי הנקה). ואת כבר בשבוע 27. כבר אין בחילות, וההורמונים מחמיאים לאור הפנים וגם מחזקים את השיער. זה עוד לא כבד אבל כבר בולט מספיק כדי לגרוף מחמאות, ובגדול, אם השליש השני היה מחזיק קצת יותר זמן, היינו רואים יותר משפחות מרובות ילדים.

ואז מתחילים להרגיש קצת יותר כבד, ופתאום מאד חשוב לך לראות עגלות. ויש אקסל שעבר עשרה הורים, שלכל אחד מהם שני ילדים לפחות והוא כל כך מדויק שאת מסתובבת מסוחררת בכלבו הזאטטוטים ואוספת ממדפים מוצרים שאין לך מושג למה ישמשו אבל באקסל אמרו שצריך. בעגלה שוכבים בנחת שמן בלנאום (על שם מי זה?), רפידות הנקה, וויטאמין די, מחמם בקבוקים, מחמם מגבונים, מחטא בקבוקים, פיטמה מסיליקון ושני סדינים. בעצם למה שניים, תביאו ארבעה ועוד חבילת טטרה. באקסל כתוב שצריך הרבה טטרה.

וכשמסתיים האיסוף הטכני, עוברים לשופינג הראשון בחייה (או טרום חייה של הילדה). מוצץ ורוד ומגבת ורודה, עדיין לא נולדה וכבר עוברת שיעור במגדר. כשאת מתרעמת המוכרת מתנצלת "ככה זה לבנות, הכל ורוד".  ואני רוצה אותה קטנה, ועירומה, חסרת צבעים ועטיפות. אבל כוחות השוק חזקים מאיתנו. הטטרה הורודה והמגבת הורודה בעגלה.

והיא עדיין לא כאן, אבל הקינון בעיצומו. אוגרים חפצים שגורמים לנו להרגיש מוכנים יותר. משנים את הבית. מוסיפים שידת החתלה שעומדת כרגע יתומה אבל עוד מעט תהפוך למוקד משיכה. והשבועות מתקדמים ופתאום 35 שבועות עברו, ובמוניטור דפיקות הלב שלה מרטיטות את דפיקות הלב שלי. ואז צריך רק סבלנות, דוקא כשכבר ממש אין סבלנות. כי כבר קראנו את כל הספרים, ושמענו רופאים ויועצים, והיא בינתיים בועטת. לה יש את כל הסבלנות בעולם שם בפנים. רק אנחנו בעולם האמיתי שלא שוחים כל היום, וניזונים מהשיליה, בעידן הפרעות הקשב כבר רוצים שתצא. אבל היא בשלה. מושכת, מעבירה לנו עוד שיעור, שיעור בסבלנות.

"למה היא לא מתהפכת" הוא שואל, ואני חצי מתפללת חצי קובעת "היא תתהפך". לפי הסטטיסטיקה 3% לא מתהפכים, אין מצב שאנחנו חלק מהסטטיסטיקה. וכשהיא מתהפכת גם אנחנו מתהפכים מאושר. אף פעם לא ידעת שאפשר לשמוח ככה.

שבוע 40 בפתח. הלילות לא לילות, והימים בציפיה. ואת אוכלת הכל. מקסיקני, חריף עם תוספות, פיצה ארבע גבינות, פסטה עגבניות ותירס. למה תירס – כל אחת והדחף שלה. כשאת מתקשרת לחברה היא עונה "נו, את בדרך לחדר לידה?" ואת בדרך, למסעדה המקסיקנית הקרובה לביתנו, גם הנאצ'וס בדרך.  

צירים ולידה  – המשך יבוא…

 

מודעות פרסומת

החומרים מהם עשויה השראה

%d7%a4%d7%a8%d7%a1

אין לי תמונה עם פרס, לא הכרתי אותו אישית, לחצתי לו יד פעם אחת כשהגיע לפגוש סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא התעקש לאכול בקפיטריה, וכשנשאל לסוד שלו לאריכות ימים (כשהיה עוד צעיר, רק בן 87) השיב שהוא מרבה לאכול לאט, ובעיקר ירקות. לא יודעת אם דווקא המשפט הזה שלו נחקק לי בראש כי הייתי אז בטרנד דיאטה, או שאולי אנושיותו נגעה בי. 

הרי במשך שנים כינו אותו לוזר, ולאורך רוב חייו ספג עלבונות מימין ומשמאל, אבל הוא המשיך קדימה. כמו כל החוזים הגדולים, החולמים הגדולים, מגשימי החלומות- ימיהם קשים. עבודתם לאורך רוב חייהם מעוררת גיחוך. בין טרדות היום יום ועיסוקי החול קשה להשראה לעמוד בחזית. מילים כמו חלום נאלמות דום מול רעשים פוליטיים או גזרה צפונית מתחממת. חולמים שמורים לרגעים שקטים. אבל הוא המתין, כאילו יודע שכל החיים לפניו.

ואז, הגיעה העדנה. אני לא יודעת אם היא הגיעה יותר אליו או יותר אלינו, אבל פתאום הסכמנו להביט בו ולהיות כל מה שאנחנו לא בכל יום חול. קצת יותר אופטימיים, גאים במדינה, מוכנים להגיד שאנחנו רוצים שלום, מאמינים ומצפים לעתיד, מקדמים נשים, חולמים על מכונית חשמלית וחללית ישראלית לירח. נעימים לבריות, רצים למרחקים ארוכים, מתכננים. הסכמנו לא לראות את היום אלא להביט למחר, כי מישהו (מבוגר ומנוסה מאיתנו) כאילו אמר בפעם הראשונה: זה בסדר, כך צריך להיות.

אין הרבה אנשים שמעוררים השראה, אבל יש להם מאפיינים דומים: מגבלות המציאות לא מעניינות אותם, העבר מת אצלם היום ופניהם תמיד אל העתיד. העשייה שלהם גדולה מהם עצמם ונוגעת לכולם, גופם הפיזי ורוחם הנפשית לעולם לא חולקים את אותו הגיל. הם לא הכי יפים, ולא הכי חכמים, אבל די במבט בהם כדי להצית בעומד בפניהם את רוחם. כבמקל קסם להשרות השראה שנותנת גם לאחר את האפשרות לבחור אם לקחת את שרביט ההשראה ולהמשיך להפיח בה רוח חיים עבור כולנו. 

יחידי הסגולה האלה נוגעים בערכים הבסיסיים ביותר שלנו, כבני האדם, שבסופו של דבר כל רצוננו הוא לאהבה ושמחה, פשוטים כל כך וגדולים מהחיים באותה נשימה. וכמה משחרר ומרגיע כשאדם בשר ודם מוכן כך להגיד במילים של בני אנוש: "רוצה אני להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר". וכמה מחמם את הלב לדעת שהוא אמר זאת בעברית (וגם אובמה והאפיפיור הקשיבו…).

ליבו פסק מלפעום, אבל רוח ההשראה, דרכו, חזונו, מסתובבים בינינו. מחפשים כסות גשמית שתמשיך את מסעו. לא הכרתי אותו אישית, זכיתי ללחוץ לו יד כסטודנטית בשנה א. אז חשבתי על דיאטה, היום אני מקווה שרוחו תמשיך להתהלך בנו ושאנחנו, ממשיכי הדור נחבק אותה, נעוף איתה קדימה בלי פחד, ציניים פחות, אופטימיים יותר ומלאי השראה.

יהי זכרו ברוך, ותהא רוחו והשראתו צרורה בצרור החיים.

 

פוסט – עצמאות

עכשיו אחרי הצפירה והשיתוף בפייסבוק של כל הילדים שישארו כאלה לנצח, אחרי הזיקוקים והנפנופים, אחרי חידון התנ"ך והמצטיינים של הנשיא. ביום שאחרי כל השמחה והגבורה האזרחית, אחרי 34 שנים לרוקני ואין סוף שעות טס"חים לדגלנים שעוד  רגע יאחסנו את הדגלים בארון.
כשהמנקים חוזרים לפארקים לאסוף שאריות והרחובות מתמלאים צפירות של רכבים ולא של זיכרון, ברגע בו מתחילה עצמאותנו לבחור איך תראה השנה הקרובה, כדאי שיזכור עם ישראל:
שנזכור כמה אנחנו אוהבים את הארץ הזו גם כשכותרות העיתונים דוחפות להזמין כרטיס טיסה בכיוון אחד.
שנתגאה במגוון ובשונות שיש פה גם כשכבים אורות המשואות בהר הרצל.
שנבחר לשתף על הקירות ובחיים את הטוב והיפה ולא את המסית והמתלהם.FLAG
שנדע להרגיש לתפארת גם כשרעש הזיקוקים יעלם,  שתשמר בנו קצת מהענווה, הצניעות והדממה שאופייניים לטקסי הזיכרון, שהעשן יעלה מפחמי המנגל ולא מאדי הסתה. שישמרו בליבנו הפרופורציות והתודה על מה שיש שנעלמים בקלות כשמישהו מזמין לחתום על עצומה או לשתף עוד פוסט נגד משהו או מישהו. שהאמצע יהפוך קצת יותר אטרקטיבי מהקיצון שמביא שיגעון.
שנזכור שעם גדול מסך חלקיו לא חשוב אם הם אשכנזים או ספרדים, גברים, נשים, ערבים, אתיופים, רוסים. שנזכור שהם אנחנו. בני אדם. ושנשכיל לקדש (אפילו קצת) את המשותף ולא רק להעצים את השונות. כי השונות הזו הופכת את העם הזה למי שהוא, אבל גם מאתגרת את ימיו כאן.
ורק שלא נשכח ש'עם' זו מילת הכללה, ופרטים יכולים באמת לשנות.
שתחזור אלינו השמחה. כי עצמאות אפשר לחגוג כל יום. כל יום שנולדים כאן ילדים חדשים, בכל רגע שעולה המנייה של אחד הסטארטאפים, בכל בוקר שהפלא הזה שנקרא מדינת ישראל חי ובועט, יוצר וממציא מחר חדש וטוב יותר. ושלא נשכח כמה זה לא מובן מאליו. שנזכור שאנחנו טובים, ושנהיה אופטימיים גם מחר כשנחזור לשגרה בה כחול ולבן הם רק צבעים ללא קולות חגיגה.
שנתמלא גאווה ואהבה, על מה שהיה פה ונצפה בשמחה למה שעוד יהיה. כדי שנגיע לחגיגות השבעים בשיבה טובה, בהתרגשות, בבית גיל הזהב ולא בעוני חברתי ורגשי.
שתהיה זו  שנה בה נבחר בשלום, ונרבה להתראות.
שנה בה ארצי תשנה שוב את פניה ותחזור להיות בזכותינו, הארץ שאין לה אחרת.

בין שער שכם לשוק ברמלה

בריכת הקשתות"אני אאסוף אותך מרחוב עזה וניסע יחד דרך שער שכם". רק בירושלים יכולה הדרך לפגישת עבודה לעבור בין שמות נפיצים כל כך. הרכב נשאר בעזה, אנחנו בדרך לשער שעד לפני שש שנים היה הבילוי המועדף עלי לבוקר שבת בירושלים. שער הכניסה לשטרודל התפוחים הכי שווה בעיר בהוספיס האוסטרי, השער של השוק עם הירקות המיוחדים, השער של מיץ התפוזים סחוט טרי על באמת, השער שבשביל כל ירושלמי הוא (או לפחות היה) שער הכניסה לעיר העתיקה.

בשער שכם עומדים עכשיו שני צלפים. הם בעמדת תצפית מעל עשרות שוטרים שהולכים עם רובים שלופים ברחוב. מול שני הצלפים עומדים שני צלמים. ארבע עיניים מכוונות עדשה. מצלמות זרות שלופות, מחכות לרגע האמת. כשאמרה לי חברה טובה שירושלים לא חזרה לעצמה מאז צוק איתן לא הבנתי כמה היא צודקת. המחסום בכניסה ליעדינו העיד על מצבה של עיר מפוחדת.

***

לשוק רמלה הגענו במקרה. ניסיון מוצלח לגיוון משוק התקווה, ובאופן מפתיע התקווה התגלתה בו במלוא הדרה. כשמדובר בגזר וחסות, צנוניות טריות וברוקולי אנחנו מסתבר מסתדרים מצוין. בשוק נשלפו הסכינים וחתכו טעימות של אבטיח טרי ואגס אנגלי (במבטא ערבי). המלבי של חומוס חליל הזכיר שיש חיים גם מחוץ לשדרות רוטשילד. במסגרת התיירות הספונטנית קפצנו לבריכת הקשתות. השלט בכניסה נראה כאילו הגענו למקווה, קבלת הפנים מנונמת, רגע לפני שבת. ברושור עתיק ופקיד קבלה מספר בנינוחות "זה היה פעם מבנה של המוסלמים, אחרי זה מאגר מים, היום זה סתם אתר תיירות". בלי הרבה ציפיות נכנסו סתם.

בסיומו של גרם מדרגות חיכו לנו סירות משוטים שנלקחו מסרט ושני צלמים. הכריזה קראה בחצי עברית חצי ערבית – "זה המבקרים האחרונים, תן להם סירה". הצלמים על סירה משלהם, מכוונים עדשות על זוג ערבי שעומד להתחתן עוד כמה שעות. שלום הם אומרים, שלום אנחנו עונות.

מאגר המים בגובה בירכיים, המשוטים ארוכים מדי לטעמי, השאלה "האם צריך חגורות הצלה" נענתה ב'לא' מחוייך שהפתיע ירושלמית כמוני. ניסיונות החתירה הותירו אותנו רוב הזמן במקום. הצלמים ממשיכים עם הפלאשים וקוראים קריאות בערבית, והמוח שלי בליווי תפאורת הסירות, הקרירות, החושך והמשוטים חושב על פליטים בדרך לטורקיה.  אני מזיזה את המחשבות שלא יעברו לזוג שמתחתן עוד רגע. רק על האומץ שלה בשמלה לבנה בסירה מגיעה לה צל"ש. (איך הייתי מתרגמת לה צל"ש אם היתה קצת יותר קרובה?)

****

בתיאטרון הזה שנקרא ישראל 2016, זיכרון של שבת בבוקר בשער שכם הפך ביום אחד לזיכרון עבר. את מקומו תפסו חיילים בשכפ"צים ותחושה של בגרות (קצת כמו שאבא שלי מספר שפעם הם היו נוסעים לבית לחם לעשות קניות בשוק).

סירה קיבלה השבוע משמעות חדשה וסכין עם מבטא ערבי הוכיח שיכול גם רק לפרוס אבטיח. ומה המשמעות של כל הזיכרונות האלה כשבסוף ידם הקלה על ההדק של הצלמים משער שכם או בריכת הקשתות הם שמעצבים את הזיכרון. והלוואי שיהיו קצת יותר כאלה שיבחרו לכוון עדשה על זוגות בתחילת הדרך ולא על אלה שרוצים לתעד סוף.

חופשה מפנקת מתוצרת הארץ

LUXURY12"אולי הפעם נצא לחופש בארץ, אבל לא סתם חופשה, חופשה מפנקת" הצהרתי בפני האביר, בידיעה ברורה שכל מילה מוסיפה עוד כאלף שקלים חדשים לנופש. שלושת המילים "חופשה מפנקת בארץ" הגיעו עם תחושה של חלוק לבן, צמד כוסות קאווה צוננת ושלל פקידות קבלה ומלצרים עם חיוך מאוזן לאוזן ששירותיות היא ערכי צה"ל שלהם.

היופי ביכולת לדמיין היא האפשרות לקחת את המוכר והידוע ולהוסיף לו פס קול של דיסני וסנטה קלאוס על מזחלת שלג. חופשה מפנקת הולכת יחד עם תחושת חו"ל, נימוס אנגלי, סנגריה חמה ומבטא איטלקי. "חופשה מפנקת" כוללת בתוכה את המרחק מהבית והצק' אין בבן גוריון. כי רק אצלנו לצמד "חופשה מפנקת" יש המשך "כמו בחו"ל". חופשה מפנקת בישראל היא אוקסימורון. על כן, בפנייה לאבו גוש, השארנו את סנטה.

הגענו לחווה פאודלית. רכבי השרד של מעמד הביניים (פלוס) בדמות ג'יפונים בצבעים שונים חסמו כמעט את כל הכניסה למתחם. ג'יפון הוא "כמו בחו"ל" של המשפחתית האמריקאית. בחווה נחלקים המבקרים לאצילים מהארץ, וסאלים מחו"ל והשמנה והסלטה של כוחות הביטחון שהגיעו בנופש מבצעי. את כל אלה ישרתו בחווה הצמיתים, תושבי הכפר והמושבים הסמוכים. הצבעים בחווה מוכרים לי, מרצפות אפורות ומקלחת לבנה, מנורות מעוצבות שהוזמנו מסין. כל הלאקשרי שיש לעולם להציע וגם אגרטל קטן אחד (ההוא מאיקאה), זה שגם לנו יש וגורם לי בכל מקום להרגיש בבית.

נופש הוא מושג זר לי. אני אוהבת לטייל, להתרוצץ, להספיק. לנוח זה קצת עונש בשבילי. האביר אוהב לנוח. אני אוהבת את האביר. המקום הזכיר לי קצת את בית האח הגדול. כולם נראו לי דומים. כל החלוקים הלבנים, והנעליים הלבנות, כל המדים וכל מדריכות הפילאטיס (מדריכות פילאטיס דומות בלי קשר לנופש).

בערב השנה האזרחית החדשה התקבצו דיג'י מלא מוטיבציה וזמרת קאברים מלאת חזון. אחרי רצף שנסונים מתוצרת חוץ, הבליח רגע לפני השנה החדשה החדש של ליאור נרקיס בסימן 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך'.  עשר, תשע, שמונה, שבע, בחמש כבר היו לכולנו כוסות קאווה ביד, בשלוש- שתיים נשברו והמנקים שהוכנו כמו מפלסות השלג של ירושלים בסופ"ש חורפי קפצו על השברים. באחת התנשקנו. באפס פספס אחד המלצרים את הסיבוב עם מגש מלא כוסות והזכיר לכל הצוררים, שאולי סילבסטר אבל אם אשכח ירושלים, 30 כוסות קאווה ישכחו לנצח מהספירה.

הקור היה קור ירושלמי (בשונה מהקור האירופאי שהיה בדמיון). הכרמים לקחו השראה מטוסקנה אבל פינו את מקומם לגרם מדרגות מאבן ירושלמית ומתחם ספא רחב יותר. ביציאה ממסאג' מפנק, בפינת הירגעות בנוסח זן, החליטות עומדות מיותמות. בחופשה מפנקת בארץ שותים מים עם נענע, ואחד שדאג להביא פלאפון מעדכן את כל הנוכחים שהיה פיגוע בתל אביב. פתאום החלוק המפנק מרגיש קצת לא נוח ומוזיקת המעליות המרגיעה כבר לא כל כך מרגיעה. בחוץ ברד (אלוהים תכנן שלג רך כמו באוסטריה, עכשיו גם אלוהים עצבני).

נופש באזור ירושלים מגיע בחבילה עם 3 טלפונים ביום מההורים שלי כדי שנגיע לאכול או לשתות, או לאכול ולשתות בבית. במדינה קטנטונת כמו שלנו, ברור שבאמצע החופשה המפנקת קופצים לקידוש אצל אמא ואבא. במסעדת השף של המלון, באותם רגעים ממש לא מדליקים אש, איך אומרים פלטה של שבת וג'חנון בחופשה מפנקת בחו"ל?

כדי להרגיש לאקשרי צריך מידה של מרחק. מרחק מהברמן או מפקידת הקבלה, מרחק מהמוכר בחנות. בישראל אין מרחק. הרי בשיחה של שתי דקות אפשר למצוא שלושה מכרים משותפים, להיתקל במישהי שעבדה איתך לפני שלוש שנים ולראות את הבן דוד של ההוא מהצבא. כשאין מרחק אין לאקשרי.

בעודי מצוטטת לאמא שנראית מאושרת בחופשה הבנתי למה זה עובד. חופשה מפנקת בארץ זה להורים לילדים. כאלה שחופש בשבילם זה לקום בלי שעון מעורר בשבת, לא להכין סנדביצים ולעשות 20 בריכות בלי שום דאגה שלמישהו יש פיפי. חזרתי לסויטה נרגשת לבשר לאביר שאנחנו בשלב הכי מדהים בחיינו עד כה. השלב בו הדירה התל אביבית שלנו מספקת לנו תנאים יומיומיים של סויטה במלון יוקרה. האביר ישן. ואני מחייכת. ברקע, קולות המואזין מהכפר הסמוך חודרים את מעטה השירים של גלגל"צ. ואיזה מזל שיש אותם כדי לערער במקצת את השלמות של הסאונד בחדר. ואיזה כיף שעוד יהיו שנים שנחלום על סופ"ש כזה שעכשיו אפשר לצחוק עליו, והעיקר שנבוא לכאן ביחד כדי להיזכר בחוויות, לאכול במחניודה ולצחוק על ההוא שעושה צ'ק אאוט ומבקש הנחה במלון היוקרה של ישראל.

בצק' אאוט שואלת חיוכית למה אנחנו לא נשארים עוד קצת איתם. "צריך לחזור למציאות" אנחנו עונים, ונוסעים לפגוש את סנטה לקנאפה באבו גוש.

עצמאותה – מכתב מעצמאית בת 3 לעצמאית בת 67

היי עצמאותה זאת אני, אנחנו די דומות. שתינו נשים עם נקודות זכות, שתינו עצמאיות. לך יש קצת יותר ותק אמנם, אבל אני בטוחה שתוכלי להבין לליבי, הרי את יודעת, בסוף, אני תלויה בך ואת, איך לומר תלויה גם קצת בי. וזה לא שאני מתרברבת חלילה, ומודה בכל יום בשנה, אבל איך שלא מסתכלים על זה כמעט חצי מיליון עצמאים אחראים על 40 אחוזים מתוצר המדינה.ATSMAUT

אנחנו חוגגות עצמאות יחד, רק שאת קצת יותר ותיקה בשוק, כי גם אני הפכתי חברה בע"מ לפני שלוש שנים בדיוק. ואז הצעת לי שותפות עם תיק במס הכנסה ומע"מ ואני נעניתי בחיוב, זו הפעם הראשונה שמדינה פונה אלי, זה מרגיש מכובד ואפילו חשוב.

כשאמרת 'עבודה עברית', ודיברת על חזון והגשמה, אמרת בעצם עוסק זעיר, פטור או חברה בע"מ, כן, ככה בונים מדינה. אמרת "קחו חלום, נסו את זה שאתם הכי טובים בו וצאו לעבודה". הזהרת  "עבדו בשביל עצמכם ואל תצפו בכל יום לתודה".

עצמאותה, רציתי להגיד לך מזל טוב, לאחל פרנסה ובריאות, כי מי כמוני יודעת כמה אושר לחגוג בכל יום את יום העצמאות. ולא, אני לרגע לא צינית, ושמחה על הבחירה בכל יום, כי עם כל הקושי והאתגר עצמאות היא הגשמה של חלום.

וקשיים לא חסר, את יודעת, יש אויבים מבית ואויבים מחוץ. וכשאת משלמת שוטף 120 יש ימים שבהם המצב קצת לחוץ. ואני יודעת שאני לא מחדשת לך, ושככה היה פה מאז ומעולם. שעצמאות זו בחירה ומי שבוחר מבחינת דמי מחלה לא קיים. כן, הוא עצמאי זה נכון, אבל בינינו עצמאותה גם את קצת חולה לפעמים, ואז יוצאים החוצה מיטב בנייך ועל דמי אבטלה מוותרים. וכשהתותחים רועמים בקיץ המוזות והעסקים שותקים, וגם אנחנו בכוננות ספיגה, אבל ארץ אחרת אין, ואת, את אחת ויחידה.

וזו לא אשמתך, אני יודעת, חברי ההנהלה התבלבלו, הם כבר שנים מדברים, מבטיחים, אבל עסק מעולם הם לא ניהלו. אם תוכלי עצמאותה, תזכירי להם בישיבת ההנהלה לשנות קצת כיוון, כי עסק קטן בטווח הארוך יכול להפוך לטייקון.

כי בינינו עצמאותה, את השותף הכי גדול שלי ומחזיקת מפתח במניות, ואם כבר שותפים אז רק מדינה שכזאת. כי את זו שנותנת השראה ליצירתיות, לממציאנות ולפתרון הבעיות, ואת שברגעי משבר מזכירה שהעבר מאחורינו את צופה אל הבאות.

יום חגך עצמאותה, הוא גם יום חגינו. על עצמאות נלחמים, מי כמוך יודעת, והעצמאות היא בחירתנו. כשהדגל מונף ואת הגוף תחושת גאווה מציפה, אני נזכרת שאת מה שעושים, עושים באהבה. איחולי עצמאותה, לעוד 120 לפחות, לא בתשלומים אלא בשנים מלאות פרנסה ושמחות. את המשואה הפרטית שלי אשיא בגאווה גדולה ושיר הלל, כי נגד כל הסטטיסטיקות יש עסק. לתפארת מדינת ישראל.

חיי הנישואים

just marriedואז, אחרי 6 חודשי הכנה ויום של התרגשות ענקית, אתם נשואים. וזה רק נדמה שזה הסוף וזה נגמר, אבל בעצם, שישה חודשים ויום תכננת את הרגע הזה. שעות של חשיבה על פרטים קטנים וכספים גדולים שחיכו וציפו לרגע שאחרי. והרגע הזה מגיע אחרי יום מלא בכל כך הרבה אהבה שהלב כמעט מתפוצץ משמחה. יום בו אנשים שהולכים איתך כל החיים מתלבשים במיטב בגדיהם, ומגיעים לשמוח, פשוט לשמוח. זה המקום היחיד בו החברה של אמא שלך מכיתה א' רוקדת עם החברה הכי טובה שלך והחבר של אבא שלך, זה שקנה לך את העריסה לפני שלושים שנה רוקד איתך בלי להתבלבל לצלילי ליידי גאגא. ובין כל אלה יש גם כמה אנשים שאת לא מכירה, או לרגע את לא בטוחה שאת זוכרת, ואז את נזכרת שיש עוד צד בחגיגה הזו, לבוש לבן, מאושר, מגיע עם צ'יסר ואן גוך ושר לך. זה בעלך. ויש הרבה חגיגות, וכבר עברת איזה שלב או שניים בפרקים שנקראים החיים. אבל יש משהו ברגע הזה שמרגיש קצת אחרת. כי עם כל הכבוד לבת מיצווש, או לסיום התיכון, הצבא והתואר, זאת החגיגה הראשונה בחיים שהיא בעצם חגיגת ההתחלה. זו הפעם הראשונה שכלום לא נגמר, אלא רק מתחיל או ממשיך. וזה היופי בחגיגה הזו, חגיגת הפוטנציאל. כי כשכל החגיגות חוגגות עבר, החגיגה הזו היא החגיגה של הדף החדש. ואנחנו כמהים לדפים חדשים, חלקים, כאלה שרק מחכים שניצוק בהם תוכן. מחכים לצפות יחד לעתיד, מצפים לצפות. אוהבים כל כך לתת לדמיון להישאר נקי וצח, לבן כמו שמלת חתונה. וציפייה היא רגש לא פשוט. כי את מצפה לחינה, ומצפה למסיבת הרווקות ואז מצפה ליום הגדול, והם כולם עוברים. מהירים ומסעירים, כבולים למגבלות הזמן ורצים אחרי מחוגי השעון. אין להם שום סנטימנטים לזה שכל כך רצית שהזמן יעצור רק לרגע, בדיוק בקבלת הפנים, רגע לפני החופה, ויאפשר להגיד עוד שלום אחד למישהו, או לשאול לשלומו של אחר. כל כך הרבה פנים מחייכות, אוהבות, מצפות. בחיי הנישואין בבוקר שאחרי קמים בבוקר, והשמש זורחת אותו הדבר ולים יש בדיוק אותו צבע. ואחרי יום בו הולכים סהרורים וכואבי רגליים, יש איזה מבט פליאה שעל האצבע שלו צמחה במהלך הלילה טבעת. והוא נראה לך אותו דבר אבל קצת יותר גבוה, והטבעת עושה אותו גם קצת יותר בוגר. ולרגע לא ברור לך אם הוא עם טבעת אז מה בכלל את עושה איתו, אבל זה רק לרגע ואז את מבינה שאם הוא עם טבעת אז הוא החליט שהוא איתך. שלושה בקרים אחרי קמים לעבודה, למרות שיש סלסילות של שושבינות על השולחן בסלון ועוד ארגז XL בבאגז' של הרכב. וזה קצת כיף שהם שם, כי אחרי חודש של חגיגות, ועיסוק בסלסילות לשושבינות ממש לא בא לך לחזור לעבודה. הרי התרגלת לבחור בכל ערב עוד פריט לערב החשוב הזה. יש לך כבר דוקטורט במפיות, עיטור מופת בבחירת שירים לחופה ורמת אבחנה בין טיב הסטייק והדג ממבחני הטעימות הבלתי פוסקים שלוו אותך בשבועות האחרונים. הסבירו לך שזה כל כך חשוב לתכנן כל פרט בחתונה שאת חיי הנישואים שכחו. והשכחה רק מגדילה את הדף החלק ואת גודל האחריות, ובמובן מסוים מגדילה גם את הציפייה. על אחת המעטפות כתב אחד האורחים בגדול "דרך צלחה!". פתאום זו נראית לי הברכה הכי מתאימה לערב שכזה. כי אחרי שמורידים את האיפור, והסיכות בשיער נשאר דף לבן שמחכה להיכתב, להיצבע, להימחק, להתקמט, לחיות. נכנסנו ברגל ימין לחופה ולדרך ורק שתצלח כך הלאה עם סימן קריאה גדול, מצלצל ומרגש.