פוסט – עצמאות

עכשיו אחרי הצפירה והשיתוף בפייסבוק של כל הילדים שישארו כאלה לנצח, אחרי הזיקוקים והנפנופים, אחרי חידון התנ"ך והמצטיינים של הנשיא. ביום שאחרי כל השמחה והגבורה האזרחית, אחרי 34 שנים לרוקני ואין סוף שעות טס"חים לדגלנים שעוד  רגע יאחסנו את הדגלים בארון.
כשהמנקים חוזרים לפארקים לאסוף שאריות והרחובות מתמלאים צפירות של רכבים ולא של זיכרון, ברגע בו מתחילה עצמאותנו לבחור איך תראה השנה הקרובה, כדאי שיזכור עם ישראל:
שנזכור כמה אנחנו אוהבים את הארץ הזו גם כשכותרות העיתונים דוחפות להזמין כרטיס טיסה בכיוון אחד.
שנתגאה במגוון ובשונות שיש פה גם כשכבים אורות המשואות בהר הרצל.
שנבחר לשתף על הקירות ובחיים את הטוב והיפה ולא את המסית והמתלהם.FLAG
שנדע להרגיש לתפארת גם כשרעש הזיקוקים יעלם,  שתשמר בנו קצת מהענווה, הצניעות והדממה שאופייניים לטקסי הזיכרון, שהעשן יעלה מפחמי המנגל ולא מאדי הסתה. שישמרו בליבנו הפרופורציות והתודה על מה שיש שנעלמים בקלות כשמישהו מזמין לחתום על עצומה או לשתף עוד פוסט נגד משהו או מישהו. שהאמצע יהפוך קצת יותר אטרקטיבי מהקיצון שמביא שיגעון.
שנזכור שעם גדול מסך חלקיו לא חשוב אם הם אשכנזים או ספרדים, גברים, נשים, ערבים, אתיופים, רוסים. שנזכור שהם אנחנו. בני אדם. ושנשכיל לקדש (אפילו קצת) את המשותף ולא רק להעצים את השונות. כי השונות הזו הופכת את העם הזה למי שהוא, אבל גם מאתגרת את ימיו כאן.
ורק שלא נשכח ש'עם' זו מילת הכללה, ופרטים יכולים באמת לשנות.
שתחזור אלינו השמחה. כי עצמאות אפשר לחגוג כל יום. כל יום שנולדים כאן ילדים חדשים, בכל רגע שעולה המנייה של אחד הסטארטאפים, בכל בוקר שהפלא הזה שנקרא מדינת ישראל חי ובועט, יוצר וממציא מחר חדש וטוב יותר. ושלא נשכח כמה זה לא מובן מאליו. שנזכור שאנחנו טובים, ושנהיה אופטימיים גם מחר כשנחזור לשגרה בה כחול ולבן הם רק צבעים ללא קולות חגיגה.
שנתמלא גאווה ואהבה, על מה שהיה פה ונצפה בשמחה למה שעוד יהיה. כדי שנגיע לחגיגות השבעים בשיבה טובה, בהתרגשות, בבית גיל הזהב ולא בעוני חברתי ורגשי.
שתהיה זו  שנה בה נבחר בשלום, ונרבה להתראות.
שנה בה ארצי תשנה שוב את פניה ותחזור להיות בזכותינו, הארץ שאין לה אחרת.
מודעות פרסומת

בין שער שכם לשוק ברמלה

בריכת הקשתות"אני אאסוף אותך מרחוב עזה וניסע יחד דרך שער שכם". רק בירושלים יכולה הדרך לפגישת עבודה לעבור בין שמות נפיצים כל כך. הרכב נשאר בעזה, אנחנו בדרך לשער שעד לפני שש שנים היה הבילוי המועדף עלי לבוקר שבת בירושלים. שער הכניסה לשטרודל התפוחים הכי שווה בעיר בהוספיס האוסטרי, השער של השוק עם הירקות המיוחדים, השער של מיץ התפוזים סחוט טרי על באמת, השער שבשביל כל ירושלמי הוא (או לפחות היה) שער הכניסה לעיר העתיקה.

בשער שכם עומדים עכשיו שני צלפים. הם בעמדת תצפית מעל עשרות שוטרים שהולכים עם רובים שלופים ברחוב. מול שני הצלפים עומדים שני צלמים. ארבע עיניים מכוונות עדשה. מצלמות זרות שלופות, מחכות לרגע האמת. כשאמרה לי חברה טובה שירושלים לא חזרה לעצמה מאז צוק איתן לא הבנתי כמה היא צודקת. המחסום בכניסה ליעדינו העיד על מצבה של עיר מפוחדת.

***

לשוק רמלה הגענו במקרה. ניסיון מוצלח לגיוון משוק התקווה, ובאופן מפתיע התקווה התגלתה בו במלוא הדרה. כשמדובר בגזר וחסות, צנוניות טריות וברוקולי אנחנו מסתבר מסתדרים מצוין. בשוק נשלפו הסכינים וחתכו טעימות של אבטיח טרי ואגס אנגלי (במבטא ערבי). המלבי של חומוס חליל הזכיר שיש חיים גם מחוץ לשדרות רוטשילד. במסגרת התיירות הספונטנית קפצנו לבריכת הקשתות. השלט בכניסה נראה כאילו הגענו למקווה, קבלת הפנים מנונמת, רגע לפני שבת. ברושור עתיק ופקיד קבלה מספר בנינוחות "זה היה פעם מבנה של המוסלמים, אחרי זה מאגר מים, היום זה סתם אתר תיירות". בלי הרבה ציפיות נכנסו סתם.

בסיומו של גרם מדרגות חיכו לנו סירות משוטים שנלקחו מסרט ושני צלמים. הכריזה קראה בחצי עברית חצי ערבית – "זה המבקרים האחרונים, תן להם סירה". הצלמים על סירה משלהם, מכוונים עדשות על זוג ערבי שעומד להתחתן עוד כמה שעות. שלום הם אומרים, שלום אנחנו עונות.

מאגר המים בגובה בירכיים, המשוטים ארוכים מדי לטעמי, השאלה "האם צריך חגורות הצלה" נענתה ב'לא' מחוייך שהפתיע ירושלמית כמוני. ניסיונות החתירה הותירו אותנו רוב הזמן במקום. הצלמים ממשיכים עם הפלאשים וקוראים קריאות בערבית, והמוח שלי בליווי תפאורת הסירות, הקרירות, החושך והמשוטים חושב על פליטים בדרך לטורקיה.  אני מזיזה את המחשבות שלא יעברו לזוג שמתחתן עוד רגע. רק על האומץ שלה בשמלה לבנה בסירה מגיעה לה צל"ש. (איך הייתי מתרגמת לה צל"ש אם היתה קצת יותר קרובה?)

****

בתיאטרון הזה שנקרא ישראל 2016, זיכרון של שבת בבוקר בשער שכם הפך ביום אחד לזיכרון עבר. את מקומו תפסו חיילים בשכפ"צים ותחושה של בגרות (קצת כמו שאבא שלי מספר שפעם הם היו נוסעים לבית לחם לעשות קניות בשוק).

סירה קיבלה השבוע משמעות חדשה וסכין עם מבטא ערבי הוכיח שיכול גם רק לפרוס אבטיח. ומה המשמעות של כל הזיכרונות האלה כשבסוף ידם הקלה על ההדק של הצלמים משער שכם או בריכת הקשתות הם שמעצבים את הזיכרון. והלוואי שיהיו קצת יותר כאלה שיבחרו לכוון עדשה על זוגות בתחילת הדרך ולא על אלה שרוצים לתעד סוף.

חופשה מפנקת מתוצרת הארץ

LUXURY12"אולי הפעם נצא לחופש בארץ, אבל לא סתם חופשה, חופשה מפנקת" הצהרתי בפני האביר, בידיעה ברורה שכל מילה מוסיפה עוד כאלף שקלים חדשים לנופש. שלושת המילים "חופשה מפנקת בארץ" הגיעו עם תחושה של חלוק לבן, צמד כוסות קאווה צוננת ושלל פקידות קבלה ומלצרים עם חיוך מאוזן לאוזן ששירותיות היא ערכי צה"ל שלהם.

היופי ביכולת לדמיין היא האפשרות לקחת את המוכר והידוע ולהוסיף לו פס קול של דיסני וסנטה קלאוס על מזחלת שלג. חופשה מפנקת הולכת יחד עם תחושת חו"ל, נימוס אנגלי, סנגריה חמה ומבטא איטלקי. "חופשה מפנקת" כוללת בתוכה את המרחק מהבית והצק' אין בבן גוריון. כי רק אצלנו לצמד "חופשה מפנקת" יש המשך "כמו בחו"ל". חופשה מפנקת בישראל היא אוקסימורון. על כן, בפנייה לאבו גוש, השארנו את סנטה.

הגענו לחווה פאודלית. רכבי השרד של מעמד הביניים (פלוס) בדמות ג'יפונים בצבעים שונים חסמו כמעט את כל הכניסה למתחם. ג'יפון הוא "כמו בחו"ל" של המשפחתית האמריקאית. בחווה נחלקים המבקרים לאצילים מהארץ, וסאלים מחו"ל והשמנה והסלטה של כוחות הביטחון שהגיעו בנופש מבצעי. את כל אלה ישרתו בחווה הצמיתים, תושבי הכפר והמושבים הסמוכים. הצבעים בחווה מוכרים לי, מרצפות אפורות ומקלחת לבנה, מנורות מעוצבות שהוזמנו מסין. כל הלאקשרי שיש לעולם להציע וגם אגרטל קטן אחד (ההוא מאיקאה), זה שגם לנו יש וגורם לי בכל מקום להרגיש בבית.

נופש הוא מושג זר לי. אני אוהבת לטייל, להתרוצץ, להספיק. לנוח זה קצת עונש בשבילי. האביר אוהב לנוח. אני אוהבת את האביר. המקום הזכיר לי קצת את בית האח הגדול. כולם נראו לי דומים. כל החלוקים הלבנים, והנעליים הלבנות, כל המדים וכל מדריכות הפילאטיס (מדריכות פילאטיס דומות בלי קשר לנופש).

בערב השנה האזרחית החדשה התקבצו דיג'י מלא מוטיבציה וזמרת קאברים מלאת חזון. אחרי רצף שנסונים מתוצרת חוץ, הבליח רגע לפני השנה החדשה החדש של ליאור נרקיס בסימן 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך'.  עשר, תשע, שמונה, שבע, בחמש כבר היו לכולנו כוסות קאווה ביד, בשלוש- שתיים נשברו והמנקים שהוכנו כמו מפלסות השלג של ירושלים בסופ"ש חורפי קפצו על השברים. באחת התנשקנו. באפס פספס אחד המלצרים את הסיבוב עם מגש מלא כוסות והזכיר לכל הצוררים, שאולי סילבסטר אבל אם אשכח ירושלים, 30 כוסות קאווה ישכחו לנצח מהספירה.

הקור היה קור ירושלמי (בשונה מהקור האירופאי שהיה בדמיון). הכרמים לקחו השראה מטוסקנה אבל פינו את מקומם לגרם מדרגות מאבן ירושלמית ומתחם ספא רחב יותר. ביציאה ממסאג' מפנק, בפינת הירגעות בנוסח זן, החליטות עומדות מיותמות. בחופשה מפנקת בארץ שותים מים עם נענע, ואחד שדאג להביא פלאפון מעדכן את כל הנוכחים שהיה פיגוע בתל אביב. פתאום החלוק המפנק מרגיש קצת לא נוח ומוזיקת המעליות המרגיעה כבר לא כל כך מרגיעה. בחוץ ברד (אלוהים תכנן שלג רך כמו באוסטריה, עכשיו גם אלוהים עצבני).

נופש באזור ירושלים מגיע בחבילה עם 3 טלפונים ביום מההורים שלי כדי שנגיע לאכול או לשתות, או לאכול ולשתות בבית. במדינה קטנטונת כמו שלנו, ברור שבאמצע החופשה המפנקת קופצים לקידוש אצל אמא ואבא. במסעדת השף של המלון, באותם רגעים ממש לא מדליקים אש, איך אומרים פלטה של שבת וג'חנון בחופשה מפנקת בחו"ל?

כדי להרגיש לאקשרי צריך מידה של מרחק. מרחק מהברמן או מפקידת הקבלה, מרחק מהמוכר בחנות. בישראל אין מרחק. הרי בשיחה של שתי דקות אפשר למצוא שלושה מכרים משותפים, להיתקל במישהי שעבדה איתך לפני שלוש שנים ולראות את הבן דוד של ההוא מהצבא. כשאין מרחק אין לאקשרי.

בעודי מצוטטת לאמא שנראית מאושרת בחופשה הבנתי למה זה עובד. חופשה מפנקת בארץ זה להורים לילדים. כאלה שחופש בשבילם זה לקום בלי שעון מעורר בשבת, לא להכין סנדביצים ולעשות 20 בריכות בלי שום דאגה שלמישהו יש פיפי. חזרתי לסויטה נרגשת לבשר לאביר שאנחנו בשלב הכי מדהים בחיינו עד כה. השלב בו הדירה התל אביבית שלנו מספקת לנו תנאים יומיומיים של סויטה במלון יוקרה. האביר ישן. ואני מחייכת. ברקע, קולות המואזין מהכפר הסמוך חודרים את מעטה השירים של גלגל"צ. ואיזה מזל שיש אותם כדי לערער במקצת את השלמות של הסאונד בחדר. ואיזה כיף שעוד יהיו שנים שנחלום על סופ"ש כזה שעכשיו אפשר לצחוק עליו, והעיקר שנבוא לכאן ביחד כדי להיזכר בחוויות, לאכול במחניודה ולצחוק על ההוא שעושה צ'ק אאוט ומבקש הנחה במלון היוקרה של ישראל.

בצק' אאוט שואלת חיוכית למה אנחנו לא נשארים עוד קצת איתם. "צריך לחזור למציאות" אנחנו עונים, ונוסעים לפגוש את סנטה לקנאפה באבו גוש.

עצמאותה – מכתב מעצמאית בת 3 לעצמאית בת 67

היי עצמאותה זאת אני, אנחנו די דומות. שתינו נשים עם נקודות זכות, שתינו עצמאיות. לך יש קצת יותר ותק אמנם, אבל אני בטוחה שתוכלי להבין לליבי, הרי את יודעת, בסוף, אני תלויה בך ואת, איך לומר תלויה גם קצת בי. וזה לא שאני מתרברבת חלילה, ומודה בכל יום בשנה, אבל איך שלא מסתכלים על זה כמעט חצי מיליון עצמאים אחראים על 40 אחוזים מתוצר המדינה.ATSMAUT

אנחנו חוגגות עצמאות יחד, רק שאת קצת יותר ותיקה בשוק, כי גם אני הפכתי חברה בע"מ לפני שלוש שנים בדיוק. ואז הצעת לי שותפות עם תיק במס הכנסה ומע"מ ואני נעניתי בחיוב, זו הפעם הראשונה שמדינה פונה אלי, זה מרגיש מכובד ואפילו חשוב.

כשאמרת 'עבודה עברית', ודיברת על חזון והגשמה, אמרת בעצם עוסק זעיר, פטור או חברה בע"מ, כן, ככה בונים מדינה. אמרת "קחו חלום, נסו את זה שאתם הכי טובים בו וצאו לעבודה". הזהרת  "עבדו בשביל עצמכם ואל תצפו בכל יום לתודה".

עצמאותה, רציתי להגיד לך מזל טוב, לאחל פרנסה ובריאות, כי מי כמוני יודעת כמה אושר לחגוג בכל יום את יום העצמאות. ולא, אני לרגע לא צינית, ושמחה על הבחירה בכל יום, כי עם כל הקושי והאתגר עצמאות היא הגשמה של חלום.

וקשיים לא חסר, את יודעת, יש אויבים מבית ואויבים מחוץ. וכשאת משלמת שוטף 120 יש ימים שבהם המצב קצת לחוץ. ואני יודעת שאני לא מחדשת לך, ושככה היה פה מאז ומעולם. שעצמאות זו בחירה ומי שבוחר מבחינת דמי מחלה לא קיים. כן, הוא עצמאי זה נכון, אבל בינינו עצמאותה גם את קצת חולה לפעמים, ואז יוצאים החוצה מיטב בנייך ועל דמי אבטלה מוותרים. וכשהתותחים רועמים בקיץ המוזות והעסקים שותקים, וגם אנחנו בכוננות ספיגה, אבל ארץ אחרת אין, ואת, את אחת ויחידה.

וזו לא אשמתך, אני יודעת, חברי ההנהלה התבלבלו, הם כבר שנים מדברים, מבטיחים, אבל עסק מעולם הם לא ניהלו. אם תוכלי עצמאותה, תזכירי להם בישיבת ההנהלה לשנות קצת כיוון, כי עסק קטן בטווח הארוך יכול להפוך לטייקון.

כי בינינו עצמאותה, את השותף הכי גדול שלי ומחזיקת מפתח במניות, ואם כבר שותפים אז רק מדינה שכזאת. כי את זו שנותנת השראה ליצירתיות, לממציאנות ולפתרון הבעיות, ואת שברגעי משבר מזכירה שהעבר מאחורינו את צופה אל הבאות.

יום חגך עצמאותה, הוא גם יום חגינו. על עצמאות נלחמים, מי כמוך יודעת, והעצמאות היא בחירתנו. כשהדגל מונף ואת הגוף תחושת גאווה מציפה, אני נזכרת שאת מה שעושים, עושים באהבה. איחולי עצמאותה, לעוד 120 לפחות, לא בתשלומים אלא בשנים מלאות פרנסה ושמחות. את המשואה הפרטית שלי אשיא בגאווה גדולה ושיר הלל, כי נגד כל הסטטיסטיקות יש עסק. לתפארת מדינת ישראל.

חיי הנישואים

just marriedואז, אחרי 6 חודשי הכנה ויום של התרגשות ענקית, אתם נשואים. וזה רק נדמה שזה הסוף וזה נגמר, אבל בעצם, שישה חודשים ויום תכננת את הרגע הזה. שעות של חשיבה על פרטים קטנים וכספים גדולים שחיכו וציפו לרגע שאחרי. והרגע הזה מגיע אחרי יום מלא בכל כך הרבה אהבה שהלב כמעט מתפוצץ משמחה. יום בו אנשים שהולכים איתך כל החיים מתלבשים במיטב בגדיהם, ומגיעים לשמוח, פשוט לשמוח. זה המקום היחיד בו החברה של אמא שלך מכיתה א' רוקדת עם החברה הכי טובה שלך והחבר של אבא שלך, זה שקנה לך את העריסה לפני שלושים שנה רוקד איתך בלי להתבלבל לצלילי ליידי גאגא. ובין כל אלה יש גם כמה אנשים שאת לא מכירה, או לרגע את לא בטוחה שאת זוכרת, ואז את נזכרת שיש עוד צד בחגיגה הזו, לבוש לבן, מאושר, מגיע עם צ'יסר ואן גוך ושר לך. זה בעלך. ויש הרבה חגיגות, וכבר עברת איזה שלב או שניים בפרקים שנקראים החיים. אבל יש משהו ברגע הזה שמרגיש קצת אחרת. כי עם כל הכבוד לבת מיצווש, או לסיום התיכון, הצבא והתואר, זאת החגיגה הראשונה בחיים שהיא בעצם חגיגת ההתחלה. זו הפעם הראשונה שכלום לא נגמר, אלא רק מתחיל או ממשיך. וזה היופי בחגיגה הזו, חגיגת הפוטנציאל. כי כשכל החגיגות חוגגות עבר, החגיגה הזו היא החגיגה של הדף החדש. ואנחנו כמהים לדפים חדשים, חלקים, כאלה שרק מחכים שניצוק בהם תוכן. מחכים לצפות יחד לעתיד, מצפים לצפות. אוהבים כל כך לתת לדמיון להישאר נקי וצח, לבן כמו שמלת חתונה. וציפייה היא רגש לא פשוט. כי את מצפה לחינה, ומצפה למסיבת הרווקות ואז מצפה ליום הגדול, והם כולם עוברים. מהירים ומסעירים, כבולים למגבלות הזמן ורצים אחרי מחוגי השעון. אין להם שום סנטימנטים לזה שכל כך רצית שהזמן יעצור רק לרגע, בדיוק בקבלת הפנים, רגע לפני החופה, ויאפשר להגיד עוד שלום אחד למישהו, או לשאול לשלומו של אחר. כל כך הרבה פנים מחייכות, אוהבות, מצפות. בחיי הנישואין בבוקר שאחרי קמים בבוקר, והשמש זורחת אותו הדבר ולים יש בדיוק אותו צבע. ואחרי יום בו הולכים סהרורים וכואבי רגליים, יש איזה מבט פליאה שעל האצבע שלו צמחה במהלך הלילה טבעת. והוא נראה לך אותו דבר אבל קצת יותר גבוה, והטבעת עושה אותו גם קצת יותר בוגר. ולרגע לא ברור לך אם הוא עם טבעת אז מה בכלל את עושה איתו, אבל זה רק לרגע ואז את מבינה שאם הוא עם טבעת אז הוא החליט שהוא איתך. שלושה בקרים אחרי קמים לעבודה, למרות שיש סלסילות של שושבינות על השולחן בסלון ועוד ארגז XL בבאגז' של הרכב. וזה קצת כיף שהם שם, כי אחרי חודש של חגיגות, ועיסוק בסלסילות לשושבינות ממש לא בא לך לחזור לעבודה. הרי התרגלת לבחור בכל ערב עוד פריט לערב החשוב הזה. יש לך כבר דוקטורט במפיות, עיטור מופת בבחירת שירים לחופה ורמת אבחנה בין טיב הסטייק והדג ממבחני הטעימות הבלתי פוסקים שלוו אותך בשבועות האחרונים. הסבירו לך שזה כל כך חשוב לתכנן כל פרט בחתונה שאת חיי הנישואים שכחו. והשכחה רק מגדילה את הדף החלק ואת גודל האחריות, ובמובן מסוים מגדילה גם את הציפייה. על אחת המעטפות כתב אחד האורחים בגדול "דרך צלחה!". פתאום זו נראית לי הברכה הכי מתאימה לערב שכזה. כי אחרי שמורידים את האיפור, והסיכות בשיער נשאר דף לבן שמחכה להיכתב, להיצבע, להימחק, להתקמט, לחיות. נכנסנו ברגל ימין לחופה ולדרך ורק שתצלח כך הלאה עם סימן קריאה גדול, מצלצל ומרגש.

מפגשים עם 30

אין לך יותר הנחות. כי אתה כבר לא חייל וגם לא סטודנט (ולא, הטריק הזה שלא הספקת עדיין לקחת מדבקה מהאגודה לא עובד על הקופאים), אתה עדיין לא אזרח ותיק (למרות שמשהו בך פתאום מרגיש קצת יותר קרוב לקבוצה הזו).BAKBUK

מסתבר שעד עכשיו שיחקנו. וכל יום הולדת עגול היה רק 'כאילו' שינוי משמעותי. כי בינינו בין הגילאים 0-10 אנחנו בסוג של ג'ימבורי מתמשך, ובין 10-20 חוץ מבת מיצווש, רישיון נהיגה, חבר ראשון וטירונות לא קורה המון. ואז מגיע העשור שכולם מספרים על כמה הוא משמעותי, אבל בתכלס, חוץ מלהיסגר על איפה אתה רוצה לעבוד ולדייק את עם מי תרצה לחלוק את חייך, המציאות משתנה בין 30 ל-40. ונכון, כל העשורים שקדמו לו הניחו יסודות, שברו את הלב, העלו צרחות שמחה. שלך. שלושים כבר לא רק שלך.

השינוי הראשון, הוא להסכים לכתוב את המונח 40 ולהכיר בזה שהזמן עף ושאם נרצה או לא, הספירה לאחור החלה (ואם זה לא משפט של אזרחית ותיקה אני לא יודעת מה כן).

השינוי השני מגיע במדבר. ארזנו שקי שינה, ועצרנו לקפה בדרך. השקיעה שצבעה את בית קמה באדום הזכירה שיש עוד סיכוי לדרום מחוסר פקקים והחופש לפנינו. סביבנו כל הדברים שמסמלים סוף שבוע רגוע עם חברים טובים (מדורה, פוייקה, יין, ערק, שקי שינה, גיטרה). לצידו של בקבוק הויסקי שניצב על השולחן המאולתר, ניצב הפעם גם בקבוק חלב קטן שהזכיר שיש סביבנו גם ארבעה קטנטנים בני שנתיים בממוצע שמתרוצצים עם אימהות הריוניות לצידם. עד כאן הכל בסדר (אזרחית ותיקה, כבר אמרתי?) ההפתעה האמיתית היתה הנונשלנטיות בה השתלבו הקטנטנים ביום ההולדת, טבעיים כל כך כאילו היו כאן מאז ומתמיד.

ויהי ערב ויעבור שבוע. "צופי, הם חייבים צופי" אומרת המוכרת ברצינות תהומית. צופי הוא מזרון למקלחת לרך הנולד (כמו מזרון מתנפח של הבריכה, רק מחומרים אנטי סינטטיים, היפו אלרגניים, אקולוגיים ועוד מילים שנשמעות טוב לאימהות מודל 2015). "חייבים צופי" אני מסכימה איתה, והוא צוחק, ממלמל שמות נוספים של כל הטוב שיש לחנות הבוטיק לתינוקות להציע ונגמרות ב"אופי".

מצוידים בצופי אנחנו בדרך. "הוא בן חמישה שבועות", אומר האב הטרי ודוחף את הפצפון לידיים שלי. עד לפני חמישה שבועות הם היו הזוג הכי מצחיק שאני מכירה. כלום לא השתנה, רק שיש תינוק קטן עם חיתול בד (כן, קיימנו דיון בנושא, זה הרבה יותר בריא לילד ולכיס. לא, לא היה נראה לי מוזר שאני מנהלת דיון כזה, רק אחרי שיצאנו חלחלו בי מחשבות על חיתולי בד ומשהו מהעשור של ה-20 ניסה להתמרמר בלי הצלחה). היה כיף. כמו תמיד אבל אחרת. הוא לא עשה כלום הקטנטן אבל הנוכחות שלו עשתה משהו. טוב.

זה העשור של קרן השתלמות, משכנתא, הרי את מקודשת, חיתולים, ניהול קריירה, ילדים, ימי הורים, עשור רציני כזה. וכל אלה שכותבים בנונשלט ש"שלושים זה העשרים החדש", דברו בבקשה עם קופת הגמל שלי, כי ב-20 לא ממש ידעתי שיש אחת כזו (וגם אם ידעתי היא כבר נמשכה לטובת איזו חופשה בחו"ל). זה העשור שכשהכרת מישהו שהגיע אליו הוא כבר נראה לך מבוגר, ופתאום יש לך כמה חברים בדיוק באותו הגיל.

30 זה גיל שמשתלט עליך, מציב מראות מסביב, לא שואל שאלות, גיל עם חיים ותזמון משל עצמו. מזכיר קצת עד כמה אין לנו שליטה ומזמין אותך להיסחף איתו. גיל בו את כבר מרגישה יודעת ועדיין זוכה למילות הפליאה "את ילדונת, כל החיים עוד לפנייך" וזה מחמיא פתאום כי את כבר לא ילדונת, אבל מותר לך קצת לשחק על זה.

מצהירה – חוויה תרבותית על מדרגות הרבנות

"סליחה זו הרבנות של תל אביב?" אני שואלת בקול מהוסס. מצפה שיענה לי איזה רייב אלתר מהצד השני, אבל מקבלת את מי שכתב את התוכנה של הרישום לנישואין. "הגעת לתמיכה הטכנית של התוכנה, אפשר לעזור?". אם מישהו היה מספר לי שיש אתר אינטרנט שהמציא איש פרטי שגר באפרת, שבו כל עם ישראל (מהצד שמתקתק בשבת) מתחיל את דרכו כדי להקים בית יהודי לתפארת הייתי צוחקת. אם היו מספרים שהאתר באוויר בשבת הייתי מופתעת, ואם היו מסבירים לי שזה בכלל לא האתר של הרבנות אלא יוזמה של אדם פרטי שהחליט שככה מנגישים את המפגש עם הרבנות לאחי החילונים הייתי בטוחה שמדובר בהתחלה של בדיחה.כשר

"יישר כוח" אני אומרת לו. מנסה להישמע לפחות קצת מהמגזר, "אם אהבת את המערכת תני לנו לייק בדף הפייסבוק" הוא עונה לי החלטי ואני נשארת המומה כאילו זו הפעם ראשונה שמישהו ביקש ממני לתת לייק. כל הזמן הכינו אותי שהמפגש הזה יהיה זר ומנוכר, מה פתאום הוא יודע על קיומו של פייסבוק?

יש רק מדרגה אחת בצד המשמח של מדרגות הרבנות. את פנינו קיבל אב הבית בשירת "סימן טוב ומזל טוב". לא חיכינו רגע. לרב יש מחשב בחדר. הוא אמר שמונה פעמים בשיחה של עשר דקות שחשוב להם להנגיש את השירות. הוא יותר מהיר מהרופא במרפאת השיניים שלי, שאומר אותו דבר אבל גורם לי לחכות 20 דקות. "זה יהיה ארוך" אמרו לנו, תכינו כמה שעות. כשלא מצפים, זה תופס אותך. רגע אחרי שהוא הדפיס את הניירת, הניח את כל הפרטים בתיק חדש מחבילת ניילוניות חדשה הוא שאל "את מצהירה, שלא התחתנת ולא התגרשת מעולם?" מצהירה. מילה אחת קטנה שטומנת בחובה חיים שלמים. מצהירה. קטנה כל כך ומחביאה התרגשויות אין קץ, בכי, שמחות, אהבות שנאות, שנים של התקשקשות עם צי של חברות על מהי אהבה. "מצהירה" אני אומרת. מחכה שמשהו מהציפייה על שעות של המתנה יופיע. אולי עכשיו הוא מוציא את כל אלה שיצאתי איתם ומנסה לאמת אותי עם ההצהרות? אולי עכשיו הוא יבקש תעודת לידה?

"סיימנו" הוא אומר, אולי אפילו תספיקו לעבור אצל הרבנית להדרכה". בדרך לרבנית, אצל הזוג שנכנס לפני רגע התוכנה נתקעה. הרב החביב אומר שבעזרת ה' הם יתגברו על התקלה, ואני מחייכת. סוף סוף קצת קושי כדי שלא נגיד שבאנו סתם.

רק שלא יסתכל עלי ואני אתחיל לצחוק. היא מדברת על מלאכים ונשמות ואני מרגישה בשיעור ימימה. רק שלא יסתכל לי בעיניים ואני אתחיל לצחוק, מריצה בראש את הרגע שאחרי כשהוא אומר לי "קשקוש, מה זה היה הקשקוש הזה". הרבנית חוזרת על הדברים, מדלגת בקלילות מעל שאלות התם שלי בנושא מקווה. ואני כבר מחליטה לאמץ לפחות במחשבה כמה מדברי הטעם כשהיא מדברת בקולה הרגוע והמואר. בסוף יום עמוס בעולם החומר, היא מכניסה קצת רוח. שונה כל כך מהיום יום, בין כל הבחירות החומריות בדרך להקמת הבית שלנו, היא האירה זווית שונה, אנושית (ולא ביקשה שקל יותר כי מדובר בחתונה). שעה וחצי בדיוק. לא רגע יותר.

חתימת רב, חתימת רבנית ותם הטקס. על מדרגות הרבנות השבוע הרשיתי לעצמי להתחיל לרקוד. זו היתה הפעם הראשונה בהכנות החתונה שלא היינו צריכים לבחור סידור פרחים או תוספת לסטייק. לא הראו לנו תמונות של אחרים כדי שנגיד כן, ככה עם הפילטר הזה תעשה לנו את התמונות. פעם ראשונה שלא ביקשו מקדמה, אלא נתנו מקדמה לחלק המשמעותי ביותר, ליום שאחרי החתונה, לחיים שלנו. פעם ראשונה שלא דיברנו על אף אחד אחר, דיברנו עלינו, התחברנו שלושה דורות אחורה וציחקקנו על דור אחד במינימום קדימה. פעם ראשונה שהתרגשתי באמת מהרעיון שעוד רגע אני מתחתנת.

"חינה תעשי?" המוארת שואלת. "כן, אני עונה, מחייכת", "ברכה" היא אומרת "ברכה גדולה" ואני שמחה שהגענו והרווחתי עוד טיעון בסוגיית "החינה- כן או לא" בעניינים שבינו לבינה.

הם רצו להיות מודרניים, ואני כל כך רציתי שיישארו בדיוק הם, יכריחו אותי לנתק את הטלפון ולדבר על מלאכים. יספרו סיפורים על נשמה אחת ועל בריאת העולם. יכירו עוד קצת בטוב שיש מסביב וישמרו על מינימליזם קיומי שבאמת יאפשר לנו להראות לרגע. מכל היתר יש לי כל כך הרבה. לא צריכה יותר.

אחרי יומיים בירושלים, בחזרה למציאות בחיפוש אחרי אולם לחינה. סאלם מקבל את פנינו לשלום. האולם יפיפה, הקדושה של ירושלים נכנסת דרך חלונות המבנה. אם לא היה גשם בחוץ וערפל כבד הייתי יכולה להגיד שהמקום מואר. "למה זה מסודר ככה?" אני שואלת. "זה הבית כנסת שלנו" הוא אומר. "ומה זה?" אני שואלת מצביעה על ארון תכלת צמוד לקיר, "זה ארון הקודש" הוא עונה במבטא קל. "וזה זז?" אני שואלת "זז" הוא עונה, "הכל זז".

זזנו. אצל המוארת זזנו בכיסא ואצל סאלם זזנו בגלל כניסת השבת. "שלום" הוא אומר "מזל טוב שיהיה לכם". סאלם. עלכום סלאם.